שאלה הנוגעת לעיקרי האמונה
שאלה:
לכ’ מו”ר שליט”א.
בא לידי אחד מהקובצים שנדפסו לאחרונה מאחד החוגים, ובו תפילה מיוחדת לל”ג בעומר. ונוסח התפילה מתחיל בתחנונים גדולים לרשב”י שיחוס וירחם עליו ויקרב אותו וימשכנו ממקום השפל שנקלע שם וכו’ וכו’. ובאמצע התפילה פונה להקב”ה ומבקש ממנו שיתן בלב הרשב”י שיחוס עליו ויהיה מליץ יושר. (וכתבו, שראוי ונכון לומר תפילה זו גם למי שאינו נמצא בציון הרשב”י שהרי נשמת הצדיק נמצא בכל מקום וכו’).
כמ”כ בעת האחרונה חיבר איזה זמר (“חסידי” כמובן וד”ל) שיר על ר’ ישעיה בן ר’ משה שיפעל לנו בני חי ומזוני וכו’. והשיר הזה נפוץ מאד.
והלא אחד מי”ג עיקרי אמונה הוא שלבורא לבד ראוי להתפלל ואינו ראוי להתפלל לזולתו, וידוע מה שהאריכו רבותינו בענין האם מותר לבקש בקשות ממלאך או מנפטר. ולהלכה נקטו הרבה פוסקים שמותר לבקש ממלאכים שיהיו מליצי יושר לנו, וע”ז מיוסד מה שאנו אומרים בסליחות מכניסי רחמים וכו’. וכמו״כ כתב הפמ”ג (א”א סי’ תקפ”א ס”ק ט”ז) שנהגו להתיר לבקש מהנפטר שיעורר עליו רחמים, והדברים ידועים ומפורסמים.
ומכל מקום, עד כאן לא מצאנו היתר אלא לבקש שהם יהיו מליצי יושר לנו, וכן הוא בכל מקום שמזכירים המלאכים בתפלה, הבקשה היא רק שיכניסו תפילתנו לפני הקב”ה ויעוררו רחמים לפני הקב”ה.
אבל לבקש ממלאך או נפטר שהוא יעשה לו כך וכך וישפיע עליו כ”כ, לכאורה תמוה מאד, שהרי נותן כוח וממשלה לברי׳ חוץ מהבורא. (ואע”פ שגלוי וידוע שהכוונה שהם יפעלו אצל הקב”ה וימשיכו ממנו הישועה – הרי גם עובדי ע”ז ידעו שהקב”ה גבוה מעל גבוה, ולא נתכוון אלא להמשיך את השפע דרך צינורות אחרים, כמש”כ הרמב”ם על דור אנוש. ולהבדיל אלף הבדלות, הרי בדתיהם מאמינים בסיבה הראשונה, ואעפ”כ הואיל והם מייחסים כח ואלקות לאחר לומר שהוא ממשיך השפע, רחמנא לישזבן מהאי דעתא, כתבו הרמב”ם וכל הראשונים שהם עובדי ע”ז גמורים).
גם באמצע התפלה פונה להקב”ה ואומר: “רבש”ע, תן בלב הצדיק הקדוש והנורא הזה ובלב כל הצדיקים לבל יסתירו את פניהם ממנו ויעמדו בעדי מליצי יושר וכו'”, ומשמעות הדבר, כאילו שהקב”ה אינו יכול להסתדר לבד ח״ו אלא הצדיק הוא המחליט בשבילו, ואם הקב”ה לא יתן בלב הצדיק שיחוס עליו וימליץ עליו זכות הוא אבוד.
לא באתי ח”ו לקטרג על שום חוג ועדה. מ”מ לא יהיו שאלות כגון אלו הנוגעים בעקרי האמונה פחותים משאלות של או”ה, אשר מחובת הרבנים לברר המותר והאסור בהם.
אשמח מאד לדעת מה דעת גדולי הוראה בכגון אלו.
תשובה:
בעוה״ר פשתה מספחת בעם, שכאו״א שעטו ועתו בידו מחבר תפלות ושירים לרבים. ואין דורש וכו׳. ואין להאריך בדבר המבהיל. ועדיף לנו לדבר בשבחן של ישראל.
בגוף הענין – לכאורה הכוונה אצלם, רק שיתפללו עליו ככה, וכבנוסח המענה לשון שהובא בפוסקים. והביא ג״ז בדבריו. אלא שלשונם ״אינו מדוייק״ בלשון המעטה. וראה להלן.
ובהקדם, שלבקש מבן אדם טובה – פשוט שמותר, מחמת שהוא בעל בחירה, ואילו כוכבים וכו׳ הם כגרזן ביד החוצב. וכן פשוט שגם בנוגע למלאכים אסור.
אבל לפ״ז צ״ע, שכמה תפלות מצינו שפונים למלאכים – לא רק לסייע שהתפלות יעלו וכו׳ או שיהיו מליצי יושר, או שיתפללו עליו, וראה אצלנו, אלא שיפתח לבו בתורתו וכדומה. ולכאורה אין הכוונה כפשוטה ח״ו. ובכ״מ שינו יה״ר מלפניך ה׳ וכו׳ שתצליחני ע״י אליהו. וג״ז צ״ב. וראה דרך ישרה (ליוורנו תקמ״ח) שער התורה לב, א. ימצא חיים פלאגי כז. כה״ח פלאגי לא, נב. מדרש תלפיות ענף זכירה. אבן סגולה בסו״ס סגולות ישראל סגולה לזכרון. אדרת אליהו כ״ץ ע׳ ב. ועוד תפלה למלאכים נמצא בעתרת חיים פלאגי ט. וכן בתפה״ד בליקוטי צבי ובשערי ציון. ועוד.
