Burial with First or Second Wife

 

Question:

A man’s first wife passed away. He bought 2 burial plots, one where his wife was buried and one near her for himself. He is now remarried. Should he be buried near his first wife or his second wife?

 

Answer:

If he would like to be buried near his first wife, he may.

 

Sources:

הנה ביבמות נה, ב, שאשתו לאחר מיתה נמי נקראת שארו. וכ״ה לענין ירושה וטומאה – ראה יבמות כה, א. ב״ב קט, ב. ואף שבתוס׳ יבמות נה, ב ד״ה לאחר, דלא קיימא למסקנא (ועפ״ז צ״ל ששארו בקרא הוא ע״ש העבר) – ראה  תוס׳ ב״ב קיד, ב ד״ה מה ובמהרש״א שם. וראה רש״ש יבמות וב״ב שם. ולדברי רש״ש ב״ב שם, גם בדעת הריב״ם, היינו כשמת הבעל, אבל במתה אשתו אכתי מיקרי שארו. וראה קרן אורה יבמות שם וקובץ הערות יבמות מו שחילקו נמי הכי. וראה שו״ת רשב״ץ ב, קיא, כשקבר אשתו ונתגלה הקבר אם חייב שוב בקבורתה, שלעולם היא קרוי׳ אשתו עד שיחיו המתים הלכך לעולם חייב ליטפל בקבורתה אפילו מאה פעמים. ובפני דוד לחיד״א פ׳ אמור, שלכן כהן מיטמא לאשרו זו אשתו, שאשתו כגופו ממש, דרוחא שדי בגווה (ראה להלן מזה).

ולפ״ז, דשארו מיקרי גם לאחר מיתה, אפשר לקבור אותו ליד אשתו הראשון.

ואל תשיבני, שעכשיו שמת גם הבעל פקעה הזיקה, לדעת ריב״ם אם נאמר בדעתו לחלק בין מיתת הבעל למיתת האשה כנ״ל – שכ״ז כשמת הבעל בחיי׳, שכיון שהותרה לינשא, הופקעה זיקתו, אבל כשמת אח״כ, נשארת השארות. וא״ש דברי ס׳ הנצחון, הובא בענף יוסף סנהדרין צ, א, ובהגהות יד שאול יו״ד שסו, ג ד״ה ואח״כ, והב״ד יד שאול בשד״ח אס״ד מערכת אבלות קע, שבמת בעלה הראשון, ונישאת לשני, שבעולם התחי׳ תישאר עם בעלה השני, שמיתת הראשון הוא כגירושין. וראה גם שו״ת איש מצליח ב יו״ד שנא שהעיר שכ״ה בהאמונות ודעות לרס״ג. והביא ביד שאול שם, משו״ת חת״ס יו״ד שנה, שנישואין שניים מפקיעים נישואין הראשונים. ועפ״ז כתב, שבמתה בחיי בעל השני, שנקברת אצל מקום שייחד לעצמו בעלה השני מה״ט – אף שאחרי שימות בעלה השני ויצרכו לקוברו, בהכרח שפקעה כבר השארות, וכן בעולם התחי׳ שהוא אחרי שיחזרו לעפרם – שכיון שלא מת בחיי׳, אף לאחר מיתת בעל השני נשארת השארות דהשני.

ובנדו״ד, שמתה אשתו הראשונה, שגם לריב״ם מיקרי שארו לאחר מיתה, ואף כשנישא שוב לאשה אחרת, שהרי מותר אפילו בב׳ נשים לולא חדגרמ״ה, ורק במיתת הבעל פקעה השארות, ולכן גם אחרי שימות הבעל, וגם לאחרי עולם התחי׳, כיון שכבר מתה לפנ״ז, לא פקעה השארות דהראשונה. ואף דאיכא נמי שארות דשני׳, יכול להחליט זה או זה.

וכ״כ במעבק יבק מאמר שפת אמת ט, דהא דנייחא לבעל להיות אצל אשתו, ואשה אצל בעלה, באשתו הראשון אמרו, וכמו שאמרו במגרש אשתו ראשונה דוקא שמזבח מוריד דמעות. וילה״ע גם מאשת נעורים, ראה סנהדרין כב, א-ב, ובחדא״ג מהרש״א שם. והב״ד מעבר יבק בשו״ת זרע אמת יו״ד קמו ד״ה אכן.

וכ״כ בשו״ת זכרון יהודה יו״ד קסא. וראה גם בשו״ת בצל החכמה ב, עג, ונחית גם שם בארוכה לחלק בין הדבקים בגדר שארות.

