?האם מותר בשבת ללמוד הסטוריה למבחן

 

שאלה:

שאלו בנות סמינר האם מותר בשבת ללמוד הסטוריה למבחן. האם דינו כלימוד שאר חכמות, שהמנהג להקל. ולכאורה נהוג ללמוד את ולעשות על זה מבחנים וכדומה, אם כן מבואר שמחשיבים את זה כחכמה. מצד שני, אסור לקרוא בספרי מלחמה. השאלה היא מדוע אסור לקרוא בספרי מלחמות ומותר לקרוא ספרי חכמה. מה החילוק בין זה לזה?

 

תשובה:

אסור.

 

מקורות:

לדידי פשיטא כביעתא בכותחא שספרי היסטוריא אינם בגדר ספרי חכמה. והוא כדין ספרי מלחמות זולת אם יוצא מהם מוסר ויר״ש.

וטעם החילוק בין ספרי חכמות לספרי מלחמות בפשטות – לפי שאין בספרי מלחמותיהם תועלת. וכן מפורש באהל מועד שער השבת ו. והוא כאגרות שאילת שלום. וראה בתוס׳ שבת קטז, ב ד״ה וכל שכן דמדמה לה לכתב שתחת הצורה. והובא בב״י. ולהדעות שכתב תחת הצורה אסור משום איסור לעסוק בחולין ושיהא פנוי לתורה, הה״נ בזה.

וכן מצינו בשחוק איסקק״י שהאיסור לפי שאין תועלת בידיעת חכמת השחוק. וממילא ל״ד לספרי חכמה.

ואין לומר שידיעת הדברים מועילה להצליח במבחן ולקבל תעודה טובה, והוא בגדר תועלת. (ולאידך, שאפשר ללמוד חכמות אחרות בשביל הידיעה והתעודה ולא בשביל להשתמש אתם, ואין זה בגדר תועלת) – שבפשטות התועלת היינו מגוף המידע. והרי בכל דבר יש תועלת, תועלת מילוי הסקרנות, ההנאה, לידע לענות לשואל בענין, שלא יתבייש כשישאלוהו, להיות איש בין האנשים. ומהי הכוונה שאין תועלת בקריאת ספרי מלחמות. ואטו בשופטני עסקינן שעושה דברים ללא תועלת. ועוד בנוגע להתועלת מספרי דברי הימים – ראה גם מור וקציעה שז. והעירוני מדברי הפוסקים שלפעמים מובנים רק בהקדמת ידיעת דברי הימים, ראה שו״ת חת״ס ה השמטות קצא. אבנ״ז או״ח רעג.

ובסגנון אחר, גם בספורי מתח לשם בילוי, יש תועלת, והתועלת היא שנהנה ממה שקורא. ואם יבחנו אותו על קריאת ספרי מתח תהי׳ לו תועלת נוספת שיוכל לענות לשאלות. האם נאמר שהכל תלוי אם ישאלו אותו שאילות אחר כך. פשוט, שיש כאן הגדרה מהותית ללא תלות בבן אדם. ולאידך, ספרי חכמה מותרים גם אם אין לו תועלת אישית.

וההגדרה של חכמה היינו כשיש כאן תיאוריות, או הדרכה איך לעשות, וכשקורא בו מתמחה בתורה זו או איך לעשות.

‏וסיבת ההיתר בספרי חכמה – היא לא בגלל שיש לו תועלת מזה. ואם נאמר כן, האם מותר לקרוא שטרי הדיוטות אם תצא לו תועלת מזה. ישתקע הדבר ולא יאמר. ואכן יש שהתירו לקרוא כשמתענג משה. וחלקו עליהם גדולים וטובים.

וכן יסוד ההיתר דספרי חכמה אינו מחמת צורך הגוף כבאגרות שאלת שלום. אלא ענין מהותי לעצמו.

והסיבה שמותר לקרוא ספרי חכמה כי זה לא מתחלף בשטרי הדיוטות. וגזרו שלא לקרוא שום כתב אטו שטרי הדיוטות. אבל לא גזרו על ספרי חכמה כיון שזה לא מתחלף.

ואי לא תימא הכי, תיקשי, מ״ט נזקקו להתיר יוסיפון מחמת שיוצא מזה עניני מוסר ויר״ש וכו׳, תיפוק לי׳ שהוא בגדר חכמה (ודוחק לומר בכדי שההיתר יהא מרווח גם לאוסרים דברי חכמה. וראה נאות מרדכי שם).