ועד״ז התפלה זבדי׳ ישמרני ויחייני בר״ח. ונמצא בכמה ספרי קבלה קדושים, כנסמן אצלנו במק״א. אבל מסיים כן יה״ר מלפניך ה״א חיים. ואפשר שבא ללמד על תחילתו. וכתבנו מזה אצלנו שם, ומשם תדרשנו.
ועד״ז מצינו במפרשי המקרא ויחי מח, טז בפסוק המלאך הגואל – שפירשו בכמה אנפי. וראה זח״א רל, א. זח״ב קצח, ב. פי׳ ר״א בן הרמב״ם. ר״ש בן חפני, ספורנו, טור. אברבנאל. מושב זקנים. אור החיים. העמק דבר. משכיל לדוד. אבל ראה תשוה״ג דלקמן מה שפי׳.
ועד״ז שקו״ט באמירת שלום עליכם בנוסח ברכוני לשלום. וי״א שאי״ז בקשה. וגם מטעם אחר, שאין לבקש צרכיו בשבת. אמנם, בגוף הענין, הרי מצווים המלאכים לברכו כבגמ׳ שבת קיט, ב, שאומרים וסר עונך וכו׳. וראה בסידור יעב״ץ. סידור הגר״א בהערת המגי׳. ובהליכות שלמה אלול א, ד בהע׳ 17 שלכן אומרים תחילה מלאכי השרת, שהוא בשליחותו של מקום. וראה כעי״ז בפתה״ד רסב, ג.
ובאמת, מקרא מלא הוא וישלח לב, ל: לא אשלחך כי אם ברכתני. אלא ששם מתפרש שהודה לו על הברכות.
ובכללות הענין, אפשר שברכה שאני שהכוונה להמשיך ממקור הברכות. וברמב״ן וישלח שם: שאין הכח והיכולת בלתי לה׳ לבדו וכו׳ אבל עתה אברך אותך כי כן צויתי.
וראה שו״ת יבי״א א או״ח לה, י.
ובאמת, גם בנוסח התכבדו אומרים שמרוני עזרוני סמכוני. ולרבינו מנוח תפלה ז, ה ודעמי׳ שמדבר לכוחות שכליים – ל״ק. גם בכ״מ הגי׳ באו״א ללא תיבות עזרוני סמכוני. ושמרוני – מתפרש מלשון המתנה. וראה המאורות מלחמת מצוה ד״ה עוד צריך. ס׳ המאורות ברכות במקומו. פי׳ התפלות לר״י בן יקר. אבל בכ״מ בראשונים מצינו דגרסי להדיא עזרוני. וראה במור וקציעה או״ח ג, שבמה שמקדים משרתי עליון מובן, שר״ל שהוא בשליחותו של מקום החפץ בשמירתם, ותלה הגדולה בבעלי׳. וכעי״ז במלחמת מצוה שם, שיעשו מה שנצטוו לשומרו, ומביא שם ג״כ שאומר להם משרתי עליון מה״ט. וראה בשו״ת מהר״י ברונא ערה, בענין זה, שדרך שפלות לדבר בפני המלך אל יועציו לדבר אל המלך. ולכאורה היינו הך. ובפרישה או״ח ג, יישב נמי, דהתם זהו תפקידם ללוות ולשמור, כלה״כ כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וכו׳. וראה גם קמחא דאבשונא. ועצע״ק בל׳ עזרוני וסמכוני, שאי״ז רק ענין של לוי׳ ושמירה, אם לא שנאמר שגם ע״ז נצטוו. וצ״ע שהרי גם כוכבים נצטוו להוריד השפע. ובהכרח לומר שכשאומר משרתי עליון די, וכעין דברי מור וקציעה שם. (והשואל שליט״א ציין, שביקב אפרים מכתבי תורה יז, ד שר״ל שהמכוון כלפי מעלה, לקב”ה כביכול. רק שאין זה כבוד כלפי מעלה לבקש מהשי”ת שמירה ועזר בהיותו במקום הזה, ולכן הלבישו חכמים את הדבר ועשוהו כמבקש מלפני המלאכים. ועיי״ש שהביא מכוזרי ג, יא, שהתכבדו מכובדים, כבוד לשכינה. והוא ראי׳ לסתור, שהרי ע״ז יצא הקצף בתפלה זו שבנדוננו. אלא שכל הראשונים ואחרונים לא פירשו כמותו. ולפלא שכתב מד״ע בדבר שעמדו עליו כל גדולי הדורות).
ועיקר הראי׳ לא רק מעצם הנוסח, אלא ממה שלא הזהירו על כך גדולי ישראל במשך הדורות, אע”פ שבלי ספק יש הרבה מאוד שמבינים הדברים כפשטן, ואם יש בזה שמץ של ע”ז היה ראוי לבטל כל אמירתו בשביל חשש זה ולכל הפחות להזהיר על כך.
ויתר על כן בתשוה״ג זכרון לראשונים שעג, באוצה״ג שבת יב, ב: שיש כמה דברים שהמלאכים עושים וכו׳ ולא צריכים רשות מלמעלה ולפום הכי מיכתבין קמיעי ונאמרין שמות כדי שיעזרו המלאכים בדבר.
