מי שאכל עיקר וטפל, ומהעיקר אכל פחות מכזית, ומהטפל בשיעור כזית – מה דינו בנוגע לברכה אחרונה?

 

כשהטפל אינו בתערובת עם העיקר, מברך ברכה אחרונה כברכת הטפל.

 

מקורות:

הנה, כמה אופנים אפ״ל בדבר: א. שהטפל חייב בברכת הטפל. ב. שהטפל פטור מברכה לגמרי כהעיקר. ג. שאף שהטפל פטור מברכה דידי׳, אבל מצטרף לעיקר להשלים השיעור ומברך כברכת העיקר, כשברכת העיקר בנ״ר, מחמת שב׳ אוכלים מצטרפים. ד. שהטפל מצטרף לברכת העיקר כשברכתו בנ״ר מחמת שבנ״ר ברכה כוללת. ה. שהטפל יורד לברכת העיקר ואינה עולה. ואולי יש עוד כמה אופנים שלא עמדתי עליהם. ובזה גופא יש לחלק בין סוגי טפל. וכדלקמן.

ופשטות האחרונים שהטפל חייב בברכה ונפטר מברכת העיקר. והוכיחו כן מכ״מ. וראה מלחמות פסחים כד, א בדפי הרי״ף במרור שטפל למצה: כשבירך המוציא כאילו בירך על מצה ומרור ברה״נ.

ולפום ריהטא תלוי בדין בשתה פחות מכשיעור יין וכשיעור משאר משקין, שנחלקו בזה, ולאדה״ז בסדר ברה״נ א בסופו, מברך אשאר משקין כברכתם. וכן כשהיין נפטר בברכהמ״ז, כגון בשתה שאר משקין אחרי קידוש, שמברך עליהם כברכתם. וכן נקטו כו״כ. וגם במשנ״ב רח בשעה״צ ע מוכח שכשאין שיעור ודאי בעיקר מברך על הטפל כברכתו. וקאי רק כשיש ספק אם העיקר הוא כשיעור.

(ורבים וגם שלמים תמהו בדבריו. וראה יד הקטנה ברכות ג, סט בספק אם מברך כברכת העיקר, שהטפל חייב בברכתו הראוי׳ לו. ונראה בדעת המשנ״ב שהטפל נגרר ומקבל ברכת העיקר. אבל כשהעיקר פטור מברכה לא נגרר אחריו כלל. אמנם, כשספק אם שתה מהעיקר כשיעור, אין לו לברך בנ״ר, שהרי נהפכה ברכתן להיות כברכת היין. וכעי״ז דרך בחי׳ רא״ל מאלין. והעירני ידידנו הגרי״ל וקסשטוק שליט״א בעל בירורי סוגיות, שלא מצינו בשום מקום ההגדרה שהטפל נהפך לעיקר (אבל מסופקני אם גוף ד״ז נכון, ולא עיינתי בדבר), ומשו״ה ר״ל לפרש באו״א לחלק בין גדרי טפל בברכה ראשונה לאחרונה. אלא שגם הגדרה זו לא מצינו. ובפוסקים השוו הדברים זל״ז. ודוק היטב בל׳ מאירי ברכות מא, ב בדין דברים הבאים מחמת הסעודה. וראה עוד להלן ע״ד הסברא שטפל דבר״א שאני.

