אדם שנרדם לפני ברכת המפיל האם צריך להקיצו כדי לברך ברכה זו

 

שאלה:

אדם שנרדם לפני ברכת המפיל האם צריך להקיצו כדי לברך ברכה זו?

לגופו של ענין, האם אכן ברכת המפיל היא חובה גמורה, כמו כל ברכות השחר? כמדומה שהרבה מקילים בזה, והשאלה אם יש להם על מה שיסמוכו.

 

מענה:

ראוי להקיצו. אבל אין חיוב. ואם יודע בו שרוצה שיעירנו, יש להעירו.

 

מקורות:

פשוט שברכת המפיל חובה גמורה – ראה לשון המג״א רלט, ב. (וכבר התריעו בפוסקים שהרבה מזלזלים).

אבל בקצת מקומן נהגו כהדעות שברכה״נ היא ושאסור להפסיק, ומחשש שלא ירדם לא אמרו, או שאמרו ללא שו״מ. והרבה פוסקים כתבו שאין דבריהם נכונים.

ואף דאיכא איכא מיעוטא דמיעוטא דסברי הכי (ראה רוח חיים רלט, א. זכרונות אליהו מאני ה,ה. ותלמידו בבא״ח ש״א פקודי יב. ובספרו רב פעלים א בסוד ישרים יד. ישכיל עבדי ח או״ח כב, יא. שם ח בהשמטות ע׳ קפד. וראה שבט הקהתי א, קא. ומפי השמועה שכך נהגו במרוקו, בבעלזא ובבריסק). אבל בכ״מ האריכו לדחות דבריהם.

ודברי הראשונים ורהיטת כל הפוסקים שלא כדבריהם).

ולעניננו, מצינו שדנו בזה בנוגע לק״ש שעהמ״ט. ולפלא שלא נחתו לדין ברכת המפיל – ראה נימוקי מהרא״י לרמב״ם תפלה ז, ב. רבבות אפרים ד, ס. מעין אומר יא, ו.

אבל באשכול הל׳ מנחה וערבית (במהדורת אלבק – ע׳ 93), שאא״פ לפרש הא דברכות יג, ב שבנאנס בשינה יצא בפסוק ראשון, דקאי בק״ש שעל המטה, דרשות היא. אבל בריבב״ן משמע דקאי בקשעהמ״ט. וכ״ה ברמב״ם תפלה ז, ב. וראה לקמן.

וניחזי אנן, הנה לרוה״פ באיסור דרבנן א״צ להקיצו, ראה ש״ך יו״ד שעב, ג, והובא לדינא בפוסקים שם.

וכן לנתה״מ חו״מ רלד, ג שבדרבנן בשוגג א״צ כפרה – נמי אין טעם להעירו (ראה בקרן לדוד או״ח יח שהעיר מזה). ולא מסתבר לומר שא״צ כפרה אבל מצוה להפרישו.

ולכאורה כ״ה גם במצוה דרבנן. ואדרבה, לכאורה כש״כ הוא. וראה בפתיחה כוללת לפמ״ג ב, ב, שבמ״ע שוטה פטור מצ״ע, אבל במל״ת הו״ל כאונס, דבר חיובא הוא אלא שאנוס. אבל מקום לחלק גם לאידך גיסא, שמצוה חמור טפי, ראה מזה בקרן לדוד שם.

ומצינו בישועו״י או״ח יג, שאפי׳ בביטול מ״ע בשוגג אינו עבירה. אבל צ״ע מפס״ד הרמב״ם תשובה א, א, שחייב לעשות תשובה בביטול מ״ע בשוגג. וראה מנ״ח מ׳ שסד. ועוד.

והנה, אם נפרש בגמ׳ ברכות יג, ב, שיש להקיצו רק לפסוק ראשון מחמת שהוא מה״ת, איכא ראי׳ מוכחת שבדרבנן א״צ.

אבל בכמה ראשונים מפרשי לה באו״א, שבשאר הק״ש יכול לקרוא מתנמנם וא״צ להעירו בכדי שיקרא והוא ער ממש בכוונת הלב – ראה תר״י ברכות יג, ב. רא״ש ברכות ב, ג. וכ״מ בפירש״י שם: אם ראיתיני מנמנם צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון. וכן פי׳ בדעת הרמב״ם ק״ש ב, ג בכס״מ, לח״מ, ועוד. (וכבר הקשו, של׳ הרמב״ם ישן, ולא מתנמנם. וגם גוף הדבר שיכול לקרוא שאר הק״ש מתנמנם נזכר כבר לקמן ב, יב. ומדוע נצרך לכפול הדברים, ראה בכס״מ שנדחק בזה). והכי איפסיקא להלכתא, ראה שו״ע או״ח סג, ה ואדה״ז שם ו. וראה במקו״ח לחו״י שם.