גם בספרים מצינו השבעת המלאכים, כולל בראשונים, ראה טור או״ח רצט. בשם סדר ר״ע. מחז״ו ע׳ רכה. סידור רש״י תקכג. וצ״ב.
אבל באמת, לפעמים כשדנים בענינים כאלו קצת עירבוב נושאים, וכפי שכתב בעצמו לחלק בדבר. וראה גם שו״ת אג״מ או״ח ה, מג, ו בארוכה. על הרוב לא נראה שמאמינים ח״ו שיש כח בידי מלאכים להיטיב ולהרע נגד רצון ה׳. וגם אין כוונתם להתפלל להם. ואין כאן לא משום לאו דיחוס האלקות לזולתו ולא לאו דלעבוד לזולתו, ראה סהמ״צ ל״ת א ול״ת ה. וראה בתולדות יעקב יוסף פ׳ יתרו. ס׳ הזכרונות לר״צ הכהן מ׳ ב. ועוד.
וראה במנחת אשר ווייס מועדים לר״ה א, שר״ל שאין איסור כשמבקש מהם רק כשמתפלל אליהם או עובד אותם, עיי״ש באריכות גדולה.
ומצד החשש דשיתוף ש״ש ודבר אחר – ראה אצלנו:
ומה שפונה להקב״ה שיתן בלב הצדיקים וכו׳, מצאנו כה״ג בתפלת רבון העולמים הנמצא בכמה סידורים בתיקוני שבת “צוה למלאכיך מלאכי השרת משרתי עליון שיברכוני” וכו’. והכוונה שהקב”ה יורה למלאכים לתת משפע הברכה המופקד בידם לאדם המבקש. וראה פתה״ד שם. כאן מבקשים מהקב”ה כביכול שיתן בלב רשב”י שיבקש עבורו מהקב”ה. וגוף הבקשה מהקב״ה שיתן בלב המלאכים לסייעו – הוא פשטות הגמרא סנהדרין מד, ב: לעולם יבקש אדם רחמים – מה׳ – שיהיו הכל מאמצים כחו מלמעלה, ובפירש״י שיסייעוהו מלאכי השרת.
כן להעיר בהחילוק שבין צדיקים למלאכים, ראה בשו״ת חת״ס או״ח קסו, ובשו״ת מנח״א א, סח. ומצינו כבר כך בבית אלקים שער התפלה יב. אלא שלא נתברר אצלי אם יש מדבריו ראי׳ לגבי צדיקים ששחל״ח. אבל כ״ה בפי׳ התפלות והברכות לר״י בן יקר בתפלת מכניסי רחמים ע׳ עג. וראה גם שערי רחמים קע, כו בשם הגר״ח מוולוזין שלא אמר מלאכי רחמים חלו נא אלא אמר אבות העולם אהובי עליון חלו נא כו׳. ומדבריו שם משמע שאינו לפי שיש צד איסור, אלא שאין בזה תועלת לפי שאינם בעלי בחירה. (ובכ״מ שדנו בתפלת מכניסי רחמים והדומה לא נקטו שיש בזה צד איסור אלא שאינו ראוי וכדומה).ֿ
וגם בדעות הפוסקים שאין להשים מגמתו נגד המתים יש שהעמיסו בדבריהם שרצונם דאין לבקש מהם עצמם אבל מותר לבקש שיתפללו עליהם לפני הקב״ה – ראה שו״ת מנח״א א, סח. וכו מוכח בבא״ח ש״א נצבים ב.
וברוב המקומות שדנו בתפלה על הקברות נחתי לדון רק בדין דורש אל המתים. ומשמע שבעצם הענין לא ס״ל לחוש. ולהעיר מתענית כג, ב.
שוב נתעוררתי שתפלה זו מקורה מליקוטי תפלות ב, מז (מר’ נתן תלמיד מוהר״ן מברסלב).
שוב חזר השואל שליט״א והקשה:
בירושלמי ברכות ט, א, שאם בא על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד. וכן בנוסח י״ג עיקרים, בעיקר החמישי, אשר לבורא לבד ראוי להתפלל ואינו ראוי להתפלל לזולתו. ועד כאן לא נחלקו אלא אם אסור בכל גווני או שהותר כשמבקש שיהיו מליצי יושר ושיבקשו רחמים עליו. אבל כאן בנוסח תפלה זו מודגש, שפונה לרשב״י בעצמו. ולסבר את האוזן, אם היה מנסחים אותו נוסח התפילה אלא היו משנים ובמקום להזכיר “רשב”י” היו כותבים שם “השמש או הירח וכל צבא השמים” וכו’ והיו אומרים בדיוק אותו נוסח “השמש, השמש, איך תוכל לסבול צרת ישראל וכו’ חוס וחמול על כל עדת ישראל וכו'” ודאי שכולם היו נזעקים מיד. והרי לענין איסור ע”ז אין שום נפק”מ בין אם עובד “למיכאל שר הגדול” או “לשלשול קטן” וכו’ (עי’ חולין לט, א).
ובהמשך הדברים בתפלה זו: “והכל חפצים ליראה את שמך”. והיינו ליראה מהרשב”י. וכמ”כ “הכל משותקקים לעבודתך בכלות הנפש” וכו’ הכל קאי על עבודה להרשב”י, שהרי כל הדיבורים הם לרשב”י.