וגם שאם נאמר שבבר״א טפל אינו טעון ברכה ולא שהעיקר פוטרתו (אף שהלשון בכ״מ שוה בשניהם ש״פוטר את הטפלה״), א״כ מהו הקס״ד שיברך בנ״ר במסופק אם שתה כשיעור מהיין. אלא שהנ״ל מפרש לה באופן מחודש, וראה בספרו במקומו, לא שבבר״א טפל אינו טעון ברכה, אלא שיש חיוב הודאה אחת, וכשמברך על העיקר יצא חיובו. ואילו כשאינו חייב לברך על העיקר נשאר חיוב על הטפל. אלא שבמקום שיש ספק ברכה על העיקר מחמת פלוגתא, נחתינן לספק אם החיוב הוא כברכת העיקר או כברכת הטפל, ולכן לא יברך מחמת ספק מה לברך. ודפח״ח וש״י. והאריך בזה גם תלמידו חביבו ידידנו הריי״מ שליט״א פרנקל בס׳ מלכי צדק ברכות במקומו. ולדבריו נמצא שבעיקר שהוא מעי״ג, ואינו יודע נוסח מעי״ג, אינו מברך בנ״ר. והוא מחודש. גם לפענ״ד העיקר חסר מהספר, שלא נרמזה כלל סברא זו בדברי שעה״צ. ולהעיר שנשאר המשנ״ב בצ״ע ולא ברירא לי׳. והנה הנ״ל תמכו יתדותיהם בדברי ס׳ המאורות ברכות יב, א ד״ה והא דאמרינן, בשם בעל ההשלמה, שיוצא לכתחילה בברהמ״ז אתמרים, אם בלא״ה צריך לברך ברכהמ״ז. והוסיף שם, שבדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שטעונים ברכה לאחריהם לאו למימרא שאינו יכול לפטור בברכהמ״ז, דמיירי באין לו פנאי לברך ברכהמ״ז. (ובס׳ הנ״ל העתיק דקאי באונס. וליתא). ומזה בא הנ״ל לומר שבדברים הבאים מחמת הסעודה גם באינו מברך ברכהמ״ז אין לו לברך עליהם באחרונה. ולפענ״ד, אין לזה שום רמז. ומעולם לא שמענו כדבר הזה. ומפורש איפכא בפמ״ג קעד בא״א ט. לגבי אוכל מעט פת. ונראה פשוט שבאינו מברך ברכהמ״ז חייב בבר״א על שאר המאכלים. וכוונתו רק דלא תיקשי דמשמע שחייב ברכה בפ״ע ואין ברכהמ״ז פוטרתו, ועלה קאמר שאפשר לפוטרו בברכהמ״ז אם ירצה, וקאי כשאין לו פנאי כעת לברך ברכהמ״ז, ורוצה לברך באחרונה על התמרים. ואילו בדברים הבאים מחמת הסעודה חייב לברך רק ברכהמ״ז, ואין לו לברך ברכתן, (זולת במקום אונס, כשאינו יכול לברך ברכהמ״ז שבודאי חייבים בברכה. ולא נחית לכך). וגם בלא״ה אין הדברים מוסכמים לדינא. כאשר האריכו הנ״ל שם. ועוד דאת״ל הכי, נימא שגם בשתה יין ודאי פחות מכשיעור פטורים המשקין מברכה, ובשעה״צ לא כ״כ).

ואין לומר, דשאני יין ושאר משקין, שאין הטפל עולה למדרגת היין, שברכתו חשובה, ונימא שהטפל נהפך להיות דינו כברכת העיקר, רק כשהטפל יורד בדרגת הברכה, וכמו שהלחם יורד ברכתו לנפשות, אבל לעולם א”א לומר שהטפל יעלה בדרגה וברכתו תהיה כמו ברכת העיקר, וא”א כלל לומר שיברך על שאר משקין ברכת מעין ג’ שהיא ברכה חשובה ומבוררת יותר, בעוד שלא שתה כלל יין כשיעור. ובסגנון אחר, שאם יברך על המשקים מעין ג’ ה״ז ממש דובר שקרים, ולכן לא שייך לומר שהטפל מצטרף להשלים שיעור העיקר, משא”כ בנ”ר ששייך בעצם לברך על כל המאכלים, וא”כ באופן שהפת טפל לדבר שברכתו בנ”ר יברך בנ”ר – שהרי בשעה״צ משמע דסובר שהטפל משתנה להיות כברכת העיקר, גם כשברכתו חשובה, ולכן כשאינו יכול לברך על העיקר משום ספק, אין לו לברך גם בנ״ר.