ולמעשה בשולחן ערוך רבינו שז, ל, נזכר לאסור בספרי ״דברי הימים של מלכי אומות העולם״ (ומה שהיא במוסגר, נראה פשוט שהוא רק מחמת ההמשך לאסור אף בחול). וכ״ה בקיצור שו״ע צ, יא. (גם במור וקציעה שם אסר. אבל לדידי׳ אסור גם בספרי חכמה. ואין ראי׳). ותמוה אצלי לומר שכ״ז רק באם אינו נבחן או רק כשאין מקובל שילמדו על זה במוסדות להשכלה גבוהה.

וכבר הבאנו מדברי הראשונים שכתבו להדיא שספרי דברי הימים של מלכי אוה״ע אין בהם חכמה ותועלת אלא איבוד זמן.

וכן מצינו, שאינו בכלל ״שבע חכמות״. ואף שככל הנראה מקור הענין דשבע חכמות מספרי פילוסופים, עכ״פ יש כאן הגדרה מסויימת בגדר מהות פירוש חכמה.

וכן לגבי האיסור ללמוד חכמות חיצוניות שאין מלחמות בכלל.

ולכאורה איסורו משום מושב לצים ודברים בטלים. וראה פהמ״ש לרמב״ם ורע״ב סנהדרין י, א שאין בהן חכמה ולא תועלת אלא איבוד הזמן בלבד. ושם כתב שהוא בכלל ספרים חיצונים. וראה מגן אבות לרשב״ץ אבות ב,יט: דברי הימים וספרי מינים. ואכן בתפא״י נתקשה שדברי הימים הם רק שיחת חולין ודברים בטלים.

ולרמ״א שז, טז מותר בכתובים בלה״ק ולדעת הב״ח וא״ר שם והובא בפמ״ג במ״ז יג, היינו שכל האיסור משום מושב לצים ל״ש בלה״ק.

והנה, ת״ל שאינני בקי בהם ובשמותיהם. אמנם, אם המדובר כאן מלימוד חכמת ההיסטוריא, והיינו תורת הנפש והמניעים, מאי שנא משאר חכמת הנפש. וכן לא שנא ניתוח תופעות היסטוריא מניתוח תופעות הטבע. אלא שאיני בטוח שכך ממש פני הדברים. ואיני יודע מה מלמדים במוסדות. ות״ל, בהודאה על העבר ותפלה על העתיד, שבני ובנותיי שיחיו למדו בכללות במוסדות שלומדים אך ורק לימודי קודש.

ומ״מ, גם אם לומדים ניתוח ההיסטוריא, הרי לא ימלט שיש חלקים נרחבים שענינם אך ורק ידיעות בעלמא, שמות המלכים, זמן הנהגתם, ותהי ראשית ממלכתו כאן, ופלוני הוליד את פלוני, וכדומה.

אפשר לפרש דברינו בסגנון אחר, שיש הבדל בין קריאה ללימוד. אבל לא זוהי הנקודה.

שו״מ כדברינו מובא בשם חזו״ע שאף למתירים ספרי חכמה אסור בספרי היסטוריא. ואינו תחת ידינו.

וכדברינו, כ״כ גם ארח״ש כב הע׳ רט. שטרי הדיוטות בשבת ע׳ נד וע׳ קמא. מקדשי שביעי ע׳ מה. וראה איל משולש ז הע׳ ל מש״כ בזה.

ובמשא המלך אברגל שז, יז ע׳ תרג שכיון שנלמדים במוסדות השכלה נחשב ספרי חכמה. ולא נהירא.

כעת ראיתי בנאות מרדכי גרוס יח ע׳ 14, שמחלק בין ״ספר העוסק בקורות העמים ותהלכותיהם שלב אחר שלב״ שנחשב ספר חכמה ל״ספר שעיקרו עוסק בכיבושים ומלחמות או צרות וגירושים״. ודבריו נפלאו ממני. וראה שם ע׳ 161. ואישתמיטתי׳׳ דברי אדה״ז המפורשים.

ומזה, בהשקו״ט האם מותר ללמוד ספרי בישול, כלכלה, שפה, וכדומה. ובפרטיות:

ספרי בישול נחלקו אם הוא בכלל ספרי חכמה. ובשלחן שלמה שז, כז, ב שהקריאה אינו איך לבשל ולהבעיר רק איך יהא טעים. אבל ראה בשש״כ כט, מח, שבפנים נקט שאסור. ובהערה הביא מהגרשז״א בגדר יתכן.

אלא שרוב אחרוני הזמן נקטו שאסור עכ״פ משום ממצוא חפצך. ובארחות שבת כב הע׳ רט אף תמה על ההגדרה שהיא בגדר ספרי חכמה. וראה שם הע׳ רכג. ובשו״ת אבני ישפה א, עו, ד הקשה דהרי בספרי בישול יש גם כמה פרטים אחרים איך לבשל, ולא רק הרכיבים. וכה״ק באיל משולש על שט״ה ב הע׳ לד.

