מחילה באבילות י”ב חודש

 

שאלה שקיבלתי מאחד מגדולי הרבנים שליט״א:

רציתי להציע בזה שאלה ששמעתי להעיר מת”ח אחד, ולפום ריהטא, היא הערה גדולה מאוד. ואשמח לשמוע חוו”ד על הערה זו.

הנה ידוע שאחת השאלות הקשות היא השתתפות של אבלים בחתונות, שמאד קשה בהרבה מקרים לקיים את ההלכה כפשוטה, ולכן רבו בזה קולות והיתירים, וחלקם אינו מבוסס כל כך, ואיני בא להיכנס לעצם הנידונים.

ולכאורה, יש פתרון פשוט ונפלא לכל זה, ולמה לא נשתמש בו.

והוא על פי המבואר בש”ך בסימן שמד ס”ק ט על מה שכתב הרמ”א שמי שמצווה לא לנהוג עליו אבלות שבעה ושלשים אין שומעין לו. וכתב ע”ז הש”ך ‘אבל ציוום האב ואם שלא לנהוג בהם י”ב חדש כיון דאינו שייך בשאר מתים אלא בכבוד אב ואם מצוה לקיים דבריהם, מהרי”ו שם’.

וא”כ הרי יש לנו עצה פשוטה ללמד להמון עם למחול בפירוש על דבר זה [ועכ”פ במקום שמניעת ההשתתפות תגרום צער, כגון בקורבה ממדרגא ראשונה, וכדו’ לפי העניין], ובזה הכל על מקומו בא בשלום.

[וגם אם נניח שאין ראוי לייעץ עצות כאלו מכמה טעמים, אבל אחרי שבין כה הדבר פרוץ מרובה על העומד, לכאו’ עדיף ללמד כן כדי למנוע מכשול].

השאלה העיקרית האם יש איזה פקפוק בגוף הדבר.

 

תשובה (נכתבה מתוך דיבוק חברים ופלפול התלמידים בנושא, ונערכו כאן להיות לאחדים כאחד. ומכלל דבריהם דברינו. ותיתי להו להרבנים הגאונים בעל עיטורי מרדכי, מלכי צדק, זרע הארץ, בירורים בעניני אורח חיים, והרא״א דביר, שליט״א, שהעירו זה בכה וזה בכה, כולם יבורכו איש לפי מהללו):

א. יש שר״ל דלא מהני מחילה מחיים. ולא נהירא, שהרי מפורש שיכול לצוות שלא לנהוג אבלות.

ואף כשאין המדובר שיצוו את בניהם שלא לנהוג אבילות י״ב חודש כלל, ורק שיצוו את בניהם שיכנסו לבית חתנות כאשר יזמינו אותם – גם בזה מהני מחילה. ובנדון דמהרי״ק, מיירי שהאם ציוותה לבנותיה שלא יעטפו את ראשם כדרך אבלים ולא מחלה בצורה כללית. ולכאורה זו גם כוונת הש”ך.

ב. ואכן, שמענו ע״ד ת״ח גדול הג״ר ראובן שהרבני, שכתב בצואה שלו לבניו שמתיר להם להשתתף בשמחות שהאחים עושים, כלומר שאם אח אחד מחתן מתיר לאחים לבוא, וכותב שם שזה מדין כיבוד אב, ושזהו כבודו שילכו לשמחות אחד אצל השני. והדברים נדפסו בספר.

ג. ויתירה מזו, גם הגריש״א מו״ק יז, ב, שכיון שהנהגת אבילות היא משום כבוד לקרוביו, ואם צוה אביו שלא לנהוג אבילות יכול למחול על כבודו, ועכ״פ בנוגע לאבלות יב״ח – מטעם זה אמרו להקל בהשתתפות אחים אבלים על אביהם, זה אצל זה בשמחתם כשהאח מתחתן או מחתן וכדו’, דודאי האב ניחא ליה יותר בהנהגת אחוותם על ידי ההשתתפות בשמחת האחד אצל משנהו, מאשר הכבוד שבהנהגת האבילות עליו.

ומדבריו נראה, דסגי באומדנא לחוד, וא״צ שיצווה בפירוש. והוא מחודש. וכנראה הוא בצירוף שאר הטעמים לקולא בדבר. וראה גם בציוני הלכה לב ע׳ תקז בהערות – משמו.

