לא חציף איניש לשוויה לאבוה שליח

 

שאלה:

הגמ’ בקידושין אומרת שלא חציף איניש לשוויה לאבוה שליח. ומשמע שאסור לעשות זאת. אבל דבר זה לא נפסק בשום מקום.

יש הרבה דברים שמבקשים מההורים באופן טבעי כשזה יותר קל/נח/קרוב להם לעשות, ולהמבואר יש בזה חשש גדול. האם יש איזה הגדרות?

 

מענה:

מנהג העולם להקל בכל דבר שדרך העולם לבקש מההורים, ונהנים ושמחים מזה. ואם הבן מגלה רצונו והאב עושה מעצמו, אין שום חשש.

 

מקורות:

בקדושין מה, ב: לא חציף איניש לשוויה לאבוה שליח. ונפסק לדינא בתשובות הרשב״א החדשות קס. שם קסט, והובא בב״י אה״ע מה. (וראה שם לה). וראה שו״ת מהרם מרוטנברג דפוס פראג רנ. וכן הובא בכו״כ ראשונים. אבל הוא רק בדיני קדושין ולא בדיני כיבוד אב ואם.

אלא שבגמ׳ נזכר שבמציאות אינו מסתבר שיעשה כן, לפי שנחשב כחוצפה ולא מדיני כיבוד או״א. ובדברים אלו הכל תלוי במנהג אם נחשב ככבוד או הפכו. והרי בשו״ת רא״מ יט כתב שלגבי אמו חצוף הוא, והובא ביד מלאכי כללים ל, שע. כנה״ג אה״ע לה, טו, אף שבדיני כיבוד או״א אין נפק״מ. (אמנם, אפשר דאיהו לא קאמר דשרי, אלא שהעולם מורים היתר במציאות באם. ודוחק קצת.מולהעיר מדברי תורה מונקאטש  ה, צח: וכן לאימי׳. ובשו״ת חו״י קלד, הביאו בפת״ש חו״מ רמו, ג, שלהשתמש בה כשפחה לא נחשדו ישראל). ובבני דוד אישות כד, יח שבזמננו אין בכך חוצפה, ואדרבה, למנות שליח אחר הוא חוצפה. אמנם, בערך שי אה״ע לה, ד סד״ה  והרא״ש באו״א קצת, שלדינא צ״ע אם לסמוך בזה״ז דלא חצוף, דבעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי. (ובכ״מ משמע שכ״ה גם בזה״ז – ראה צדקה ומשפט אה״ע כה. פרי צדיק כג. ועוד).

ואפשר שבקשה גרידא ולא מינוי שליחות לית לן בה. גם בקדושין יש כאן חלות קדושין ולא שליחות גרידא.

ומפורש מצינו בקדושין נא, ב הכא במאי עסקינן דשויתי׳ שליח.(אבל אפשר שבבת שאני שדרכה לעשות אבי׳ שליח, שכל כבודה פנימה). וכן שם נב, א בפירש״י כגון שעשאוהו שליח. ואפשר שלא מינה להדיא רק גילה דעתו, כמסקנת הגמ׳ קדושין מה, ב, ודילמא ארצויי ארצי׳ קמי׳. וכ״ה בתוד״ה לקדושי קדושין נט, אש בהא דרבין חסידא אזיל לקדושי איתתא לברי׳. וכן תירץ בפנים יפות חיי״ש כד,ב ד״ה ויאמר אברהם (ועוד), במה שיצחק מינה אביו שליח – שיבקש מאליעזר עבדו – לקדושין.