ואגב, עצם הדבר שבתפילה זו פונה להקב”ה בלשון יחיד, ולרשב”י בלשון “אתם” נראה שהוא לקוח מלשון יידיש שנהוג כמדברים ללאדם מכובד מדברים בלשון רבים. ולפי מיעוט ידיעתי בלה”ק אין מושג כזה לפנות לאדם חשוב בלשון רבים (אלא שפונים בלשון נסתר כגון “אדוני המלך יודע” כדאיתא הרבה בנביאים אבל לפנות לאדם חשוב בלשון רבים לא מצאנו) וזה נראה כבורות שמחבר התפילה לא ידע ידיעה פשוטה זו.
וראוי להזכיר שיטת הרמב”ם (הסכימו לה הראשונים ונפסק להלכה בש”ע יו”ד סי’ ד’ סעי’ ה’) שמה שמבואר במשנה השוחט לשם הרים ולשם גבעות וכו’ שחיטתו כשרה, אין הכוונה שמקבל עליו באלהות אלא שיש לו מטרה לשחוט לשם הרים לרפואה וכדומה ואעפ”כ שחיטתו פסולה משום דמחזי כעובד ע”ז. ופשוט שלפ”ז מי ששוחט ואומר ששוחט לשם הרשב”י שחיטתו פסולה גם אם אינו מכוון לאלהות, וכ”ש שיש איסור לנסח תפילה שנראה כאילו הרשב”י הוא ישות בפנ”ע, גם אי נימא דאין זה ע”ז ממש.
ולבי נוטה שתפילה זו לא התחבר ע”י מהרנ”ת אלא זרים שלטו בכתביו. עכת״ד.
והנה, מה שהביא מירושלמי, הרי לא נזכר שם שיש בזה איסור, ואיכא לפרושי שאין צורך בכך. וכבר הבאנו שבבבלי איתא שיבקש רחמים שיסייעוהו. ואף שי״מ הכוונה שיבקש מהשי״ת שיסייעוהו, לכמה דעות מבקש מהמלאכים. וכן המנהג בתפלות ופיוטים. ואף לפי׳ הראשון, מוכח עכ״פ שיש צורך בסיוע של המלאכים. וכמפורש בדוכתי טובא שהמלאכים מעלים התפלות.
ולהדוגמא שהביא שאם במקום רשב״י היו כתובים שמש וירח – יצויין ממה שהעירו מע״ז יז, ב: הרים וגבעות וכו׳ שמים וארץ כו׳ חמה ולבנה כו׳ כוכבים ומזלות כו׳ בקשו עלי רחמים. וכן בתנחומא ואתחנן ו: הלך אצל שו״א אמר להם בקשו רחמים.אלא שגם בזה הכוונה לעורר רחמים אצל הקב״ה, ע״ד מכניסי רחמים.
ובנוגע לתפלה זו בפרט – נראה פשוט שהכוונה על הקב״ה. ובתפלה זו גופא – כל פעם שמדבר על רשב״י הוא בלשון רבים. ולהקב״ה – בלשון יחיד. והרי בהמשך נזכר ״עמך ישראל״. אלא שאינו מדוייק בלשון, שהרי נזכר ש״עמך בית ישראל משתוקקים ומתגעגעים מאד להשי״ת״. והול״ל ״לך״, על משקל ״עמך״. ועוד כמה לשונות שאינן ע״פ דקדוק. ומצינו כיו״ב בכמה תפלות שנכתבו בהעדר הדקדוק ובאופן קיצוני וכבר התמרמר הראב״ע ושפך מרורות אפילו על פיוטי הקליר מה״ט. ולא רק בפיוטים מצינו העדר דיוק, גם בתפלות שנכתבו בשפה ברורה. והרי כו״כ דייקנים ונקדנים התעכבו לתקן כמה מנוסחאות התפלה לאוקמי גירסא, החל מר׳ שבתי סופר, הרז”ה ועוד. ולאחרונה השקיע בזה הרבה הגר״מ מאזוז ע״ה ששחל״ח לאחרונה. ואיני יודע אם בדומה לזה הוא בנוגע שאר התפלות בס׳ לקוטי תפלות להרה״צ מחבר תפלה זו – ובאופן אישי לענ״ד הנוסח כאן ״צורם״ קצת, אף שאי״ז מכריח שיש בזה חשש מדינא. (ובתפלות שבמענה לשון שנזכרו בפוסקים, ברור המעבר בין תפלה לרבש״ע ובקשה מהצדיקים שיתפללו עליו, ונמצא שם בתפלות שונות). ומה שהזכיר אודות הפני׳ בלשון רבים לאדם חשוב – אי משום הא לא איריא, מצינו כה״ג בלה״ק כמובא בהקדמת ראב״ע בפירושו עה״ת. ובראב״ע שם ביאר לשון אלקים ובעליו ועוד מה״ט. וראה שו״ת זכר יהוסף א, ע בסופו. וכבר עמדו על השינוי במטבע הברכות מלשון נוכח לנסתר.
ויש לציין שגם במענה לשון התפלה נפתחת בלשון שלום עליכם. וכנראה אומרים כך גם ליחיד. וכן המנהג בקידוש לבנה ונדפס בכל הסידורים. ואף שבמקו״ח או״ח קי, ז וכן בקיצור הלכות קע, כתב שטעות היא ומנהג בורות הוא ובא מלשון לעז – לא נהגו כוותי׳. ובפשטות שלפי שכך סגנון הדיבור היום, אומרים כך גם בתפלה. וראה ערוה״ש יו״ד קמב, לח. אמנם מצינו טעמים בספרים במה שאומרים שלום עליכם בלשון רבים. וראה הנסמן בלקו״ש כה ע׳ 166 הערה 54 ובפנים שם. אבל הטעמים הם כהוספה על העיקר.
