להישמע להוראות פיקוד העורף בעת האזעקות
שאלה:
רצוני להעיר על נקודה חזקה ביותר שלא ראיתי שנגעו בזה, שהדבר פשוט, וכן מוכיח החוש והמציאות, שאם מעירים את הילדים באמצע השינה לרוץ לממ”ד, זה גורם להם טראומה בלתי הפיכה, אשר נזקה תמידי לכל החיים, במידה כזאת או אחרת, וכל שכן כשזה חוזר על עצמו הרבה פעמים.
ועוד זאת, שילדים בפרט (וגם אדם מבוגר) צריכים להרגיש שיש להם איזה משענת חסונה, ובדרך כלל דמות ההורים נתפסת אליהם כך, והחוש והמציאות מוכיח שבבתים אשר בהם כשנשמע אזעקה ממשיכים כל בני המשפחה בשגרה הרגילה, ורק מזהירים שלא לשהות במרפסת, וכמובן שמי שמפחד יכול להכנס לממ”ד (ובדרך כלל באופן כזה הילדים לא מפחדים), הרי בכך הם עוברים בס”ד את המלחמה בשלום בלי שום צלקות ופצעים קשים בנפש. ולעומת זאת, כשהילד רואה את ההורים “הגבורים” רצים בהסטריה, זה גורם להם לאבד את כל יציבותם הנפשית, והנזקים העצומים והנוראים הן ברוחניות והן בגשמיות בולטים במשך השנים שלאחריה.
ולכן הדבר פשוט דכשיש לפנינו מצד אחד “נזק נפשי וודאי ב100 אחוז, באופן בלתי הפיך”, ומצד שני “חשש רחוק ביותר של אחד מכמה אלפים, שמא היירוטים לא יצליחו, ושמא יפול בדיוק במקום זה, וכפי שרואים שמכמה מאות טילים נהרגו רק אנשים בודדים”, הלוא פשיטא שאין ספק ספק ספיקא מוציא מידי ודאי ודאי.
ואמנם כן, אצל פיקוד העורף זה לא אמור להוות שיקול, שהרי הם בתפקידם צריכים לדאוג על “הגופים”, ואף שהמחיר יהיה אלפי ורבבות “פצועי נפש”, מכל מקום זה לא ענין שלהם, וכפי שבדרך כלל בכל הוראותיהם אינם לוקחים את כל הדברים במכלול השלם, אבל יש בארה”ק מאות מאות של בני תורה שליט”א הדבוקים בבורא ודבוקים בתורה בכל עוז, שדעתם ברורה ונחרצת שלא להתייחס ב”שיא הרצינות” להוראות פיקוד העורף. כמובן שלא צריך להיות מופקר, אבל דעתם נחרצת שהאוירה וההנהגה צריכה להיות שמרחף לנגד עינינו רק “סכנה רחוקה ממש”, [שאגב, זהו אכן גם המציאות], ובמצב כזה, יש לסמוך על האמונה והבטחון בשם יתברך, ששומר את עמו ישראל לעד.
והנה יודע ד”הבנת תורת הנפש” הוא דבר עדין מאד, ורק אנשים בעלי חוש עדין ובעלי מודעות עצמית גבוהה ביותר, יכולים להרגיש על תנודות קלות מאד של הנפש, והמציאות היא שאצל כל אדם גם מבוגר, ובפרט ובפרט בילדים קטנים שנפשם רגישה, הרי שכל זעזוע גורם רושם בנפש, לשבר את האוזן, אם תעמוד ברחוב ותראה איך ששני בריונים רבים ומכים אחד את השני, עצם מראה זו מכניס פחד בתוך הנפש, אנו רואים אנשים ונשים שביום יום נפשם מלאה חרדות, פחדים, דמיונות, הם מפחדים להיות לבד, ללכת ברחוב בלילה לבד, יש להם תחושה שבכל רגע עומד לקרות משהו, פחד לגשת לעמוד, וכו’ וכו’, והאמת היא דכל תחושות והרגשות אלו הם תוצאה טבעית של כל מיני הטראומות שחוו, ולפעמים זה יוצא רק כעבור שנים רבות.