וגם גוף הסברא לא הבנתי, שאם נפרש בגדר עיקר וטפל שהטפל נהפך להיות כמהות העיקר (וע״ד כזית דגן בכדא״פ, שלרבינו חיים כהן נהפך כל הפרס לדגן), ולא שהטפל נפטר בברכת העיקר מחמת היותו טפל,  ולכן שתה מהעיקר כשיעור נהפך הטפל להיות כברכת העיקר אף שברכת העיקר חשובה יותר, וגם נקטינן שנהפך כברכת העיקר, כשברכת העיקר היא בנ״ר גם בלא אכל כשיעור מהעיקר,  ומדוע בתרתי לגריעותא, כשהעיקר גם ברכתו חשובה וגם לא אכל ממנו כשיעור, אינו עולה למדרגת העיקר. ועדיין אפ״ל דאתינן עלה מדין צירוף, שב׳ אוכלין מצטרפים. אלא שלפ״ז לא אהני לן רק בעיקר וטפל ששניהם משקין, וגם לא כשהעיקר ברכתו חשובה יותר. והעיקר, דממנ״פ, שאם טפל כמאן דליתא וממילא אינו טעון ברכה, איך מצטרף להשלים השיעור שבעיקר. וכמו במוציא אוכלין פחות מכשיעור פטור גם על הכלי שהכלי טפלה לו (ראה באבנ״ז דלקמן). ואם נאמר שטפל חייב ברכה, ורק שהעיקר פוטרתו, איך יצורף להשלים שיעור העיקר, שד״ז לא יצוייר רק בב׳ מאכלים שכאו״א חסר שיעור. אבל כשהטפל חייב מצ״ע, אין טעם שיצטרף לעיקר. ומנא לן לחדש דבר שכזה ללא יסוד. וראה שערי דעה דלקמן שהקשה עד״ז.

ושאני ציר שע״ג ירק, שבאמת נהפך להיות מגוף הירק, שכל שבא להכשיר האוכל כאוכל חשוב, ולכן מצטרף להשלים (ובפשטות הכוונה, שכשאין ברכותיהן שוות, כבפת במשקה, מצטרף לברכת הפת. וכ״כ בשו״ת אמרי יושר א, יח. וכן מוכח במשנ״ב רח, מח. וראה שו״ת זרע אברהם א. זכור ליצחק סב. (ושם גם לענין כזית מצה ומרור. והוא מחודש). אבל ראה שו״ת מהרם שיק או״ח רנא (אלא שלמעשה כתב לברך כברכת הפת). אג״מ או״ח א, עא. וראה 2755), משא״כ בשאר עיקר וטפל. ואדרבה, מדין ציר מוכח שאי״ז כלל בכל עיקר וטפל. ומפורש במג״א רי, א שהוא רק בציר שבא מהירק, ועכ״פ, במכשיר הירק ונאכל עם הירק. ולא בבשר עם רוטב. וראה סדר ברה״נ ח, ח. וממה שציין המג״א לקנח, ה – משמע קצת שגם בהטביל פת ברוטב אינו מצטרף. (ועצ״ע מאי שנא מפת השרוי במשקה. ואפשר שחזר בו גם מזה. ויש לחלק שהפת השרוי נבלע בפת. וראה ערוה״ש רב, יא. משנ״ב רי בשעה״צ ז וח. קובץ צהר יז ע׳ קסח. וכן לענין הספק בחיי״א נ, יח, הביאו במשנ״ב שם א, ברוטב שהוא כברכת המאכל – ראה מחה״ש רה, ו ד״ה וכן משמע בכוונת מג״א שם. וראה אג״מ שם סוסי׳ עה. אבל ראה דרכי החיים קוטקובסקי ברכת בנ״ר ד במקור החיים כט שר״ל לה״ר איפכא ממה שהציב המג״א רי שם ציון לסי׳ רה).