ואפילו אם בשעת מיתתו עדיין אשתו השני’ בחיים אין בזה משום כבוד אשתו, דומיא מזה שאין לו לבקר בקבר אשתו הראשונה – כיון שכבר מת. וגם אין בזה משום גניבת דעת. ובפרט אם קנה הקבר לפני שנשא אשתו השני’, דהוי כמו שהתנה.

ובאמת, שגם אחרי מיתת הבעל, לכו״ע נשארת זיקה מסויימת בין בעל לאשתו, וכדמוכח מדין יבום שהוא מכח זיקה דבעל הראשון, כמבואר בכמה דוכתי באחרונים (וראה פירש״י קדושין ד, ב ד״ה שכן זקוקה. פירש״י סנהדרין נה, ב ד״ה ואינו נותן. שו״ת מהרי״ט ב אה״ע יח. שו״ת שו״מ ג, א, שמו. צפע״נ גירושין ט, כ. ובארוכה, באתוון דאורייתא ח). וכן מזה  שכלתו אסורה אף אם מת בנו.

[וגם בנישאת לשני, שלכאורה פקע לגמרי נישואי הראשון, ולכן באומר הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני, ונישאת לאחר ומת מותרת גם לפלוני, ראה תוס׳ יבמות פג, א ד״ה אילימא – הנה דעת הירושלמי דאיכא זיקה לראשון, ופוקעת רק במיתת השני, ואם מת השני והניח יבם עדיין יש עלי׳ אישות של הראשון, ראה צפע״נ שם בשיטת הירושלמי.

וידוע שבאלמנה שביק רוחא בגווה, ולכן סידרו תיקון אלמנה. וז״ס מצות יבום. ובזהר משפטים קב, א, דאיתתא לא מתיישבא כדקא יאות בהדי בעלה תנינא, בגין דרוחא קדמאה מכשכשא בה וכדין איהו דכירת לי׳ תדיר ובכאת עלי׳ וכו׳. ולהעיר מזה שגם גרושתו היא בגדר ומבשרך אל תתעלם – ראה ש״ך יו״ד רמז, א. (וראה מהר״ם שיק יו״ד שנז, שנשאר בצ״ע על החת״ס שם, שא״צ להתאבל בליקוט עצמות של בעלה הראשון מחמת שפקעה הקורבה, דמאי שנא מזה שגם גרושתו בכלל מבשרך אל תתעלם. וסיים שאפ״ה דברי חת״ס ברורים, ושאפילו נימא דמיקרי קורבה, היינו מקצת קורבה ואינו קורבה כמו ששה קרובים שבפ׳ אמור, דילפינן מינייהו מצות אבלות)].

ומכאן, לאשה שמתה בעלה הראשונה, ונישאה בזיווג שני, אף שמן הדין (זולת לצפע״נ ע״פ הירושלמי, וכן ע״ד הסוד) נישואין שניים מפקיעים זיקת נישואין הראשונים (ולכן א״צ להתאבל בליקוט עצמות של בעלה הראשון, כבשו״ת חת״ס שם) – כבר כתבו ע״פ הזהר בראשית כא, ב, דנוקבא דאתנסבת בתרין בההוא עלמא אהדרת לקדמאה. (וראה שו״ת חת״ס ז, לד. שו”ת מצב הישר ז. רב פעלים ב, סוד ישרים ב. הר צבי יו״ד קצח). ואף שבזהר בראשית מיירי בג״ע – ראה רב פעלים שם שהאמת שכ״ה גם בתחה״מ.

ובמעבר יבק מאמר שפת אמת ספ״ז, שהוא ע״ד אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. ומשמע מדבריו דנייחא לה שתיקבר אצל הראשון מה״ט. והב״ד מעבר יבק בזרע אמת שם. והעיר על דברי מעבר יבק, שבזהר משפטים שם משמע שהוא מטעם אחר, וא״כ שקול ועומד אי רוחא קדמאה נפיק או לא.  ומסקנתו לדינא, שאין הכרע בדבר. ותלוי ברצונה ליקבר אצל מי שתרצה, אלא שעל צד היותר טוב ראוי לחוש לדעת המעבר יבק שתיקבר אצל הראשון, אם לא שיודעת בעצמה דהוה מתיישבא כדיאות בהדי בעלה תנינא ואית לה נייח טפי ליקבר אצל תנינא, ובפרט דהו״ל בנים גם מהשני וכו׳, עיי״ש. והב״ד בקיצור בעקרי הד”ט לה, כג.

