Geneivas Da’as in a Phone Call

 

 

Question:

Am I allowed to call someone to ask them for information about someone else, to get to know the person I’m calling?

 

Answer:

Yes.

 

Follow-up:

Just to clarify, would this be allowed even if I have no interest in the information I’m asking about?

 

Answer:

You may not say “Hi Reuven, I need info about Shimon”, as it’s a lie.

But you may say something like “Hi Reuven, I heard you know Shimon. Can you tell me a bit about him?”

One must, however, make sure the questions are that it will not not lead to lashon hara.

 

Sources:

כשמתקשר לברר אודות שידוך, אבל כוונתו באמת לעמוד על טיבו של הנשאל בעצמו, ואין לו שום אינטרס לשמוע המידע בנוגע מי ששואל עליו, יל״ע האם יש בזה משום גניבת דעת (וכמובן, באופן שאינו משקר להדיא אלא מערים).

ולכאו׳ אפ״ל, שאין בכך משום גניבת דעת שאינו מקבל מזה לא ממון ולא החזקת טובה וכו׳. ואף שמקבל מידע שיועיל לשידוכין – הרי אם יועיל ה״ז גם טובת הנשאל.

והנה, יש שה״ר מזה שלכמה דעות מותר להטעות גוי, וליכא גניבת דעת, שהוא באופן שאינו מחזיק לו טובה. ולכמה דעות הותרה גנבת דעת במתנה מה״ט. אבל צ״ע בדבריהם. ואכן, נתקשו בכ״מ בהיתר להטעותו לדעת המתירים. ובשלמא לפירש״י חולין מד, ב ד״ה אינהו, דאיהו דאטעי אנפשי׳, קאי בכל גווני, כל שאינו אומר לו להדיא היפך האמת. וה״ט דשאר הפוסקים שאסרו להטעותו, משום גניבת דעתו. ובפשטות בגוי שאני, שהותר להדיא מכללא. וכמו שהותרה הפקעת הלואתו, הה״נ להטעותו שאינו משקר שלא כדין, שהממון מגיע לו בדין. וראה אדה״ז גזילה ג, שמותר גם לשקר. שו״ת חוט המשולש טו. וראה באו״א בט״ז יו״ד קכ, א.

וראה גיטין סב, א, שהקשו התוס׳ על פירש״י, באומר שלמא למר ואינו מתכוון לברכו רק לרבו, מ״ט ליכא גניבת דעת. ובתוס׳ הרא״ש כתבו שדומה קצת לגניבת דעת. וראה בחת״ס ומלא הרועים שהקשו מכמה דוגמאות שעשו כעי״ז. וצ״ל שממ הותר רק במקום איבה ודרכי שלום. וכ״כ חת״ס שם. וכה בראב״ן שהותר רק כשאינו יכול להישמט ממנו מננו. וראה ברכת אברהם שם. ובשו״ת מהרי ברונא קיג, והובא בגהש״ס לרעק״א, שבאמת אסור לגמוב דעתו בחנופה וכגון במדבר בלה״ק או שמסיים בלחש לכל לישראל וכיו״ב, והתם הוא רק בהרהור. וכן בס״ח נא שאין גניבת דעת גדולה מזו שמחרפו בשעת שאלת שלום. אמנם, התם גרע שמחרפו.

והנה, בשאילת שלום הרי לכאורה אינו מקבל טובה או ממון מזה. ואפשר שלכן הוא רק דמה לגניבת דעת. אבל בט״ז יוד קכ, יא פי׳ בדעת התוס׳ שמחזיק לו טובה. ולהעיר מלשון הרמב״ם דעות ב, ו שלא ינהיג עצמו בדברי חלקות ופתוי. ומשמע דאיכא נמי איסורא מחמת הערמה, אא״כ לצורך ומפני דרכי שלום וכו׳.

ובעניננו, אף שסו״ס מתנהג בדברי חלקות וצ״ל שפת אמת ורוח נכון לב טהור מכל עמל והוות, לישתרי לצורך שידוכין. ובמכ״ש הוא מזה שמותר אפילו לשקר להדיא לפעמים לצורך שידוך. ומאי שנא מאלמנה דאתיא לבי דינא דר״י ואמרי לה ספדי וקרעי וכו׳ כי היכי דלישרי׳ ר״י (יבמות קטז, א. ובמאירי שאין כאן הרחקת כיעור ומיחזי כשיקרא). וכן לחתום כערב בכדי שתתרצה לינשא, דמצוה הוא דעביד ולאו מידי חסרה, אף שאינו מתחייב באמת (רשב״ם יבמות קטז, ב. הגמ״י אישות יז, ט). וכן באלמנה, דכל היכא דלא נסבי לה אזיל שדי שמי׳ עלי׳, ואומר שהיא קרובתו (ב״ב טז, א. אבל בשו״ת דברי מלכיאל ו, לב, שבאמת מתכוון לקרב אותה. ולהסברא, דהתם אי״ז שינוי שיוצא מזה נפק״מ בממון או בדבר אחר, ורוב האנשים אינם מקפידים בדבר, ומי שמקפיד הוא לחנם – הנה, בנדו״ד הרוב מקפידים כשמתקשרים בהערמה).