[ואין לדמות לנדו״ד קמח בדבש להדעות שהדבש מצטרף לשיעור כזית בכדא״פ, וכדעת המג״א רח, טו – דשאני דין כל שיש בו, ובפרט כשנאפה או נתבשל יחד, שכאילו כולו מחמשת המינים דמי. (כ״כ בשו״ת מים חיים א. והארכנו בד״ז במק״א). וראה לקמן].

ועדיין י״ל שכ״ה בכל עיקר וטפל, אבל רק כששניהם מאכלים או משקין, ובציר מצטרף אף שהוא משקה. אלא שבהיות ומעיקרא אין מקור לחדש כך, אין סיבה לחלק חילוקים חדשים.

ולהעיר שבשו״ת אג״מ א, עד, חולק אמשנ״ב. ומשמע דלא נקט כסברא שטפל א״צ ברכה כלל אלא שנפטר בברכת העיקר. ונראה סותר קצת למש״כ באו״ח ד, מב, בנידון שאלתנו. וי״ל שעיקר דבריו שנגרר אחר העיקר. וראה מגילת ספר לה, ה. אלא שלאחרי העיון לא ברירא לי כ״כ אי קאי רק בפת או בשאר עיקר וטפל. וכותרת התשובה לא בהכרח יצאה מתח״י המחבר.

והנה, מקום בראש לחלק שבפת שנאכל להפיג חריפות מעיקרא אין דינו כפת. והוא דחוק.

גם אפשר דשאר משקין שאני שאינו טפל בעצם רק שיין ראש לשאר משקין. וראה שו״ת חת״ס או״ח מז.  וכסברא זו כתב לצדד בהערות הגריש״א ברכות מד, א. ובאמת, מצינו בכ״מ באכל מעט פת, ועכ״פ פחות מכזית פת, ושאר מאכלים שמברך עליהם כברכתם (ראה פמ״ג קעד הנ״ל. וכן עולה ממשיבת נפש דלקמן. וראה אול״צ ב ע׳ שב. חזו״ע ברכות ע׳ פא. ועוד). וי״ל שבכה״ג אינם טפלים שאי״ז סעודה. ולהעיר מקו״א לשו״ע אדה״ז קעד, ח שיין של קידוש לפני הסעודה   לא הוי טפלה כ״כ.

ועצ״ע קצת, שעיקר הדין שטפל אינו טעון ברכה אחרונה ילפינן לה מיין ושאר משקין, ראה בד״מ רסי׳ ריב, או מדברים הבאים בתוך הסעודה כבב״י שם.

ואכן נסתפק באפיקי מגינים ריב, א באופן שהעיקר ברכתו בנ״ר. אבל איפכא כשהעיקר ברכתו על המחי׳ פשיטא לי׳ שמברך ברכת הטפל. וצ״ע מהי הסברא אצלו לחלק בדבר. ולא רמז לשום טעם.

ובשו״ת אג״מ שם משמע שסברתו מחמת שמצורף לשיעור המליח שברכתו בנ״ר. וצ״ע בדעתו כשברכת העיקר היא על המחי׳. וגם משמע לפ״ז שבאוכל ומשקה לא יצטרפו. כן אם שניהם יחד פחות מכזית והטפל ברי׳ לא יתחייב עליו. ובכלל צ״ב מ״ט צריך צירוף אם הטפל עצמו כשיעור.

והנה, כסברא לברך על הטפל כברכת העיקר – כ״כ בשו״ת משיבת נפש ב או״ח ה, הב״ד בפת״ש איסרלין ריב, א ובדע״ת שם א ובכה״ח ריב, ג. ונגררו אחריהם כו״כ. וראה אג״מ שם. אול״צ ב ע׳ קכה. אלא דקאי באופן שברכת העיקר בנ״ר. וסברתו הן מחמת שכל האוכלין מצטרפים, והן – גם באכילה ושתי׳ דלא חזי לאצטרופי –  מחמת שהיא ברכה כוללת. ולפ״ז, להחולקים כ״ז ליתא. (ואולי סבר כמ״ד באוכל חצי זית פת וח״ז ממין דגן שברכתו מעי״ג  מברך בנ״ר. אבל דעת רוה״פ לברך מעי״ג. וכ״כ אפיקי מגינים רי, א. קיצור שו״ע נא, ד. וכ״נ דעת אדה״ז בסדר ברה״נ ח, ז).