אמנם, יש שהביאו ד״ז לענין דינא – וגם שלא באופן דמינוי בעדים כבקדושין – ראה שו״ת תורה לשמה רסח: משמע דזילותא קצת איהו לגביה להיות שליח של בנו וא”כ ה”ה בכל הנך גווני הנז’ בשאלה לא אריך למעבד. וגם מלשונו משמע שאינו דין מוחלט. ובס׳ יעלזו חסידים לבעל פלא יועץ אות קנ, שלא נאה שישאל מהם שישרתוהו אפילו להושיט הכוס שבצידם, ואפילו אם יקדים ויאמר מחול לי ועשה כך וכך. ומדבריו נראה קצת, דדינא קאמר, שכתב חלילה לבן  עשות זאת חולין הוא לו וגנאי גדול וחוששני לו מחטאת. אלא שאין הדבר מוכרע, שתחילת דבריו שלא נאה הוא ותו לא. וגם בסו״ד נקט בלישנא קלילא שחושש לו מחטאת, בדרך חשש, ולא בפשיטות. גם לא הביא גמרא הנ״ל. ואפשר שחסרים כמה תיבות שם, ובסו״ד קאי לבקש דבר גדול, שהרי כתב לפנ״ז ״ואפילו דבר יותר גדול״. ולשונו ״אפילו להושיט לו הכוס שבצדם ואפילו דבר יותר גדול״ – צע״ק. ועכ״פ, משמעות דבריו שהוא רק בדבר שנראה כזלזול.

ובאמת, הרבה אחרוני זמננו הביאו ד״ז להלכה בדיני כיבוד או״א.

ואפשר שאם רצונם בכך ונהנים ושמחים לכו״ע אין בית מיחוש. וכ״מ בס״ח תקסב, באומר בל׳ אם תחפוץ תלך עמי וכיו״ב, עייש״ה. (בדוגמת האיסור דלקמן, כשרוצה האב לשרת הבן והאב בן תורה, שלהר״ן ונמוק״י קדושין לא, ב, וכן רי״ו ועוד, מותר כשאביו מקפיד הרבה בדבר. אבל בפר״ח בליקוטים, הביאו בברכ״י רמ, כה, חולק. וכ״נ בב״י שכתב לחלוק. וגם לא הב״ד בשו״ע. כן נחלקו אי מהני מחילה. ובס״ח קנב משמע דמהני. וכ״ה לפי פשוטו שהוא רק משום דחלשא דעתי׳ דאב. אבל ראה מהרש״א קדושין לא, ב. ולכאו׳ להסברא שמשום כבוד רבו או ת״ח נגעו בה (ואין כן פשטות הסוגיא והפוסקים) – ראה מהרש״א שם. חיי״א סז, כו – נמצא שמותר בכל האופנים שמותר ברבו ות״ח).

וראה מאה שערים לר״א קפשאלי לט, שסמכו העולם היתר שלאמותם יאמרו אי׳ דגן ויין ומביאות להם [ועיי״ש עוד דוגמאות. אלא שבשאר הדוגמאות לא נזכר שמבקש מהם אלא שעושים מעצמם. וקאי בענין האיסור לקבל שירות. עוד להעיר דהכא קאי באם, ולא באב, שאין חשש לשו״ת רא״ם הנ״ל. ואולי נקט לישנא דקרא ואכולהו קאי], ולא ראינו ולא שמענו מי שמיחה בהם. ועיי״ש הטעם מחמת שמוחלים על כבודם וחפצים בכל לבם לשרת בניהם. ומסבר שבזמננו שהדבר נפוץ מאד, והעולם אין נזהרים, מהני מחיצה. וכ״ה בשו״ת יבי״א ז יו״ד סוסי׳ יז, ובס׳ יושר הורי ע׳ קיב בשם הגרח״ק.

והנזכר בשו״ע יו״ד רמ, כה שמותר לקבל מהם – לא מיירי כשממנה אותם אלא שעושים מעצמם. וגם בזה כשהאב בן תורה שאין לקבל – נזכר שרוצה לשרת, והיינו דבר שיש בו טירחא, ראה שו״ת שרה״מ ד, כו. ומצינו בסוטה מט, א שר״ה נתן תמר לבנו. וראה שו״ת תורה לשמה ערה.

 

 

#35421