ובאמת, גם בנביאים וכתובים מצינו כך ריבוי פעמים שהנביא – הן בנבואות והן בתפילות – מדלג מדיבור לעם ישראל, ולעצמו, ולהקב״ה, באותו פסוק גופא, ועאכו״כ שכ״ה בשורת והמשך פסוקים, מבלי שיאמר למי מדבר. ועד כדי כך שבכ״מ נחלקו המפרשים למי מוסב הדיבור. ודון מינה. וישנן דוגמאות למכביר. ולא עת האסף פה. וימחול לעיין לדוגמא בהפטרת פרשת בחוקותי דאזלינן מיניה ובהמשך הכתובים בירמיהו. מי מדבר הקב״ה, הנביא, ולמי מדבר, לעם ישראל, להקב״ה. וכן לדוגמא בתהלים מו.
וכפי שכתב ח״א שליט״א בעניננו: פשוט שלא היתה כוונתו לדקדק בכללי לשון הקודש, ובלי ספק שיש דברים שאינם מתאימים לכללי הדקדוק [שמעולם לא הקפידו בהם כ”כ אצל החסידים]. ומלבד זאת, ענין הכבוד בלשון רבים תלוי ברגילות, ואין שום נפק”מ מאיזה שפה זה הגיע, ופשוט שבמקום שנוהגים כן בלשון לעז, גם כשמדברים בלשון הקודש הוא כן וכפי שהוא גם כיום, עכ״ד.
וראה זה פלא שבלקוטי תפלות הוצאת פאדגורזע תרס״ו שתח״י ליתא בח״ב מתפלה ט ואילך. אבל לפי המסופר בנוה צדיקים קעניג ע׳ קכב כבר נכללו מ״ט תפלות בח״ב בהוצאת תקפ״ז. וראה ע״ד כל ההוצאות שם ע׳ קכח ואילך.
והעירוני, שבעלים לתרופה במכתבי ר’ יצחק בן מוהרנ”ת (שנדפס שם בסוף הספר) מכתב ז, כבר הזכיר תפילה זו, וכפי הנראה שהיה פשוט לו שהיא מאביו. ולאחרונה יש כאלו שהגיהו, הכל חפצים ליראה את שמו וכו’ ועודי עמו וכו’ ומשתוקקים לעבודתו. והגהה זו מקורה בר’ אלתר טעפליקער תלמיד מוהרנ”ת [בעל השתפכות הנפש ומשיבת נפש ומי הנחל], ונמצא במכתב שנדפס בסוף ספר מי הנחל. וכתב שם, שמחמת גודל תבערת לבבו להשם יתברך שהיה לו אז בעת שכתב את התפלה הקדושה הזאת לא דיקדק אז בלשונו הקדוש. ובס׳ שיחות מר’ לוי יצחק בנדר [ממעתיקי השמועה דחסידי ברסלב בדור הקודם] באות נג, נמצא שאמר שאין חסרון אם אדם מדבר להשי”ת וחוזר ומדבר אל הצדיק וחוזר חלילה, והביא לזה ראיה מהתפילה הנ”ל שאין להרהר ע”ז.
ועוד העירו לי, שעצם הפקפוק ביחוס התפילה למוהרנ”ת, היא השערה מוזרה, היות שהסגנון מאוד כסגונונו בשאר התפילות, ומצאנו כמעט אותם לשונות בעוד שתי תפילות (ח”א תפילה קכב וח”ב תפילה ז), ובפרט שכפי הידוע התפילות הודפסו בדפוס שבביתו.
ובנוגע לתפלה בסגנון שהזכיר – הרי הבאנו בהתחלת השקו״ט, גדולה מזו תפלות למלאכים בכמה ספרים בסגנון הנ״ל. והאם לא מצינו שיאמרו רבי העלף מיר. ובהכרח שהכוונה שיושיע ע״י שיתפלל להקב״ה. והרי גם באדם חי – צ״ל אסור לבקש שיושיע דרך תפלה. ומאיפוא הרגשה זו שאם הוא חי אינו תפלה.
וכמו שאפשר ליישב בהנ״ל וכן בלשון עזרוני סמכוני וברכוני לשלום – י״ל (אם כי בדוחק) גם בתפלה זו. ולתשוה״ג שהזכרתי גם המלאך הגואל הוא כפשוטו שמותר לבקש שיעזרו.
ולהשאלה מדין שחיטה – לימדוני רבותינו שמקושיא לא מתים. וכך יש לשאול על שעיר לעזאזל לסט״א, ומים אחרונים לסט״א, ושפיכת יין מהד׳ כוסות ויין הבדלה על הארץ וערלה בעפר עבור הסט״א, וכסא לאליהו, והכנת כוס לאליהו, ושפיכת מים קודם השתי׳ להשדים, ואחר הלוית המת לרוחות. ויש בראשונים שהתירו מיתוק ועישון לשדים לבל ירעו ולבל ישחיתו, כשאינו מקבלה באלוק.
ובנדוננו, לכאורה פשוט החילוק, שכיון שאינו ע״ז בשוחט לרפואה, ורק דמיחזי, הנה בשוחט לרשב״י, לא מיחזי כולי האי.