ואכן נמסר לי מאדם נאמן, שיש מגדולי הרבנים שהורו, שמותר לאחים להשתתף בשמחות אחד אצל השני, כיון שזה מדין כיבוד אב, וזה גופא כבוד האב, ויש על זה אומדנא ואין צריך מחילה מפורשת. והוא פלאי.

וכמדומני, שרובא דרובא לא פוסקים כמוהו. ומזה שרבו השאלות והפתרונות בנוגע להשתתפות בשמחות, מוכח שכל הרבנים בדור לא סוברים כמותו. וגם בנוגע להגריש״א, לא ידוע שהורה כך, לא במשפחתו ולא מחוצה לה.

ד. והנה, מצינו בשו״ת אג״מ יו״ד א, רנה, באשה נשואה שכבוד בעלה קודם, ולכן מותרת להשתתף. וכן יש שהורו, בבן שנפטרה אמו ואביו מתחתן, שמותר להשתתף בחתונה של אביו, כיון שהאיסור ללכת מדין כיבוד אם וכבוד אביו קודם לכבוד אמו.

ובאמת, יש לחקור אם גדר אבילות יב״ח הוא מדיני אבלות אלא שהטעם מחמת כבודם ולהכי מהני מחילה. או שכל עיקרה דין כיבוד אב ואם. והאג״מ שם מוכח דס״ל שהוא ככל דיני כיבוד או״א, ולכן כתב באשה נשואה שכבוד בעלה קודם, ולכן מותרת להשתתף בשמחה. וכ״ה בשו״ת חיים שאל א, כא, בבעל שהביא כלי זמר לברית בנו ואשתו תוך יב״ח שכבודו קודם.

וראה משפט העדות שטיינמץ מ, בביאור דברי הרמב״ם אבלות ו, א, שהביא קרא דובכתה את אבי׳׳ ואת אמה ירח ימים, ושבק לקרא שהובא בגמרא ראשיכם אל תפרעו. ועוד, שבאב ואב האבלות יב״ח ולא ל׳ יום, ובקרא מיירי באו״א – דאדרבה בא להשמיענו שבאמת ליכא גדר אבלות דיב״ח, וגם באו״א גדר האבלות היא רק ל׳ יום, והנהגות של אבלות יב״ח הן רק משום כבודם ולא מדיני אבלות.

אבל בשו״ת מנחת אשר וייס כתב לפקפק. וז״ל: יש לדון במסקנת האג”מ לענ”ד, דאף אם נאמר דאבילות י”ב חודש משום כיבוד או”א הוא, מ”מ נראה לכאורה דכיון דמצוה דרבנן היא מדיני אבילות הוי ככל מצוה דרבנן אף אם שורשו וטעמו הוי משום כיבוד אב, וכיון שבכל מצוה אף בדרבנן אין שומעין לאב לעבור על מצוה נראה פשוט דגם כבוד בעל אינו דוחה מצות התורה ואפילו מצוה דרבנן. ובגוף ההנחה דאבילות זו משום כיבוד אב ואם היא יש לפקפק, דלא אמרו בגמ’ דמכבדו במותו באבילות עליו, אלא נראה דאין זה דין כיבוד אב ממש אלא דכך תקנו חכמים להחמיר באבילות אביו ואמו כיון שהחמירה התורה בכבודם, ומה שיש להוכיח מדברי הש”ך הוא רק דאבילות זו משום יקרא דשכבי הוא ולפיכך מהני מחילתן וכמ”ש בסנהדרין (מ”ו ע”ב) דאם הספידא או קבורה הוי יקרא דשכבי מהני בהו מחילת המת, ואטו נימא דכבוד אב או כבוד בעל ידחה קבורה או הספידא, דכיון שאינם אלא משום כבוד ידחו משום כבוד אב או בעל, וכן יש לתמוה לפי המבואר בהגהות רעק”א שם שתמה על הרמ”א וטען דיש לשמוע בקול כל מת שמצוה שלא להתאבל עליו כיון דאבילות הוי יקרא דשכבי מדאין מתאבלין על מאבד עצמו לדעת, ואטו לפי דבריו ידחו כל דיני אבילות ואף בתוך שלשים משום כבוד בעל או אב, אלא נראה טפי דאף דדיני אבילות הוי יקרא דשכבי ואף אם נאמר די”ב חודש הוי משום כיבוד או”א (מה שאינו מוכרח כלל כנ”ל) מ”מ כיון דהוי הלכות אבילות שתקנו חכמים כמצוה וכחובה הוי ככל דיני התורה שאינם נדחים משום כבוד אב או בעל, כך נראה לכאורה פשוט לענ”ד. עכ״ל.