ולהעיר מלשון אדה״ז שז, כא, בהגדרת שט״ה – דהיינו שטרי חובות ומקח וממכר ומשכונות וחשבונות וכל כיוצא בהם מדברים האסורים לעשות בשבת.

ויל״ע בספרי רפואה מ״ט אינו בכלל ממצוא חפצך. ולהעיר שאדה״ז שז, לא, חילקם בתרתי: ספרי חכמה וספרי רפואות. וכ״נ במו״ק שם שאינם אחד ממש. וצ״ע טעמם. ולכאורה במידת מה עדיף ספרי רפואות. וראה מה שחידש בבני ציון ליכטמאן שח, מג. וראיתי בשם חזו״ע ו דיני קריאה בשט״ה הערה ט שהקשה עליו.

ולא דמי לחכמת התשבורת, שלכאורה עיקרו חכמה.

בספרי כלכלה ותורת חשבונאים – מובא מאחרוני זמננו שג״ז ממצוא חפצך. וראה ארחות שבת כב הע׳ רא שנסתפק. ומזה מובן גם בנוגע לספרי נהיגה ומחשבים. וכ״כ באיל משולש שם הע׳ לה בשם בעל חוט שני.

ועיי״ש באיל משולש ז הע׳ לג שכתב לחלק בין ספרות מקצועית שמלמד התיאוריא לספרות מקצועית שמדריכה כיצד לעשות

ספרי שפה – מקום לומר דלא גרע מהדעות שמותר לקרוא ספרי מלחמות בלה״ק מפני שיכול ללמוד לה״ק מהם – ד״מ שז. רמ״א שם טז. מג״א כד בדעתו. לבוש טז. וכבר העירו שקדמו בס׳ הנייר. ואף לכל האחרונים שחלקו, התם עיקרו אינו לשם כך. ואף שלה״ק שאני, מ״מ משמע שגוף הידיעה בגדר לימוד הוא.

ובנוגע לחכמת גיאוגרפיא – לכאורה תלוי גם אם לומדים ידע בעלמא, כגון שם מקום, מספר התושבים וכו׳. או ניתוח הענין.

וכנ״ל, עיקר הטעם בהיתר ספרי חכמות, שדברי חכמה אינו מתחלף בשט״ה. ורק מה שברור בחיצוניות שהוא בגדר ספרי חכמה, שהוא מחכמת המדעים בכלל.

וראה זה פלא בשלחן שלמה שז, כז שאפילו חכמת הרפואה אסור לסטודנט שהרי אינו מטפל כעת ברפואה והוא רק להתלמד. וצ״ע, שה״ז ספרי חכמה ממש. ומשמע שנקט שספרי רפואה אינו כשאר ספרי חכמה, ואסור משום ממצוא חפצך. והתירו רק לרופא והוא פלא. ובראשונים מוכח שג״ז בכלל דברי חכמה (אף דטעמא בעי מדוע ל״ד לספרי בישול ונהיגה שאסרו אחרוני הזמן).

ויש שכתב איפכא שגם לאוסרים ספרי חכמה – ספרי רפואה שאני שהיא מצוה, כ״כ תלמידו של הגרשז״א בספרו ביצחק יקרא על המשנ״ב. וג״ז תמוה, שהרי מפורש בדברי האוסרים שגם ספרי רפואה בכלל.

ומצאתי שהביאו שאכן ז״כ הגרשז״א, שגם לאוסרים ספרי חכמה, מותר לרופא לקרוא ספרי רפואה משום מצוה. ודוק היטב בדבריו שבאו כהערה עמש״כ בלב אברהם יג, ג, ובנשמת אברהם שז, יז, ו. ובשלחן שלמה הועתק שלא בדיוק.

ויש שכתבו בשמו באו״א שכשקורא עבור מבחן הא גופא בגדר ממצוא חפצך. וכ״כ בשם בעל חוט שני – ראה איל משולש ז הע׳ לח. ולפום ריהטא תמוה שאם מותר ללמוד בשבת מותר גם להבחן עליו בשבת, והרי זה חפצים המותרים. ומה שבדרך כלל עושים מבחן בכתב אינו מגוף מהות המבחן.

שו״ר סברא בלומד לשם פרנסה שהוא בגדר ממצוא חפצך ושיש להתיר רק בעיון ללא קריאה בפה – נאות מרדכי שם ע׳ 164.

