קנה מאכל בחנות באריזה סגורה ורוצה להחזירו אך בטעות נכנס עמו לבית הכסא

 

שאלה:

קנה מאכל בחנות באריזה סגורה ורוצה להחזירו אך בטעות נכנס עמו לבית הכסא, האם זה מעכב שלא יהא רשאי להחזירו, כיון שיש שנמנעים מאכילת מאכל כזה, או שמא כיון שאין בזה חשש הלכתי אין זה קלקול.

 

מענה: מותר להחזיר.

 

מקורות:

הנה האריכו גדולים וטובים אם מותר למכור דבר שהותר בהפ״מ. ובדבר שיש מחמירים, מפורש בפמ״ג תסז בא״א כה שאינו חייב להודיע. ובפשטות, תלוי גם במחיר, ואם הוא מחיר של מהדרין. ואכ״מ.

ובמשמרת שלום למהרש״ם רלב, יב, ישית בחלקות למו, ליישר ההדורים בדברי הפוסקים (רדב״ז מעשר יב, יח, הובא במהרי״ט אלגאזי בכורות ה, נא ד״ה הן אמת, שו״ת חיים שאל א,לד, עה, שו״ת חת״ם סופר או״ח סה. ועוד), אם היא חסידות בעלמא, או דבר דקייל״ן שיש לחוש לכתחילה (וראה גם שו״ת הרי בשמים ב, לא), וכן כשלהלכה קייל״ן להקל ורק יש מחמירים, או דבר שהותר בהפ״מ. והדברים עתיקים.

ולכאורה הכל תלוי במנהג המקום (כבחו״מ רלב, שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך) ראה שו״ת דברי מלכיאל ג, צ. וכשהרוב לא מקפידים – מפורש בכ״מ שא״צ להודיע (וכן בשידוכים). ואף שאין הולכים בממון אחר הרוב, הכא אין סתירה בעצם בין רוב למיעוט, רק בנוגע אם מקפידים על זה.

ואל תשיבני, שכיון שיתכן שיקנהו אדם שמקפיד על כך (מאיזה טעם שיהי׳), ואם היה יודע את האמת על המוצר לא היה קונהו, וא״כ איכא חשש וסירכא דגזל – שהרי אין כאן ידיעה ודאית שהקונה מקפיד בזה (ראה תרוה״ד דלקמן. דברי מלכיאל שם). וכמדומה שבמציאות אין נזהרים בסתמא שלא לאכול אם הי׳ בבית הכסא. והיא חסידות יתירה ומילתא יתרתא. וכללא כיילו לן, דכל דפרשי אינשי מינה נקרא מום (ראה שו״ת ריב״ש תצט, הובא ברמ״א רלד, ג. ר״ן חולין נ,א שהובא ברמ״א רלב, יב. ועפ״ז, בשו״ת חיים שאל שם. אבל כשהוא מקפיד ואיסטניס שאני, ראה בשו״ת תרוה״ד שכב, בנוגע איל מסורס).

ואין לומר, שאנשים מקפידים בדבר שהוא סוג ב׳, וקייל״ן בחו״מ רלב, ו, שכל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה מחזירים – שאם נאמר כן, ליתסר להחזיר כל דבר לחנות, שסתם קונה אינו רוצה לקנות מה שהיה כבר בבית אחר והו״ל לדידי׳ כסוג ב׳ (אלא שי״ל שג״ז בגדר מנהג המדינה), והכל תלוי אם באמת יש חסרון עצמי במאכל שהוכנס – תוך אריזה – לבית הכסא. ובכ״מ שמותר אפילו לכתחילה להכניס כך (ראה שו״ת שלמת חיים ג, ט. צי״א יד, ב. יבי״א ד, ה. ועוד. וראה בשו״ת תשוה״נ ב, ד ודברי יציב יו״ד לד כשביהכ״ס משמש גם לדברים אחרים).

ואף אם נאמר שעכ״פ לכתחילה רובא דרובא דעלמא נזהרים ומקפידים בזה (ראה חיים שאל ומשפט שלום שם), ולכן אכתי יש לדון משום חשש גזל – הנה, ד״ז תלוי אם הזהירות לכתחילה הוא מחשש ריעותא באוכל אלא שבדיעבד מקילים, כגון משום רו״ר (שלכמה דעות רו״ר בדיעבד מותר, או שבדיעבד סומכים על הדעות דליכא רו״ר על האוכלין), או שכל עיקר הענין רק מחמת זהירות של הגברא. ואם הוא רק מהלכות דרך ארץ וצניעות ונקיות הדעת, כמשמעות הפוסקים, אין כאן חשש מום ומקח טעות. וכשאין הקונה יודע מזה, ליכא מדת נקיות בדבר. ובסגנון אחר, שהזהירות לכתחילה היא רק שלא להכניסו, ולא שלא לאוכלו כשכבר נעשה. (וממילא ל״ד למש״כ בשו״ת חיים שאל שם).

 

 

#40473