למשל, יש תופעה מוכרת, באיש אחד שהתקשרו אליו לבשר לו בשורה רעה בטלפון, או שמישהו התקשר אליו וצעק עליו חזק בטלפון, וכעבור תקופה לא קצרה הוא מפתח חרדה בכל פעם שהטלפון מצלצל, הוא בעצמו לא מודע מה ולמה, אבל בעומק הנפש, נרשמה שם טראומה, שהצלצול מזכיר לו את הצלצול מבשר הרעות.
ובפרט מצב כזה שילד רואה איך שמבוגרים רצים בהסטריה, זה מערער לו את כל היציבות הנפשית ואת כל החוסן הנפשי, וכל שכן אם זה קורה במשך תקופה מתמשכת, וזה על פי רוב פוגע בכל החיים, אצל כל אחד זה יתבטא בצורה אחרת, אחד בגמגום, ואחד בפחד ושיתוק כשהוא ניגש לעמוד, ואחד בטיקים, וכו’ וכו’.
נכון שהנפש מרפאת את עצמה, ולא כל טראומה פוגעת כל כך, אבל זה ברור שההיזק שבזה הוא קרוב יותר וגדול יותר מאשר החשש הרחוק ביותר שבנפילת טילים.
וראה פירש״י פסחים ח, ב, שכותב בזה”ל, מתוך שאמרה תורה כך אנו למדים שהבטיחו הכתוב שלא יוזק ממונו, וכל שכן גופו דאין דרכו לזוק, דאדם אית ליה מזלא ואינו מהיר להיות ניזק בגופו. ומבואר מזה דאדם יש לו שמירה עילאה, יותר מגויים ויותר מממון ורכוש. יש לדעת שאדם אית ליה מזלא “ואינו מהיר להיות ניזק בגופו”, ועיקר הכח צריך להשקיע בהתחזקות בבטחון, וההתחזקות צריך להיות בקריאת שמע ובמזוזה ובתפילה ולכל לראש עמל התורה ובעיקר לתשב”ר, וכפי שמבואר בחז”ל שאלו הם הדברים השומרים, ולהרגיש שרק הקב”ה שומר עלינו. ואכמ”ל.
ויש להוסיף עוד, שיש איסור לצער אנשים וק”ו ילדים שלעוררם בבהלה באמצע הלילה הוא צער גדול ואם אין צורך למה לצערם. וכיון שעפ”י הלכה החשש של נזק מטיל הוא רחוק, ובפרט במקום שיש זכויות של קיום תורה ומצוות, וההנהגה במקום זה היא שונה כמבואר בגמרא תענית דף כ., שמותר לילך תחת כותל רעוע כשיש אדם גדול שם עיי”ש. וע”כ מי שנוהג בהנהגה זו שלא להעיר את הילדים יש לו על מי לסמוך. וכן שמעתי מרבנים מורי הוראה מובהקים למעשה.
תשובה:
כמדומה, שההגדרה שגורם ״נזק נפשי וודאי ב100 אחוז, באופן בלתי הפיך”, אין לה סימוכין כלל. ומהיכא תיתי, שאם מעירים ילדים באמצע הלילה ה״ז טראומה נפשית לכל החיים.
והן אמנם, דבר גדול דיבר האדון בנוגע לתורת הנפש. ועכ״ז, לא נהירא למימר שגורם ״נזק נפשי וודאי ב100 אחוז, באופן בלתי הפיך”.
ואם נלך בדרך זה – אשאלה שאלת תם: הלא בספק וכמה ספיקות דחושיב״ס, מחללים שבת. ולדעת הגרשז״א ההגדרה היינו בדבר שנבהלים מזה בחול. ובודאי כשרואים מבוגרים רצים לאמבולנס, ומתקשרים בבהילות, גורם טראומה. והאם נאמר שלא לחלל על הספק מחמת חשש הטראומה הודאית. ישתקע הדבר ולא יאמר.
ובכלל, פשוט שסכנת נפשות כפשוטה, וגם על הספק, חמורה עשרת מונים מחשש טראומה.
ובמש״כ בסוף הדברים – ה״ז טענה אחרת לגמרי. ולא מחמת טראומה כלל.
ובפרטיות כתב בזה ג׳ סברות:
א. האיסור לצער אנשים.
ב. שהחשש רחוק מאד.