ולכאורה יש ראי׳ מהא דקיי”ל הלכה כדברי המיקל באבל אף כלפי אבילות י”ב חודש שהוא מגיני אבלות. ויותר מזה, יש לציין ללשון מהרשד”ם בתשובתו קב, שאבילות י”ב חודש היא “קל שבקלים”, ואם היה ממש בגדרי כיבוד אב ואם ה״ז חמורה שבחמורות.

אבל מאידך משמעות המהרי”ו והש”ך שגדרי האבילות הם לפי גדרי כיבוד אב ואם. ומה שביאר בזה במנחת אשר – אינו פשטות לשונם, ויותר נוטה כדברי האג”מ.

ואין סתירה בין הדברים, שאכן הם גדרי אבילות, אבל לפי גדרי הלכות כיבוד אב ואם.

ה. איברא, שגם אב שמחל על כבודו יש מצוה לכבדו, והש”ך מיירי באופן שציווה להיפך. וראה בספר יושר הורי סי’ ו.

וא״כ, שמחילה אינה מבטלת את המצוה, הרי חבל לזרוק האפשרות הכמעט אחרונה לקיים מצוות כיבוד הורים.

אלא, שעל טענה זו יש להשיב, שההזדמנות הזו קיימת בעוד הרבה דברים, ומהם – להוסיף בלימוד משניות ושאר מעשים טובים. ואין צורך “להדר” לקיים דוקא בפרט זה כשיש בו קושי (בהנחה שאין בזה שום פקפוק הלכתי). וכמו שלא שמענו מעולם פקפוק על מה שמוחלים על כבוד או״א מחיים בקימה וכדו’]. ועל פי רוב ההשתתפות בשמחה בעצמה יש בה ג”כ כיבוד אב ואם.

וגם הרי יכולים לצוות להדיא להשתתף בשמחות. ובכך יקיימו בודאי מצות כיבוד אב ואם.

ו. ויש שעוררו, שאפשר שהנפטר מפסיד מזה, רק שאף א’ מאיתנו לא יודע מה הוא מפסיד. וא”כ זה עצה שאינה הוגנת. (ויש להוסיף, שגם גורם למצב לא נעים למי למי שלא ירצה מאיזה טעם למחול על כבודו בזה, שרוצה להמשיך לנהוג כמו שנהגו מאז, ויהי׳ לו לא נעים [או יותר מזה] מזרעו אחריו. וטענה זו, שעלול לגרום אי נעימות, היא טענה גדולה, אם נאמר שאכן קיים חשש כזה. אלא, שיש להתבונן כמה מקום יש לחשש זה במציאות שיהיו כאלו שלא ירצו למחול. וככל הנראה, רוב מוחלט של האנשים באמת מוחלים מצד עצמם, עכ”פ בחתונות של בני המשפחה ממש, וצ”ע).

ומסופר על א׳ מגדולי הצדיקים, שהי׳ איסטניס, ובאמצע ימי השבעה (או השלשים) על אמו לא היה יכול לסבול את צפרניו המגודלות, ולכן שייף אותם קצת כדי להמעיט את גודלן, ובלילה הגיעה אליו אמו בחלום ואמרה לו שחלילה וחס למען השם שלא יעשה עוד פעם דברים כאלו, כי כל עניני האבילות הם תיקונים גדולים לנפטר, ולא לחינם תקנו אותם חז”ל, ובמה ששייף מעט את צפרניו הפסידה בכך טובה הרבה.

ובאמת אין אתנו יודע עד מה, שהרי כל ההנהגות המבוארים בגמ’ ובשו”ע נתקנו ע”י חז”ל, ולמה לנו להתחכם.