ובהיות ודברי משיבת נפש הועתקו בכמה אחרונים, ויש שהב״ד בקיצור באופן שנותן מקום לטעות – הנה סיכום דבריו שבתחילת דבריו דן שאין לדמות ברכה לאיסור שבת (ושם דל״ד למוציא פחות מכשיעור בכלי. וראה באבנ״ז ועטרת שלמה דלקמן שכתבו לדמות זל״ז) – דודאי לענין ברכה חייב, וכמו שחייב באיסור הנאה אם הטפל מכלאי הכרם או מודר הימנו. וכן לגבי מצה שיוצא יד״ח גם אם הלחם טפל. (ולהעיר שדנו לענין סוכה לפטור – ראה שו״ת לבו״מ דלקמן. והקדימו במקו״ח להחו״י בקיצור הלכות תרלט, ב). וגם לגבי ברכה – על הנאה מברך, דאם אית לי׳ הנאה בעי ברוכי. שוב מצדד שנפטר הטפל, מדמצינו במליח ופת, דודאי משכחת לה גם באכל כדי שביעה, ובהכרח שהטפל כמאן דליתא. ושוב דחה, שבאכל ושבע אי״ז טפל שהרי תאב ללחם. ובסו״ד חזר לדון באכל כזית שכיון שהטפל טעון ברכה והרי אי״ז בגדר אכילה גסה, שהרי יש לו הנאה מזה, יתחייב בברכה. ומסיק שנפטר בברכת בנ״ר מצד צירוף.

ומה  שה״ר מברהמ״ז באוכל כדי שביעה כטפל (וגם לגבי חובתו דרבנן הרי בנ״ר בגדר ״לא כלום״) – יל״ד (דנוסף לזה שאפשר שבאוכל כדי שביעה לא נפטר הפת (כדעת שו״ת הלק״ט ב, נט ודעמי׳, וראה צל”ח ברכות מא, ב, בפירש״י ד”ה פת הבאה בכיסנין. שם מב, א פירש״י ד״ה רב הונא בסו״ד. וכן מוכח בחזו״א לד, ד בסופו. ובראש יוסף ברכות מד, א פי׳ בספיקו של הכלבו, הובא בב״י רסי׳ ריב אם עיקר פוטר טפל מבר״א, דקאי באכל פת כדי שביעה ונסתפק אם גם בזה נפטר מבהמ”ז. גם הגרשז״א סבר שבפת כדי שביעה אינו נפטר מצד טפל – ראה מנחת שלמה ברכות מד, א. צהר אהל ברוך ע׳ רנט). אלא שסתימת כל הפוסקים אינה כן. (וראה תורת חיים סופר ריב, ב. אפיקי מגינים שם ג. ועוד. ולהעיר מלקו״ש מ, בהדרן עמ״ס פסחים, ע׳ 64 הע׳ 6. ועוד שם ע׳ 65 בס״ז, שגם כשאכל מהטפל הרבה יותר מהעיקר, ושם בנוגע לפסח שאוכל רק כזית ומהזבח כדי שביעה. וראה אצלנו 32761 בד״ה והנה עוד מצינו). או״י שמה״ת יוצא גם בברכת בנ״ר (ראה מעדני יו״ט על הרא״ש ברכות א, יד אות נ. חזו״א לד, א. ולענין ז׳ מינים – פמ״ג רח במ״ז א), וראה לקמן עוד כמה דרכים בדבר, עוד זאת), דשאני התם שלגבי דאורייתא פטור מברכה. וכפי שדחה במשיבת נפש בעצמו. ודומה למי שאכל דבר הפטור מברכה כעיקר. (וכש״כ שי״ל שאי״ז גדר שביעה באוכלו כטפל, ראה שם). ואפי׳ למ״ד שמה״ת חייב בכזית – שאני כשאוכלו להעביר חריפות המליח. אבל לגבי חובת ברכה דרבנן נימא שכשאין ברכה על העיקר חייב בברכה על הטפל. (ובאג״מ שם ר״ל שכל דתקון כעין דאורייתא תקון. ורמז לזה גם באבנ״ז דלקמן. ואינו מוכרח).