אפס שבשו״ת רב פעלים ב יו״ד לא, אסר הדבר לשחוט על קברי צדיקים לרפואה. אבל ראה משה״ק על דבריו ביצחק ירנן דרור רג, ה הערה קנה. ואכ״מ.
והיטב אשר כתב א׳ הרבנים שליט״א: טענה זו נוכל לומר אותה על הרבה מאוד דברים, וכגון הפיוט בר יוחאי ואמרתם כה לחי, שכל אחד מבין שאם היו עושים פיוט כזה לשמש והירח יש בזה שמץ [ואולי יותר משמץ] של ע”ז, וכן כן הסיפורים על גדולת הצדיקים והמופתים שעשו וכדו’ אם היו מספרים את זה על השמש והירח היה בזה שמץ ע”ז, אבל היחס לצדיקים הוא יחס אחר לגמרי. והרי אמרו בגמ’ [כתובות קיא ע”ב] וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה, אלא שהמצוה היא להידבק בת”ח. ואילו היה כתוב שהמצוה היא להידבק לשמש והירח [ח”ו], אז היו הדברים דומים, אבל ברגע שיש לנו מצות עשה להידבק בת”ח, מה שכמובן לא ניתן להעלות על הדעת שמץ מזה בשמש וירח, א”כ מלכתחילה אין שום דמיון בעצם הצורה והגישה לשניהם, והדברים פשוטים.
ומה שכתב השואל לחזור ולהקשות: שיר בר יוחאי ושיר ואמרתם כה לחי הוא אך ורק אמירת שבחים, וכעי”ז אנחנו משבחים את המאורות בנוסח שאומרים כל שבת “טובים מאורות שברא אלקינו” וכו’. וכל ההמשך הוא שבח המאורות ואין בזה שום חשש, אבל ברגע שמבקשים שיפעלו ויעשו בשבילנו יש כאן חבל דק מאד ועלולים להיכשל בחמורות שבחמורות.
ועוד הרבה לשאול בנושא של התדבקות לצדיקים והתקשרות וכו’, וכתב: ע”פ הפשט מצוות ובו תדבק הוא מש”כ הרמב”ם הלכות דעות פרק ו, שמצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם “כדי ללמוד ממעשיהם”, ושצריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם, שהענין הוא אך ורק כדי ללמוד ממעשיהם ולא מעבר לזה. וכשיהי׳ לכת”ר פנאי אשמח לקבל מקורות מדברי חז”ל והקדמונים (לפני תקופת החסידות) על הנושא של התקשרות לצדיקים שלא במטרה ללמוד ממעשיהם או ללמוד מהם תורה (או להחזיקם ע”ד יששכר זבולון) אלא לשם המשכת השפע וכו’. עכ״ד.
– הנה, כל הקורא פיוט א-ל אדון ומשווה לשירת בר יוחאי יווכח שהדוגמא אינו מן הענין כלל, שבא-ל אדון אומרים טובים מאורות שברא אלקינו יצרם וכו׳ כח נתן בהם וכו וכו׳. והכל שבח להקב״ה שברא מאורות, ולא שבח למאורות כלל. ונמחיש הענין: נתאר שמישהו הי׳ שר, ואמרתם כה לחי אדוננו השמש. שמש אלקים קדוש הוא אשרי עין ראתהו. וגם ללא תיבות הנ״ל יצייר שמישהו יאמר וישיר: שמש שמש נמשחת אשריך, שמש בקדש הקדשים, תשורי ומי ישורך, שמש יו״ד חכמה קדומה, שמש אור מופלא רום מעלה, את כרוב ממשח זיו אורך וכדומה. ודי בזה.
ובאמת נראה שחסרה בהירות בהחילוק העצום בין השמש וירח וצבא השמים לצדיקים וכו׳. וכמה פרטים בדבר, שנוסף להחילוק היסודי בין אלו שאין להם בחירה לבעלי בחירה (ובסהמ״צ להצ״צ הנקרא דרך מצותיך מצות מילה ג, שזהו הטעם שאין ראוי לשומם אמצעיים) – עוד יש כאן פרט עיקרי ביותר, שכשמבקש אצל הצדיק הרי הכוונה מחמת צדקותו וקדושתו, שהוא בטל לגמרי לרצון הקב״ה.
ועיקר החילוק, נזכר כבר בסהמ״צ לרמב״ם עשה ז, בהחילוק בין נשבע בשמש לנשבע במרע״ה. וראה עד״ז בס׳ העיקרים ב, כח, (ובפי׳ עץ שתול לשם), והובא בלבוש או״ח תקפד, בהחילוק בין משתחוה למלאך מצד עצמו וכחו למשתחוה לו מצד שהוא שליח ה׳. ושם, שהוא ע״ד החילוק בין משתחוה לפקיד המלך מצד עצמו (ולא מצד הכח שיש לו מהמלך), למשתחוה לו מצד שהוא שליח המלך. וראה גם ס׳ מלחמת מצוה לר״מ המעילי בס׳ המאורות ברכות ע׳ קפב – עד״ז. אבל ראה מש״כ הר״א בר״א נלוי נדפס בכרח חמד ט. וכללות הענין, שהצדיקים מרכבה לשכינה, ובטלים לגמרי כמרכבה שבטילה לרוכב, שכל אבריהם היו קדושים ומובדלים לרצונו כל ימיהם. [ובאמת, מצינו בנוגע לכל נשמה ששיתף שמו בהם ושורה בקרבם, וקדוש בתוך מעיו. אלא שבצדיקים שזיככו נפשם אין העלמות והסתרים מצד חומר הגוף המחשיך, והוא מאיר בגילוי].