והנה בהמשך לדברינו העירני א׳ הרבנים שליט״א, שדברינו נסתרים מהדין בשו״ע שח, נ, שראיית הכוכבים היא בגדר חכמה ולכן מותר לטלטל האצטרלו”ב בשבת (לפי המתירים לימוד החכמות, עיי”ש בנו”כ). והרי אין כאן תיאוריות, או הדרכה איך לעשות, אלא פשוט לימוד איפה כוכב זה ממוקם ואיפה כוכב זה וכו’.

ונומיתי לו, שאדרבה, יבאר לנו מהו החילוק בין השתמשות וטלטול האצטרלו״ב לדברי הימים של מלכי אומות העולם שנאסר להדיא.

ואבל מדומני, יש כאן טעות בהבנת המהות.

כלי האיצטרלוב אינו משקפת וטלסקופ וכדומה. ונקרא באנגלית astrolabe ומשמש להבנת מהלכי הכוכבים. וראה בבאה״ג שח, נא שהוא כלי העשוי להבין מתוכו חכמת התכונה. וראה גם פמ״ג בא״א עו במוסגר. ומצינו כבר בחובות הלבבות שער חשבון הנפש ד, שהוא מכשיר מדידה של חכמי התכונה. וראה במור וקציעה שז, שחשש שיבוא לחשוב ולצרף הערכים ולכתוב החשבונות וצורות הנדסיות.

ולפלא שבא״ר שח, צא, והעתיקו בכה״ח שח, רסו משמע שב׳ פירושים הם: כלי שחוזים בו הכוכבים או כלי להבין חכמת התכונה (ונראה בא״ר ששולל הפי׳ הראשון) – שלכאורה הכל אחד. וכן מוכח שהבין בפמ״ג עייש״ה. (ומש״כ בפמ״ג שם ״באפשר״ – היינו לא שהוא בדא״פ אלא שההבנה בדבר היא למי שאפשר לו בכך – כן נראה).

ונמצא בכת״י ספר האצטרולב לאבן עזרא – ונקרא גם כלי נחושת – ראה מעגלי צדק קוסובר ע׳ פה. וראה שם ע׳ עד ואילך. ועוד הרבה כתבו ספרים לידע אופן השימוש בכלי זה – ראה גנזי ישראל בס״ט פטרבורג ד ע׳ 43.

כן יש חיבור בכת״י להר״מ אלשנינו: חיבור קטן הביאור וכו׳ הדרכים ההכרחיים להשתמש בכלי האצטרולב – ראה הרמ״א משאלוניקי ע׳ ס.

ובס׳ רובע ישראל לר״י בן מכיר: לפי שחכמת התכונה לא תשלים ידיעתה כ״א בכלים הוצרכו החכמים לעשות כלים וכלים מכלים שונים והי׳ המובחר שבמם כלי הנקרא אצטרולב. ונעתק בס׳ אוצר יהודי ספרד א ע׳ 40.

ובלוית חן לר׳ לוי בן אברהם (מחכמי פרובינצא בשנת ה׳נ לערך) ע׳ 226, שאפשר שנקרא ר׳ ראובן האצטרובלי במו״ק יח, ב על שם שהי׳ בקי בכלי האצטורלב.

וראה רלב״ג ליהושע י: זה יתבאר למי שעיין בחכמת התכונה עיון מעט וזה יתבאר ג״כ מצד כלי המבט כמו האצטרולוב ורבע העיגול.

ודוק היטב ברמ״ק לזח״א עה, א. ובספרו אור ישר שיעור קומה א, קצו, א שהתוכנים רצו לשפוט מדת הארץ ומדת הגלגלים ע״י האצטרולוב והשיגו המראות ונפתחו להם שערי שמים אבל לבם בחושך כו׳.

ואף שלפעמים נדירות במילה זו גם למשקפת, וכלי המגדיל (ראה בהנסמן בקובץ העו״ב בא תשס״א, ושכן הובא בכ״מ בספרי חסידות) – ה״ט כיון שהאצטרולב במקורו משמש גם ככלי הבטה.

ואעתיק מדברי חכמיהם (באקראי הרי מותר ללמוד שאר חכמות. ובפרט להבין דברי חכמים וחדותם): אַצְטְרוֹלָב (ביוונית עתיקה ἀστρολάβος, ובערבית אל-אסטורלב) הוא מכשיר מכני, המשמש לקביעת זוויות גרמי השמים ביחס לאופק, והיה מכלי הניווט העיקריים עד למאה ה-18, בה נתפס מקומו על ידי הסקסטנט ועל ידי השעון המדויק שאיפשר לקבוע את מיקומו של קו האורך.

 

 

#43242