אלא שיתכן שכיון שהוא מדין כיבוד אב ולא מדין אבילות, אין לנו ראי׳ שחסר לנשמה מזה. וצ״ע אם גם החלק של כיבוד אב ואם יש בו תועלת לנשמה או רק החלק של האבלות, שהרי כנ״ל לא ראינו שנמנעים מלמחול על קימה לאב ואם. [ואם נטען שאה”נ היה עדיף שלא למחול אלא שהקושי לקיים הוא סיבה להעדיף כן למחול למרות ההפסד, א”כ ה״ז שייך גם על נידוננו].

ומצינו בשו״ת רב פעלים א יו״ד נא, שאבלות ל׳ יום מועילה להמתיק הדינים. ועפ״ז, כתב בחזו״ע אבלות א ע׳ תקמט – אינו תח״י כעת, אבל כך ראיתי מועתק משמו – שאף שמן הדין שומעין לו (ולדידי׳ כך עיקר גם תוך ז׳ ול׳), מ״מ אומדנא שאילו הי׳ יודע לא הי׳ מצווה על כך. ולכן, אין לשמוע לו למרות הצוואה. וראה גם שו״ת חיים שאל א, עו, ד לענין הקמת מציבה, שאילו ידע שיש בזה תיקון לנפשו, לא הי׳ מצווה. וראה גם שו״ת יבי״א ט יו״ד לג. יבי״א יו״ד סי׳ לא.

אלא שכ״ז אינו לענין אבלות יב״ח. ולא מסתבר לומר כן בנוגע ליב״ח, שעיקרו מחמת כיבוד אב ואב, וכש״כ אם הוא באופן כזה שהמדובר הוא בנוגע השתתפות בסעודה כזו שהיא רק ממנהגא. (אמנם ד״ז לא יושיענו כמובן בסעודה שיש בזה שמחה).

גם מהיכא תיתי שקולא באבלות היא חסרון. ואולי איפכא הוא שיש בזה תועלת לנשמת הנפטר להקל. ואכן, כ״ק רבינו דיבר בקדשו כמ״פ, שמכיון שהלכה כדברי המיקל באבל, על כרחך שהקולא גם טובה ותועלת לנשמת הנפטר.

ויתכן לתווך הדברים, שמחד גיסא, מהא דאמרינן הלכה כדברי המיקל באבל מוכח לכאורה שהטוב והישר הוא לילך לקולא, ומאידך מקובל שכל עניני האבילות הם טובה לנשמה, ומאחר שכידוע אלו ואלו דברי אלקים חיים, ובפרט בדברי קבלה – מסתבר לפרש באופן ששני הדברים עולים בקנה אחד, שבעצם התיקון לנשמה הוא ע”י “קיום דיני האבילות”, אמנם מאידך הלא התורה נמסרה לחכמי הדור, וכשהקולא מבוססת ע״פ תורה, הוכרע שאינו נכלל בגדר “קיום דיני האבילות”, ויש למעט בזה, כדי להוסיף בתיקונו של הנפטר מה שיותר.

ולכאורה אפ״ל, שכל זה שייך רק כשבאים להקל “בתוך המסגרת של הלכות אבילות”, כגון אלו המקילום בחתונות של קרובים ממדריגה ראשונה וסומכים על מהרשד”ם שהיקל במקום צער החתן וכל כיו”ב. אמנם, כשמגיע לנושא של “מחילה”, אין זה “קולא בדיני אבילות” אלא זהו “עקיפה וביטול” דיני האבילות, וזו אינה טובה לנפטר, אלא אדרבה יתכן שמחסיר בתיקונו.

אבל כמדומני שאין מספיק יסוד לחלק בין סמיכה על דעת מהרשד”ם שהיא “קולא בדיני אבילות” למחילה שהיא “עקיפה וביטול”.

ואדרבא, יותר מסתבר להיפך שלסמוך על קולא הוא יותר פגם, כי החיוב קיים, ולא נתקיים בשלימותו [וכהסיפור על אותו צדיק שבודאי היה בזה צד קולא במה שעשה], אבל כשיש מחילה – הרי אין כאן כלל חיוב וממילא אין כאן שום פגם. [ואם ננקוט שעדיף יותר לנשמה שלא יהיו דיני אבילות, הרי אדרבא בזה עדיף יותר].