וי״ל בפשיטות, שאילו הי׳ אוכל כדי שביעה מהמליח שהוא העיקר לית בי׳ חובת ברכה מה״ת, וממילא פטור גם הטפל, שכל שהעיקר מופקע בעצמותו מחובת ברכה נגרר אחריו גם הטפל. אבל לגבי חובת ברכה דרבנן, באכל מהעיקר פחות מכשיעור, שהעיקר מצ״ע חייב רק שכעת אי״ב כשיעור, נשארת חובת ברכה על הטפל, שהרי גם העיקר בעצמותו חייב בברכה, ולא שנא מעיקר גופי׳ אילו הי׳ אוכל ממנו כשיעור. ואפשר לחלק באו״א קצת, שחילוק בין חובת ברכה דאורייתא, שכשאין חיוב על העיקר ליכא מעיקרא חיוב בטפל, אבל בתקנת ברכה מדרבנן, אין הטפל מופקע מברכה אא״כ בירך על העיקר. (ונפק״מ בין הסברות באכל עיקר הפטור מברכה, כתרופה מרה, מים שלא לצמאו, או דבר איסור. ובאחרוני זמננו לענין תרופה מרה שבכה״ג מברך אטפל – ראה אפיקי מגינים ריב, א. שש״כ מ הע׳ רלא. בצה״ח דלקמן.  ברכת הבית יד, טו. ושם יב, ד לברך על תרופה שהכניסו בה דבר הממתיק. והקדימם במקו״ח ריב בקיצור הלכות לרמ״א שם א. ודלא כבית שערים או״ח עה. שבילי דוד כללי ברכות ה, ח. שם רב, ד.וכן בדבר איסור – ראה שו״ת מעין גנים עבאדי או״ח יג, יד. שאלת רב ע׳ רפד. ולענין מים שלא לצמאו – כבר כ״כ בחי׳ הפלאה מכת״י ברכות לו, א ד״ה ובזה נלענ״ד (ע׳ עא – בהוצאת תשנ״ד. וראה עוד להלן בדעת ההפלאה). ושקו״ט בד׳ רא״ש ברכות ו, כז בשם בה״ג שכוס של ברכהמ״ז פטור מברכה מחמת היותו טפל, אף שכבר בירך ברכהמ״ז. וראה שו״ת אר״צ א, קז בד״ה מה שחקרתי. וראה מה שדחה בירורי ברכות חלק ההערות פד. וראה באר״צ שם  בדעת הט״ז תרלט, כ. גם העירו ממאירי ברכות לה, א ד״ה השותה, ב׳ דעות באוכל שמן זית עם אניגרון אם מברך על האניגרון שהוא טפל, אף שלא בירך על השמן. ויותר נראה שהוא מדין ביטול ולא מצד עיקר וטפל.  וראה יד נתן צבי בסו״ס תורת הוסתות ע׳ תקיג. מלכי צדק פרנקל ברכות ג ע׳ קמח. שלמי ניסן קפלן ברכות פב, ב. דברי הלכה ובר רב ע׳ כז ).