ויל״ד, שאין ראי׳, דקאי להדעות שהכל מה״ת. וכן הבין בשו״ת קרן לדוד או״ח יח. אבל בכמה ראשונים משמע שגם שהוא דרבנן חייב לאומרם כולם גם בנאנס בשינה אלא שאומרם מתנמנם.

ואפשר דק״ש שאני, שחייב להעירו גם לשאר הפרשיות, מחמת שגם הדרבנן  היא חלק מהמצוה מה״ת (ולמ״ד שחייב להעירו רק לפסוק ראשון, איכא למימר איפכא מה״ט גופא, כיון שכבר קיים עיקר המצוה מה״ת. או שא״צ להעירו גם למצוה מה״ת, ושאני פסוק ראשון שהוא קבעומ״ש, וכ״כ באבן האזל ב, יג).

ואכן ברא״ה ברכות שם משמע שלדרבנן א״צ להעירו, זולת לתפלה דהויא מילתא דעדיפא (ויש שפירשו בכוונתו, לשיטתו שמקיים בתפלה מ״ע מה״ת, ראה שם י, ב. מח, ב. אבל בהערת המהדיר במהדורת אהבת שלום פי׳  ע״פ יוסף אומץ תקג שהחמירו בה בכמה דברים יותר מק״ש), אא״כ בתפלת ערבית שהיא רשות. והוא דלא כדברי יחזקאל החדש ע׳ קיב שלא להקיצו במבטל זמן תפלה. וגם בקרן לדוד, נראה דנקט הכי.

ואולי שמה שבישן מצערים אותו, אין ראי׳ כלל לעיקר הענין שחייב להקיצו (נוסף להחילוק דפסוק ראשון הוא משום קבעומ״ש) אף שכן הבינו בכ״מ (וראה שו״ת קרן לדוד שם. שבה״ל ה, לח. ועוד) – דמיירי שהוא לרצונו, והוא רק דין בהל׳ ק״ש עד כמה חובת כוונה. וכ״ה להדעות שישן כאונס ממש וגרע שהוא כשוטה ואינו נענש (ראה שאילת יעבץ ועוד, שהובא להלן). אמנם, סתימת הראשונים והפוסקים שחייב להעירו. וכ״מ בס׳ הבתים ק״ש ג, ז.

גם אפשר, דהתם מיירי במתנמנם, ולכן מעירין, ואין ראי׳ בישן.

ולמעשה, פשטות הפוסקים שא״צ להעירו במצוה דרבנן, ואדרבה אסור לצערו, אא״כ יצטער וניחא לי׳ שיעירו – ע״ד מש״כ במג״א נה, ט – ראה שו״ת קרן לדוד שם. ועוד.

וכבר העירו מס״ח שלז, שמצוה להקיץ אביו לביהכ״נ או לדבר מצוה, אי קאי ביודע ששמח כדלעיל מינה, או בכל גווני מאחר ששניהם חייבים בכבוד המקום. והארכנו במק״א.

גם בפמ״ג מד בא״א ג ברואה חבירו שנרדם בתפלין שחייב להקיצו. אבל בהליכות שלמה דלקמן, דהתם שאני שהוא מחמת בזיון התפלין. (וגם בזה – מצינו צדדי קולא. ואכ״מ).

וחקרוה שרים, בכללות הענין, וכתבו שתלוי בשקו״ט אי ישן כשוטה, ואם ישן בר חיובא וחייב במצוות, או עכ״פ מקיים מצוות בשינה, ואם הוא בגדר אונס. וגם בגדר אונס, שקו״ט אם רק אינו נענש אבל יש שם מעשה עבירה באונס (וע״ד מתעסק בשו״ת רעק״א ח), ואם אונס כמאן דעביד, ואם חייב להוציאו מהאונס (ראה שו״ת שאילת יעבץ ב, צז. משיב דבר א, מז ד״ה סי׳ כא. שו״ת מתת ידו יד. אתוון דאורייתא יג. שד״ח י, לד. שו״ת פלגי מים א חו״מ סג ואילך. מנחת אשר וייס ב, ט. הנסמן ביש לחקור ויצא תשפ״ג. ועוד). ושקו״ט גם אם מוציא הישן מסוכה לביתו אם הוא כמבטלו ממצוה. והדברים עתיקים.