וראה במסגה״ש יו״ד שסג, א, שהב״ד שו״ת זר״א. והוסיף מעצמו דהכי מסתברא, שאין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, דאיתא בש״ס ובזהר בראשית שם, וא״כ ניחא לה שתיקבר אצל הראשון. וכתב שם שכן עשה מעשה. (אלא שבזהר בראשית ליתא כלל להא דאשה כורתת ברית. ועוד, שבזר״א כבר הביא ד״ז, מהמעבק יבק, והעיר עליו שבזהר משפטים משמע שאינו מטעם זה. ונראה שלא עיין בפנים. אלא שבאמת הא דאשה כורתת ברית היינו הך, שהו״ע רוחא דשדי בגווה, ראה ע״ח לט דרוש ז. ובכ״מ).

ובדע״ת למהרש״ם יו״ד שסו, העיר מדברי הזהר, אמש״כ בהגהות יד שאול, שנקברת אצל בעלה השני, מחמת שבזמן התחי׳ חוזרת אליו – שבזהר בראשית שם מפורש להיפך. וכן הביא בשד״ח פאת השדה אבלות י, שכו״כ הקשו על מה שהביא דברי יד שאול, מחמת דברי הזהר והמעבר יבק.

אלא שבאמת יש לחלק, דהתם מתה בחיי בעלה השני,  וממילא אכתי איקרי שארו דבעל השני. ורמז לזה בדע״ת שם, במש״כ שמ״מ אי מתה בחיי בעלה השני צ״ע.

וראה עד״ז בספרו גלוי דעת בקו״א להל׳ טריפות רלד. ונדפס גם בשו״ת מהרש״ם ט, צו. והובא גם במשמרת שלום להל׳ שמחות ק, קכד.

וכבר כתב בשו״ת צי״א ז, מט, שכשבעלה בחיים, אינו מן הדין שבעלה השני החייב בקבורתה יוציא ויתעסק בכל צרכי קבורתה בכדי לקוברה אצל בעלה הראשון שה״ז בזעיר אנפין בבחינה של ותם לריק.

אבל י״ל גם לאידך גיסא, שאף דליכא זיקת נישואין הראשון – לאחר מיתה דליכא נמי זיקת נשואין לשני, כיון שחוזרת לבעלה הראשון נקברת עמו. וכ״כ לחלק בדברי יוסף קנאנוויץ בחלק התשובות יד. אלא שלא ראה דברי מעבר יבק. והעיר עליו באבן יעקב לבעל צי״א לד.

ועוד הקשה שם בדברי יוסף, דמה ענין אבלות לקבורה. ובאמת, סברת היד שאול צ״ע, במה שהביא ראי׳ מדברי חת״ס לגבי אבלות, שהרי הכא כיון שמתו גם בעלה הראשון וגם השני, מהיכא תיתי ששייכת יותר לשני (אא״כ מחמת הסברא שנישואין הראשונים גרע כיון שהופקעו ע״י נישואין שניים בנוסף למיתת בעל הראשון, משא״כ נישואין השניים שפקעו רק מחמת מיתת בעל השני). ועוד, דהתם קאי לענין הנהגת אבלות, שבענין זה פשוט שנישואין השניים מפקיעים חיוב אבלות לבעל הראשון, אבל לענין קבורה, אחרי שמתו גם שניהם, מנא לן שהשני עדיף. וכבר העירו שהיד שאול גופא כתב לחלק עד״ז בספרו דברי שאול ליו״ד שם. וראה מזה באבן יעקב שם.

וראה בדע״ת שהעיר מירושלמי יבמות ו, ד ובקה״ע שם לחשוש בדבר מטעם אחר. אלא שכתב שלפי׳ הפנ״מ אין ראי׳. וראה מש״כ בזה בשו״ת מנח״י ג, קו.  צי״א ז, מט, ד.

וראה בשו”ת ציץ אליעזר שם, שבסתם קוברים אותה אצל בעלה הראשון גם כשמתה בחיי בעלה השני, אא”כ כשהאשה מצוה ומגלה דעתה בחיי׳ שרוצה שיקברוה אצל בעלה השני ומשפחתו, דככה”ג יודו כו”ע שעושים כרצונה בהיות ורואים דיותר נייח לה בכך. וראה גם שו״ת ויען דוד ב יו״ד קפב, שהמנהג לקבור אצל בעלה הראשון.

וראה שו״ת דברי מלכיאל ד, עב. בית דוד לייטר קלד. להורות נתן ב יו״ד פז. נפש חי׳ מרגליות או״ח לס, כד. דבר יהושע א, פט. יבי״א ז יו״ד מ. י יו״ד מז. חזו״ע אבלות א ע׳ תח ואילך.

 

 

#40937