ג. הצלה במקום שיש זכויות של תומ״צ.
ואיני יודע איזה מהן עיקרית אצלו.
ונפק״מ, כשיש רק א׳ מסיבות הנ״ל. כגון שהילד כבר ער. או במקום שהחשש גדול יותר. או כשאינו מקום ש״ההנהגה שם שונה״.
וכמדומה, יסכים שהאמת היא שבכל סברא כשלעצמה לא סגי שלא לקיים ונשמרתם. ומה יועיל צירוף כל הסברות גם יחד.
ואוכל להוסיף לסברותיו שעם בנ״י מלומדים בנסים בכגון דא. וכבר ראינו נפלאות במוחש בענין זה.
ועוד כהנה סברות.
ומ״מ פשוט שאסור לסמוך על הנס.
ולדידי פשיטא כביעתא בכותחא, שמחויב לצער אחרים במקום חשש פקו״נ. וכן פשוט שגם במקום המוקף זכויות איכא לכל דיני פקו״נ. וכן שדיני פקו״נ חלים גם בספק, ואפילו בחשש אחד מאלף, כשיש חשש סכנה לפנינו.
והעירני א׳ מרבנים שליט״א על גוף הסברא שכתב להוכיח מעובדא דתענית, שבאמת הוא ביזוי של האמוראים, שבגמרא מבואר שרב ושמואל לא היו עוברים תחת קיר נטוי ורק כשהיה רב אדא בר אהבה איתם דנפיש זכותיה אמר רב שאין צורך להקיף. והאם יש מי שחושב שזכות האברכים בבני ברק יותר גדולה מזכותם של רב ושמואל. עד כאן דבריו.
ובמש״כ שכך שמע מכמה רבנים מורי הוראה מובהקים למעשה, אתעניין לדעת מי הם. וכמדומה שגדולי ישראל הזהירו להישמר ולהיזהר.
וכאן המקום להזכיר טובות זכרונות, מה שזוכר הנני בבירור, שבשעת מלחמת המפרץ, הבטיח רבינו הק׳ מליובאוויטש ברורות, שאין מה לחשוש כלל, ושא״י מקום הבטוח ביותר. והורה לנסוע לאה״ק כרגיל, ולא לבטל שום תוכניות וכו׳, גם כשכבר נפלו טילים והמשיכו ליפול. ולא רק שאין לעזוב א״י, אלא אדרבה שזה הזמן המתאים לנסוע. ושלא תהי׳ מלחמה בא״י גופא (שלכאורה זהו הנס הגדול ביותר). ונתקיימה הבטחתו בבירור, שהקב״ה שמר על עם ישראל השוכן בציון, ומכל 39 הטילי סקאד, שכאו״א כמכונת תופת, לא היתה כמעט שום פגיעה בנפש. וכידוע ומפורסם, שכמות הנפטרים בתקופה זו היתה הפחותה ביותר. ולא היו טילים כימיים שפחדו מזה מאד. (גם פירש ע״ד מועד סיום המלחמה. ועוד ועוד. ואכ״מ).
ועכ״ז, במענה לשאלת א׳ הרבנים אם להתעלם מהנחיות שירותי הבטחון, והאם להמשיך בחיים הרגילים (והיינו, שגם בעת אזעקה לא יכנסו לחדר אטום ולא ילבשו מסיכות גז, ויתירה מזו – ישלחו הילדים מחוץ לבית, והבחורים – ישלחו לישיבה בערים אחרות, וכן יסעו לישובי הסביבה לפעול בהפצת היהדות כבימים כתיקונם, והוסיף לשאול שהרי בזה שנשמעים להנחיות ה״ז מורה שמפחדים, והוא היפך ההתקשרות וכו׳) ענה, שלמעשה אין להתנהג כנ״ל. והטעים הדבר, שאל תפרוש מן הציבור, ולמה תתראו, ובפרט שיש גם פניית רבנים בזה, ושמ״מ אי״ז בסתירה לעמדתו ע״ד המצב, ושכ״ז רק בנוגע למעשה, אבל בנוגע להרגש – צ״ל בשמחה, ובפרט בשבוע דשבת שירה, והבוטח בה׳ חסד יסובבנהו וכו׳ וכו׳.
#43603