והרי מצוה לכבד ולירא מת״ח והשוה כבודם לכבוד המקום, ומוראם למורא שמים. ונתרבה מאת ה״א תירא (ובל׳ מהרש״א בחדא״ג ב״ק מא, ב: כי המורא מרבו בעצמו היא בעצמה מורא השמים).
ואילו בכוכבים ומזלות הרי זו היתה טעות דור אנוש שחשבו שמצוה לחלוק להם כבוד ולשמשם, כדברי הרמב״ם.
וידוע דחז״ל יכול כמוני. ובמאור עינים, דגל מחנ״א, נר ישראל מרוזין ועוד, פי׳ דהיינו בניחותא. וכעי״ז בפירש״י ס״פ שמיני כשם שאני קדוש כך והתקדשתם.
וידוע לי שיש קבוצות וחוגים שהפריזו על המדה בד״ז, בביטויים והנהגות שאין הדעת סובלתם. ואין דעת חכמים נוחה מהם בלשון המעטה. אבל המדובר כאן ביחס לעצם הענין ולא כפי שזה מתבטא במציאות בקיצונים שבהם.
ולשבר האוזן – הנה כמה דוגמאות מהנאמר על נשמות ישראל בכלל, וצדיקים בפרט, ורשב״י בפרטי פרטיות (אף ששקו״ט בספרים בכמה דוגמאות. אבל לא זה מעניננו כאן, כי הכוונה אצלנו שמ״מ מצינו ביטויים כאלה, ויש שדרשו לשבח), ויתבוננו לרגע בכל אחד מהביטויים וענינים דלקמן, במקום שבא סימן כזה (…) אם במקום הצדיקים או רשב״י הי׳ נכתב שמש וכדומה (ובכמה מהם אפילו שם של מלאך), הס מלהזכיר, מה היו אומרים.
…היא חלק אלוק ממעל ממש.
… דומין לבוראם
מי כא-ל…
שהקב״ה קרא ל… א-ל.
..גוזר והקב״ה מקיים
מי מושל בי… …מושל בי.
הקב״ה גוזר גזירה ו… מבטלה
עתידים… שיאמרו לפניהם קדוש.
עתידים … שנקראין על שמו של הקב״ה (ב״ב עה, ב. ובפי׳ רגמ״ה שם: ה׳ ממש יקראו להם. ובעש״מ לרמ״ע מפאנו מאמר חקו״ד כד, ובפי׳ יד יהודה לשם: כי שמו ית׳ נאה להם להיותם אלקות יתברך).
אתה אלוק בעליונים ואני אלוק בתחתונים (ב״ר עט, ח).
אנא אלקא בעילאין ואנת אלקא בתתאין (זח״א קלח, א. ובמאיר עיני חכמים להרה״ק הר״מ מקארסשטוב פתיחה כוללת ב: כי הוא ממש אלקות).
מאן פני האדון הוי׳ דא.. (זח״ב לח, א).
אשתטחו קמי׳ ואמרו וכו׳ לי׳ אנן סגדין (זח״ב קטז, א).
וה׳ בהיכל קדשו דא.. (ירושלמי בכורים ג, ג).
… סימנא בעלמא (זח״א רכה, א).
הם אנפי שכינתא וכו׳ הוא הפנים של האדון ה׳ שהוא השכינה וכו׳ וזה פשוט ולא ידענא קול רעש (זהר חי לזח״ב לח, א).
ר׳ אבא וחבריא חמאן ל… הוו רהטי בתרי׳ ואמרי אחרי ה׳ ילכו (זח״א רכג, א)
מתלבש כביכול הבורא ב… אלקים מתלבש באותו… (קדושת לוי פ׳ בשלח)
כביכול השי״ת מתלבש עצמו ב… (שם פ׳ בלק)
כביכול מצמצם עצמו בתוך… (דודאים בשדה פ׳ ויקרא)
מאין כמוך בחכמי הגוים אבל … יש כמוך (ראה זח״א י, א. וראה בנפש חיים להגר״ח פלאגי מערכת צדיק: נעשה כמוהו יתברך).
בבחינת א-ל כמו כן … יש להם בחינה זו ומותר להשתחוות להם (קדושת לוי פ׳ שופטים)
… נדמה להבורא ב״ה שהוא יחיד בעליונים ובתחתונים וכמו כן … (נועם אלימך פ׳ חוקת)
… בעוה״ז הוא דוגמת האלקים בשמים (פלח הרמון שמות ע׳ ט מהרה״צ הרי״מ מזלאטשוב)
הקב״ה לקח ד׳ אותיות שם הוי׳ כביכול וכרכן ב… ומזה נעשה… (דרכי חו״ש מנהגי ת״צ)
ופשוט שמופרך לגמרי ביטויים כאלו ביחס לצבא השמים.
וראה הנסמן בס׳ על הצדיקים לידידנו הגרא״ב פעווזנער שליט״א.
וכן מה שמדברים ע״ד מפעלות הצדיקים, ומופתים וישועות, שח״ו לומר כן בנוגע לשמש וכו׳.