ויתיישב עפ״ז הדין בדגן שבשו״ע סי׳ רח, ט שמברך בנ״ר על הטפל, והביא ד״ז באבנ״ז דלקמן, וכתב עלה ״ומה כוחי לחלוק על מש״כ השו״ע״ – דהתם שאני שהעיקר חייב מצד עצמו רק שלא אכל ממנו כשיעור. ואדרבה, משם ראי׳ לנדוננו, ואתיא מק״ו, שמה אם נתערב ביחד וגם נתבשל כאחד, ויש בו מין דגן, מ״מ נשאר הטפל בברכתו, כש״כ בטפל המשמש, שאין בכח העיקר להפוך ברכת הטפל. (אלא שיל״ד שבטפל המשמש אין חפץ כלל בטפל, ובא רק להעביר החריפות. משא״כ בטפל שבתערובת, שחפץ בזה כמו זה).

ובעיקר ההוכחה מאכילת פת כדי שביעה, כבר כתב בשו״ת לבו״מ או״ח ב, ל שממנ״פ אם רעב הוא אינו טפל ואם הוא שבע אין חיובו מדאורייתא. וראה מזה במשיבת נפש ג״כ.

ובאמת, בתבשיל עם דבש נקט המג״א שם טו, שהדבש מצטרף לשיעור, ול״ד לדין הנ״ל. אלא דהתם שאני שאינו טפל המשמש, וכל התערובת כגוף אחד דמיא, וכאילו נהפך כולו לדגן, ושפיר מצטרף. ובתערובת קמחים שאני, עיי״ש במג״א. אבל בטפל המשמש ודאי לא נימא שיצטרף להשלים השיעור שבעיקר.

ולאידך, בשו״ת עטרת שלמה ב, שהטפל פטור מברכה בכה״ג. וכ״כ בשו״ת אבנ״ז או״ח לח, יג. (וגם הוא ה״ר מאכל פת כדי שביעה לומר שפטור מברכה). והוא ע״ד ומעין דברי השעה״צ הנ״ל.

וראה שו״ת התעוררות תשובה צז שנסתפק באכל ח״ז מהעיקר וח״ז מהטפל אם מצטרף. וראה גם דרכי החיים שם בחלקי בחיים ג בארוכה.

אבל נראה שדעת רוב האחרונים לברך כברכת הטפל – ראה שו״ת מנחת העומר או״ח ה. ישמח לבב או״ח ה, יא. וראה גם שו״ת שערי דעה ב, מד שאין הטפל יכול להצטרף לשיעור. (אלא שבסו״ד נוטה שכדאי למנוע מלהיכנס לבית הספק). וכ״פ בשו״ת בצה״ח ו, פח, לברך על הטפל ברכתו הראוי׳. (ואף שבסו״ד בבצה״ח כתב רק המסקנא שמברך על הטפל, ולא פירט איזה ברכה – הרי מכלל דבריו מובן הוא שהכוונה לברכת הטפל, שבריש דבריו כשהביא הספק כתב להדיא בזה״ל ״מספק״ל וכו׳ איך הדין בנוגע לברכה שלאחרי׳ כשאכל  פחות מכשיעור מהעיקר אבל כשיעור מהטפל, שהעיקר אינו חייב בברכה שלאחרי׳, אם בכה״ג צריך לברך על הטפל לאחרי׳ את הברכה הראוי׳ לברך על הטפל, או דילמא הטפל בטל לגבי העיקר ואינו רשאי לברך לאחרי׳ על הטפל שאינו חשוב לעצמו כלל. ואולי כיון שהטפל בטל לגבי העיקר משלים הוא את שיעורו והוי כאילו אכל כשיעור מן העיקר ומברך לאחריו על העיקר״. ואח״כ מאריך להוכיח שהטפל טעון ברכה, ומתורף דבריו מובן – אף של״כ כך להדיא – שהמסקנא כצד הא׳). וכ״כ הערות הגריש״א שם. וראה גם שו״ת יבי״א ה או״ח ז, לב. ודחה דברי משיבת נפש, ובחלק מהדברים הביא כטעם שכתבנו. (אבל מש״כ ויש שר״ל שהטפל מפסיד ברכתו ויורד לברכת שהכל כמו באוכלו לפני עיקר. וראה משיבת נפש שם. ואף להחולקים לגבי ברכה ראשונה, ברכה אחרונה שאני. וראה אשר לשלמה שם. והוא תמוה בעיני. ואדרבה, לכמה דעות בברכה אחרונה כו״ע מודו שאין ברכתו יורדת לבנ״ר (ראה ט״ז ריב, ז. ולסברת אדה״ז ריב, ח בטעם דעת המג״א ברמ״א שמברך שהכל אטפל כשאכלו לפני שתיית העיקר רק אם ברכת העיקר שהכל כיון שאפשר לברך ברכה זו על המאכל ואכילתו אינה אחא לצורך השתי׳ וטפלה אלי׳. ומשמע, מחמת שהברכה על ההנאה ועיקר ההנאה מחמת העיקר, עדיף שיברך כברכת העיקר, באם רק אפשר. וד״ז שייך רק בשהכל שהיא ברכה כללית משא״כ בבר״א שאין בנ״ר פוטר מעי״ג).