אמנם, מסברא צ״ע, שאם הוא כאנוס ליפטר גם במצוה מה״ת, ואם אינו כאנוס וחייב משום תוכחה (ראה קרן לדוד שם), מ״ט פטור בדרבנן. אלא שלהדעות דליכא ערבות בדרבנן – א״ש. וידוע, שלדעת הגרשז״א אפי׳ במצוה מה״ת, א״צ להקיצו, דאנוס הוא ופטור בעת שינתו,  אלא שראוי להקיצו לזכותו במצוה (וגם בתפלה שהיא דרבנן), ראה הליכות שלמה תפלה ע׳ שלה ואילך. [עיי״ש בהשקו״ט לענין סוכה. אמנם, דנו בענין סוכה בכ״מ, והביאו ראיות לכאן ולכאן. וראה מהרי״ל דיסקין פ׳ אמור. ולאידך, בשו״ת שלו קו״א ה, צז. וי״ל. בא״ח ש״א האזינו ח. חי׳ הגרא״מ הורוויץ סוכה כו, ב ד״ה ערביך. ועוד. ולכאו׳ בפיר״ח סוכה כח, א מוכח שהקיצו בכדי לישון בסוכה. גם דנו בדין סוכה כשא״צ להקיצו, אם הוא רק מחמת טירחא, ומשום דין מצטער. ואי שייך דין מצטער בשאר מצוות. ובזה גם חילוק, במתנמנם שהיא רק שינת עראי חוץ לסוכה, והוא רק דרבנן]. אבל ראה מה שחלק בתוקף, בשו״ת משנ״ה יב, שס. וראה חזו״ע סוכות ע׳ רא ואילך.

ואילה״ק על הגרשז״א מדין פסוק ראשון, כפי שהקשו בכ״מ – דהתם איירי במתנמנם, או דאפשר שרוצה בכך, וכנ״ל.

אמנם, צ״ב מדין כהן שחייב להקיצו. ועמד בכך בעצמו. וכתב שהמשך הטומאה הוא גם כשישן וקעביד עבירה לאונסו. ובהערה הביאו באו״א מכתבי תלמידים. ודבריו צ״ב. ולית נגר ובר נגר דיפרקוני׳. ולכאורה כוונתו לחלק בין מ״ע למל״ת, וכנ״ל. אבל ראה נהג כצאן יוסף טומאה א, דטומאת כהנים חמירא טפי. אמנם, במקור הענין בשו״ת מהרי״ל סה, משמע שאינו ענין מיוחד לטומאת כהנים. וראה באו״א לחלק בין טומאת כהנים לשאר מילי, בשו״ת נחלת יואל זאב חו״מ עה. אבל ראה אצלנו 28818 בדחיית דבריו. ושם אצלנו בארוכה בענין החיוב להקיצו בקטן. ובכללות הענין, לאו כל אנפי שוין שבנרדם מחמת פשיעה גרע – ראה קרן לדוד שם. דברי ישראל ב, לח. וכעי״ז חי׳ הגרא״מ הורוויץ שם. ועוד.

וכעת לנדו״ד, הנה לכמה ראשונים, הא דברכות יג, ב שאמר שמע ישראל ונאנס בשינה יצא, מיירי בק״ש דערבית שכבר קרא מבעו״י והזכיר יצי״מ וכבר בירך ברכות ק״ש, ועל מטתו צריך רק לקרוא שמע והי׳ לקיים מצות ק״ש בזמנה, וא״צ להקיצו רק לפסוק ראשון מחמת ק״ש בזמנה. ומוכח, דלק״ש שעהמ״ט מצ״ע א״צ, זולת לחד פסוקא דרחמי, וסגי גם בפסוק ראשון. וגם שא״צ לברכת המפיל (ולא מסתבר דמיירי כשאמר ברכת המפיל מבעו״י, שהרי המפיל צ״ל דוקא בלילה. וראה אצלנו 28398, שכ״ה גם למ״ד שאפשר לקרוא ק״ש מפלה״מ כר״ת. ודוחק גדול לפרש שאמר המפיל בלילה ואח״כ נאנס בשינה). וכ״ה לפס״ד הרמב״ם תפלה ז, ב. וראה נמוקי מהרא״י שם. הערות וחידושים טויב ברכות יג, כו ד״ה ויל״ע. אבל ברמב״ם איכא לפרושי טפי, שאמר כבר המפיל לפני שנאנס בשינה.

ומצאתי בשו״ת שלמת חיים תקסו, במכתב השואל, שנקט בפשיטות שחייב. ובשכב כארי טו, ו, מהגרח״ק: טוב שיעירוהו (אף דקאי בהשאלה גם לגבי המפיל). וראה שם ה, יא ובהערות.

ובברכת שי (ברמן) סוטה בלקוטים כח, דן שגם בניחא לי׳ אין טעם להעירו, שעל העבר לא יוכל לתקן ועל להבא אינו מחוייב עתה כשישן. ולמסקנא מכריע שיש ענין להעירו שלא יפסיד הברכה, אא״כ בדרכו לקום בלא״ה ולחזור ולישון, שאם היא ברכה״נ ראוי להעיר גם עתה מיד, שלא ימשך ליהנות בלא ברכה, אבל אם היא ברכת השבח הרי יאמרנו אח״כ.

 

 

#39514