והיטב אשר ביאר הדבר הגר״י ע״ה כהן, מגדולי המבינים בחסידות, ומגדולי חוזרי תורת רבינו, שמלה״ד למי שירצה להניח כתר המלך על ראשו, הלא מורד במלכות ייקרא. והמלך בעצמו בודאי לא יניח כתרו על ראש אחד הפקידים. אולם אין מניעה מלהשים כתר המלך על מסמר ומתלה בקיר. והרי המלך בעצמו גם עושה כן.
והחילוק פשוט, שבחייל שמלובש בכתר המלך יש חשש שהוא נפרד מהמלך ח״ו. אבל במתלה ומסמר לגמרי טפלה ובטלה, וכאילו הכתר עדיין על ראש המלך. ועיקר חילוק הנ״ל נמצא בס׳ העיקרים שהובא לעיל.
וזהו עומק דברי הזהר שרשב״י אמר על עצמו אנא סימנא בעלמא, שהוא בטל לגמרי להקב״ה, ולא מצד רוממות עצמו ח״ו, אלא אדרבה שמחמת הביטול המוחלט להקב״ה, כמאמרו בחד קטירא אתקטרנא בקוב״ה בי׳ אחידא, הרי אין לו מציאות משלו, וכולו רק סימן למציאותו יתברך.
וכך מבואר בספרים במה שאמר משה ונתתי עשב, כאילו הוא הנותן ח״ו, שמחמת ביטולו להקב״ה הוא בהתכללות ותכלית הביטול בעצמות אוא״ס ב״ה עד שלא תפס מקום ודבר בפ״ע כלל ולכך הי׳ יכול לומר ונתתי שדבר ה׳ דיבר מתוך גרונו (ראה גם לקו״ת ויקרא נ, א. ובכ״מ).
ובאמת משל הנ״ל מהכתר של המלך, יסודתו בהררי קודש, דברי המדרש משל למלך שעשו לו בני המדינה ג׳ עטרות נטל אחד ונתן בראשו ושנים בראש בניו. וק״ל.
והעירוני שכתבו בכללות הענין בהבא לקמן – והאר עינינו לר’ יעקב ישראל ח. ישורון כז ע׳ תתח. ים החכמה תשע״ט ביאורי השו”ע ג.
בעיקר השאלה איפוא מצינו ענין ההתקשרות בחז״ל – בפשטות זהו עומק הכוונה במאמרם שהוא ״כאילו נדבק בשכינה״, שאי״ז בדרך גוזמא ח״ו, אלא שע״י הצדיק אכן נדבק בשכינה ממש, שמתקשר נר״נ של ע״ה עם שרשו במוח, בראשי בני ישראל. (ולשון ראשי אלפי ישראל מרמז שהוא הראש והמוח. ובמדרש תנחומא חוקת, שראש הדור ככל הדור. וברמב״ם מלכים שלבו לב כל קהל ישראל. והרמז שנקט דוקא לב, שהוא שרש החיות. וכן מצינו בס׳ יצירה ו, ה לב בנפש כמלך במלחמה. וראה בחיי ריש בשלח. אברבנאל שופטים. ובשו״ת הרשב״א א, קמח שהציבור וכל ישראל תלויין בו. וברשי חוקת כא, כא שהנשיא הוא הכל. ובש״ך עה״ת בשלח שכולם נכללים בו שנשמותיהם ניצוצות נשמתו. ונקודת הענין מרומזת בתנחומא תשא יב ושמו״ר מ, ג שצדיקים תלויים בראשו וכו׳ של אדה״ר). וכמובא בארוכה בתניא קדישא פרק ב, משם תדרשנו. ובשו״ת חת״ס או״ח קסו שלכן ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שטוב יותר שיכנס הראש.
והנה, כך מצינו בזהר ואתחנן רסה, ב שהקבלת פני רבו היא בכדי לקבל פני השכינה.
ובדרשות הר״ן דרוש ח, שיתחזק השפע לתלמיד מצד לימוד ובפרט ראיית הרב. וכעי״ז ביערות דבש א, יב. וראה שו״ת רדב״ז ג, תעב שמתקשר נפשו בנפשו ויחול השפע עליו.
ולהעיר, שבמהרש״א כתובות קיא, ב שבגמ׳ הובאו דוגמאות של דיבוק בגוף בממון ודיבוק שכלי. ובסהמ״צ ע׳ ו: בכל אופן מאופני החברה.
אמנם שרש הענין נמצא במהר״ל באר הגולה באר ז, ג שעמי הארץ חיותם ע״י הלב, ושזהו״ע הדבקות שבחז״ל. וכעי״ז בסגנון אחר בהפלאה כתובות צו, א שהוא בכדי שיתחבר בשרש נשמתו.
וראה שער הגלגולים הקדמה לח. לקוטי תורה לאריזל תהלים פד. פע״ח שער ר״ה חנוכה ופרים ג. פרי עץ חיים – שער ר”ח חנוכה ופורים – פרק ג.
ועיקר ענין עיבור נשמה נתבאר ע״ד הנגלה באור שמח תשובה ה.
והיינו לענין השפעת השפע של הרב וענין העיבור. ובכ״מ מבואר ענין העלאת התפילות והמצוות, ותיקון החטאים, ועוד.
ובענין ההשתטחות על קברי צדיקים לקבל מהם – ואם רק לאנשי מעלה או לכאו״א – כדאי מאד לעיין בקונטרס ההשתטחות, במאמר הנקרא להבין ענין ההשתטחות, נדפס בס׳ מאמרי אדמו״ר האמצעי קונטרסים, שהאריך בדבר. והביא ה׳ מדרגות ואופנים בענין ההשתטחות.
#42986