ומ״מ יש לחלק, דהתם השקר הוא לצורך גוף השידוך. אבל הכא משקר לקבל מידע ולהחליט בדבר. ואפשר שכתוצאה מזה אדרבה לא ישתדך. אלא שלמעשה אין לנו להחמיר כשאינו משקר להדיא.

ועדיין אנו צריכים למודעי מצד הלכות לשה״ר. וכבר עמד בכיו״ב הח״ח בכלל ד, יא בהגהה. והשאלה, אם ג״ז בכלל לתועלת. שלכאורה חלק מתנאי תועלת, שמגיע לו למדובר עליו התוצאות וההשלכות מזה, משא״כ בנדוננו. .ואפשר שהוא ע״ד לשה״ר להפיג דאגה וכן לפרוק אשר עם לבבו. והארכנו כאן. והבאנו שם, מקובץ קובץ הערות יבמות ע: דכל האיסורין שבין אדם לחברו אינן אסורין אלא דרך קלקול והשחתה שלא לצורך,

וכמו בלאו דלא תשנא, דאין האיסור אלא בשנאת חנם, היינו שלא ראה בו דבר ערוה, אבל אם ראה עליו דבר ערוה מותר לשנאותו. וכן בלאו דחובל, כתב הרמב”ם (חובל ומזיק פ”ה ה”א) דהאיסור הוא דוקא אם חובל דרך נציון, והיינו מדחזינן דמותר לרב להכות תלמידו. וכן בלאו דאלמנה ויתום לא תענון, כתב הרמב”ם דאם עינה אותם ללמדם תורה או אומנות ליכא איסורא. וכן בלאו דלא תלך רכיל, מותר לספר לה”ר על בעלי מחלוקת כדי להשקיט המריבה. וכן בלאו דאונאת דברים, מותר להקניטו בדברים דרך תוכחה, וכן מותר להלבין פנים דרך תוכחה, אם לא חזר בו אחרי שהוכיחו בסתר, ומותר גם לקללו בשביל זה, כמו שעשו כל הנביאים בישראל, והוא לשון הרמב”ם בהלכות דעות (פ”ו ה”ח). ומוכח מכל זה דכל האיסורים האלו הותרו לצורך תועלת.

וראה גם חוט שני ו, ביסוד ההיתר דלשה״ר לתועלת שהוא דרך תיקון ולא קלקול.

ובספר קודש ישראל (שבסוף ספר הליכות עולם אהרמן) טו, ה ואילך: לשון הרע הוא כפשוטו, “רע” ממש, דזהו הכוונה ושורש דיבורו, וכל שאינו רע אינו לשון הרע. וממילא כל הדיבורים שבאו לתועלת אינם לשון הרע כלל, שאינם “רע”.

וכ״כ בעל מנחת אשר שליט״א בתשובה: ונראה בעיני הקטן והדל שחז״ל ברוח קדשם ובעומק בינתם הבינו דכאשר צורך יש בדבר לתיקון העולם וחברת בני האדם והכונה לטובה ולא לרעה והדעת הישרה ושכל התורה נוטה שכך נאה וכך יאה, לא אסרה תורה איסורים אלה ולא ציוותה על מצוות אלה. וכיוצא בדברים כתבתי במנחת אשר (ויקרא סימן מ”א אות ג’) לגבי לאו דלשון הרע דכל שאין כאן כונה משום לישנא בישא והדברים לכשעצמן אין בהם רע גמור, אף אם פלוני יצא נפסד וניזק אין זה בכלל איסור דלשה”ר, עי”ש. וכעי”ז נראה בכל מערכות המצוות שבין אדם לחבירו.

ויסוד הדברים נראה דגדר מצות שבין אל”ח מושתת על שני יסודות ושני אמות הבנין, המוסר והצדק מחד ותקנות הציבור והעולם מאידך. וכבר כתב הרמב”ן בפרשת יתרו (דברים ו’ י”ח) ד”ועשית הישר והטוב” היא מצוה כללית שבין אל”ח דמלבד המצוות הפרטיות והמסויימות שבין אל”ח נצטווינו שכל הלכותינו והתייחסנו לזולת יהיו עפ”י הישר והטוב. ובעומק הדברים נראה דמצוה כללית זו היא אף הגדר היסודי בכל מערכת המצוות שבין אדם לחבירו. ומשום כך מצינו דבמקום שהישר והטוב דורשים פגיעה מסויימת בגוף האדם או בכבודו קבעו חכמים שמותר לעשות כן כפי שיבואר לקמן. ומאידך גיסא מצינו בדברי חז”ל כמה הקפידה תורה על תיקון החברה והסדר הציבורי, והרבה תקנות תיקנו חז”ל מפני תיקון העולם וחלקם מפורשים בפרק הנזיקין במס’ גיטין, והמצוות שבין אדם לחבירו ענינם ומהותם שבני ישראל יזהרו שלא לפגוע זב”ז דאל”כ איש את רעהו חיים בלעו ולא הנחת בת לאברהם אבינו. ומשו”כ מצינו שהתירו את הפגיעה בגוף ובכבוד חבירו כאשר כך נדרש לתיקון החברה ואי אפשר בענין אחר.

אלא שלא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ובודאי שצריך לעשות רק באופן שלא יגיע כלל ללה”ר כגון שמכיר את מי שמברר עליו, או שישאל שאלות שאין בתשובה עליהן משום לה”ר.

 

 

#43580