ולא שיש לפקפק על הסמיכה על דעת הרשד”ם [ואדרבא, הרי הלכה כדברי המיקל באבל, ובפרט דמסתבר טעמיה], אבל, אם ננקוט שאין פגם בקולות בהלכות אבילות, גם מחילה לכאו’ אינה פגם, ועיקר הפגם הוא רק “כשעוברים” על הלכות אבילות.

ועוד, שבמקומות שבלא”ה מזלזלים ומקילים בקולות שאין בהן ממש, הרי בלא”ה אין הטובה להנשמה, ופשוט שאם הוא בהיתר – הפגם פחות מכשהוא באיסור. ואף בקולות שיש להם קצת מקום, פשיטא שככל שהדבר יותר בהיתר מרווח, יש פחות הפסד לנשמה.

וגם במקומות שאין שום זלזול, צ״ע לומר שהוא פגם לנשמה כשחסר מעניני האבלות “בהיתר”, שהפגם הוא רק כשהוא באיסור, ואדרבא – כשיש קולא אמיתית יש בזה תיקון גדול יותר, שהרי לא לחינם אמרו חז”ל הלכה כדברי המיקל באבל, וכנ״ל מדברי רבינו.

ואין אתנו יודע עד מה בפרט בכבשי דרחמנא. אלא שכ”ז מדברים העומדים ברומו של עולם ובגדר פרפראות לחכמה, ואין עיקר ההלכה נקבעת לפי זה.

ז. גם, יל”ע מה נעשה עם חשד ומראין עין שאין הכל יודעים במחילת האב או האם, ולאידך, רבים יודעים שהוא אבל ויחשדו אותו שהוא עובר על שורת הדין. וצע”ג.

אלא שלכאו’ דבר זה אפשר לשאול על עצם דברי הש”ך על פי המהרי”ו שמועיל מחילה, להיכן נעלם חשד ומראית העין. ואם יתפרסמו הדברים יותר שוב לא יהי׳ חשש זה.

ח. עוד זאת, שכיון שד״ז מכבד אותו, ה״ז סימן שהכבוד הזה נצרך שם, ויקרא דשכבי אינו דבר של מה בכך. גם לא ראוי הדבר, לבקש מההורים למחול על דבר שחז”ל תקנו שכך הצורה לכבד אותם.

אלא שמצאנו הרבה מחילות על עניני כיבוד אב, כולל מה בפניו שרבו מאוד הנוהגים לסמוך על מחילה [ואף סומכים על אומדנא של מחילה בלי מחילה בפירוש].

ובכל אופן, בהרבה מאוד מהמקרים, אם ישאלו על כך את ההורים יענו בפה מלא שבוודאי “מעדיפים” שכן יוכלו לבוא לשמחות.

ואחרי שסו”ס ההיתר הוא היתר מרווח, הרי כל אחד יעשה את השיקולים שלו מה עדיף לו.

ט. ויתכן, בטעם שלא נהגו כך מחמת דלא מסמנא מילתא לומר או לכתוב כך מחיים. אלא שאינו מובן. מאי שנא מכתיבת צוואה וסידורי קבורה וכל השייך לזה, ואדרבה – יש בהם בסגולה לאריכות ימים.

יו״ד. גם יש בזה טעם לפגם, שזו עצה לעקירת דין בשו”ע, אף אם ההצעה היתה למחול רק על בית חתנות, ורק למקרים שיש צורך מסויים כגון קורבה ממדרגה ראשונה. ואף שעיקר הטענה שהיות שבין כה מקילים, לפחות שיהי׳ לזה יסוד – עדיין לא ברירא מילתא אם העצה נכונה.

יא. ויש שאמרו, שהציבור לא יבין את זה ויש בזה זילותא גדולה, וגם שמא יבואו לזלזל בכל דיני אבלות. (וחכם שהרבני שאני, כי הדבר ידוע ומפורסם ברבים שיטתו והנהגתו בכל זה). ויש דברים בגו.

אבל יש לדון אם אכן מוכרח שיהא כך, שאם יבינו את הדברים לא יהי׳ כן, ובפרט במקומות שבלא”ה הלכה זו מזולזלת, שבכך יתעוררו להבין שאין ההיתר פשוט. ודברים אלו מסורים לגדולי ההוראה.

 

#40935