עטיפת טלית גדול

 

שאלה:

האם מה שכתוב (אג”ק חי”ג ע’ רכה) שמנהגנו בעטיפת טלית גדול “לכסות בחלקו העליון של הט”ג גם העינים אבל אין מכסים עד הפה” היינו שאין עניין לכסות עד הפה (אבל אפשר)? או שיש עניין בפירוש לא לכסות עד הפה?

ולפי המבואר באגרת הנ”ל (“ובמה שיש מקשים שאיך אפשר שעטיפת הישמעלים תהי’ באופן שהעינים מכוסים דאי אפשר להליכה באופן כזה, כמדומה שאפילו בימינו כמה מהישמעלים הולכים כזה בכמה מדינות – בשביל להגן על עיניהם מהחול שבאויר הבא מרוחות בלתי מצויות ואפילו רוח מצוי’, ורואים הנעשים מתחת וגם במרחק איזה אמות – כיון שבטלית תלוי באופן חפשי ולא חבוש על העינים, והוא ע”ד ההנהגה שלא להביט מחוץ לד’ אמות.”) האם צריך לדקדק שבשעת העטיפה יוכלו לראות הארץ?

 

תשובה:

א. אף שעיקר הענין רק שאין צריך לכסות את הפה, למעשה אין לכסות פיו.

ב. בדרך כלל, אין צריך לדקדק במיוחד שיוכל לראות, כי ככה המציאות בפועל, אא״כ הטלית מהודק חזק על עיניו. אם כשיכסה פיו יהא מהודק באופן שלא יוכל לראות כלל, כמובן אין לו לכסות.

 

מקורות:

נחלקו בגדר עטיפת הישמעאלים. ולא עת האסף פה כל הפרטים. ובקצרה, שי״א לכסות הפה מלמעלה, שהכיסוי יורד עד פיו, ראה פרישה ח, ב. אדה״ז ה. משנ״ב ד. אבל בסידור כתב אדה״ז שא״צ לכסות פיו. אבל י״א שמ״מ פיו מכוסה מלמטה למעלה – ראה ערוה״ש שם ח. סידור יעב״ץ.

והאריכו בענין עטיפת הראש אצל אבל,  ומזה ובשייכות לעניננו – ראה בתורת האדם לרמב״ן בענין עטיפת הראש. ריטב״א ועוד מו״ק כד, א. טור וב״י יו״ד שפו ובשו״ע שם. שו״ת לב חיים קסח. אג״ק חי״ג ע’ רכה.

ויש שכתבו שלענין ציצית אצ״ל לגמרי כאבל – ראה שארית יהודה או״ח יז בקיצור דברי האחרונים ו בשם אדה״ז. וראה בארוכה ידות המשנה עיונים ב. קובץ דלית אמות ע׳ 31 ואילך (ולענין אבל – ע׳ 31 ואילך). התקשרות גל׳ תקמג. אור הצפון גל׳ צז. קובץ עץ חיים באבוב לד. ובכ״מ. וראה מים מדליו לייפניקר עה״ת פ׳ מקץ ע׳ רפח ואילך ע״פ דברי חת״ס בכ״מ (בשו״ת או״ח נד. חידושיו יבמות קכ, א. תורת משה מקץ ד״ה וירא).

והנה, ל׳ אדה״ז בסידורו שא״צ לכסות. וכ״ה בהיום יום ז׳ אייר. ומשמע גם שהוא רק שאין צורך בכך, אבל ליכא גריעותא בהכי, אף שיל״פ בדוחק שכוונתו כאן לשלול הדעות שצריך, ולא לדיוקא נחית. אבל באג״ק שם ע׳ רכו הל׳: אין מכסין עד הפה.

וניחזי אנן, הנה בהטענות נגד כיסוי העיניים וכו׳ מצינו ב׳ אופנים: שאי״ז דרך הישמעאלים. או יתר על כן, שאי״ז דרך עטיפה ולבישה, דליכא הנאת לבישה ואיכא צער וכו׳. ויש שחשו עפ״ז גם להפסק באמירת פסוקי מה יקר, לפני העטיפה כהוגן (וראה 36237) או שהברכה צ״ל לפני עיקר העטיפה ולא בעטיפה היתירה שאינה מהמצוה.

והנה אף שהוכרע שכיסוי העיניים בכלל עטיפת הישמעאלים, כיון שאינו צמוד ואפשר לראות, ברור שצ״ל דרך לבישה, ובל״ז אינו יוצא. וראה מה שהזהיר בקצוה״ש ז בבדה״ש יד. שם בהערות בסוף ח״ב. פסקי הסידור כג. שיעורי תורה בסוה״ס ע׳ שח. ותו״ד שאינו מקיים מצות ציצית ושיש למחות וכו׳. וראה גם שו״ת ארץ צבי א, ס (אף שכתב ליישב בדרך מחודשת, שאצ״ל בדרך לבישה, שמצותה אחשבה, יעו״ש סברתו). עוד יוסף חי ש״א בראשית יא. שו״ת בא״מ ג, ה. אלא שלשיטתם אין לכסות גם העיניים. ולא סבירא לן כוותייהו בענין זה. וראה במשנ״ב שם, לדידי׳ שיש לכסות עד פיו, שיותר מזה אינו נקרא עטיפה. וגם בפסקי הסידור שם למרות שכתב בחריפות, כתב לחלק קצת, שכשמוריד הטלית על ראשו עד פיו עדיין הוא בכלל לבישה שיכול להביט בעיניים מתחת לטלית, אבל כשמושך הטלית עד למטה מהפנים לא הוי לא עטיפה ולא לבישה.

ונמצא שהכל תלוי אם יכול לראות מתחת לטלית.

אלא שבלא״ה מצד הואיל ונפיק מפומי׳ דרב יש לעשות כמשנה אחרונה וכההוראה בסידור. ואף שהוא במוסגר – הרי כ״ה גם בהיום יום למעשה. וא״ש הל׳ באג״ק.

וצע״ק בהנהוג כמ״פ שלפעמים מכוסה כולו בטלית בעת התפלה, כבשעת נ״כ, או מחמת כוונת התפלה (וראה לקו״ד ג׳ ע׳ 1058), אם נחשב כאילו אינו לבוש בטלית. אתמהה. וכבר עמד בזה בקובץ דלית אמות שם.

 

 

#43508