וי״א שבברכה אחרונה לכו״ע טפל פטור מברכה ולא שנפטר ע״י העיקר. ובפשטות, שבברכה ראשונה שאסור להנות מהעוה”ז בלא ברכה זקוק  לברכת העיקר, אבל בבר”א א”צ לברכת העיקר ואינו טעון ברכה. אבל ד״ז נסתר מחמתו מכ״מ. ונגע בדברים ידידנו בעל פניני הלכה שליט״א, בבירורי ברכות דלקמן, שישנן ידיים מוכיחות שגם בבר״א טפל טעון ברכה (אף שיש מקום לדחות ולחלק בין הדבקים, והרי כל׳ המלחמות, שיודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות שאין בחכמה הזאת מופת ברור כחכמת התשבורת ונסיוני התכונה אבל נשים כל מאודנו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות וכו׳ ונשים יתרון הכשר בעל דינה וכו׳ עם הסכמת השכל וזאת תכלית יכולתנו וכוונת כל חכם וירא האלקים). וגם הא גופא תליא באשלי רברבי אם בבר״א הוא מדין איסור הנאה כבראשונה, או רק חיוב. ובשו״ע אדה״ז ריב, י מפורש שבאין דעתו על הטפל כשבירך על העיקר חייב בברכה אחרונה, אף ששם טפל עליו, שעדיין מברך עליו שהכל – למאן דאית לי׳ הכי – אם אוכלו לפני העיקר. (וראה לקמן). ובעיקר הענין, אפשר לחלק גם איפכא, שבברכה ראשונה שהוא מדין איסור ליהנות מחמת טפלותו אי”ז איסור, ואילו ברכה אחרונה שהיא חובה ולא מתיר לא נפטר רק אם מברך על העיקר.

ובגוף הקושיא מדין אכל פת כדי שביעה, באמת גם בזה כמה דרכים (וחלקם הובא לעיל): א. שהפת באמת לא נפטר באכל כדי שביעה מחמת שחייב מה״ת ואין דרבנן פוטר דאורייתא (כדעת הלק״ט ועוד). ב. שהפת באמת לא נפטר באכל כדי שביעה, שדין עיקר וטפל הוא דין דרבנן ומהני רק בברכות דרבנן, שהם אמרו והם אמרו (ראש יוסף שם). ג. שלא נפטר לפי שאם אכל כדי שביעה אי״ז טפל ד. שהפת אינו טעון ברכה שאי״ז בגדר שביעה כשנאכל כטפל (משיבת נפש שם. וראה אשר לשלמה יד בסגנון משלו).  ה. שהטפל אינו טעון ברכה מחמת דלאו שמי׳ אכילה בכלל כשנאכל כטפל. (ונפק״מ לגבי סוכה וכן בכל התורה כולה. וראה משיבת נפש שם שלענין מאכ״א ודאי חייב. אבל באבנ״ז דימה למוציא מת במטה. וראה אפיקי מגינים ריב, ג דדמי לאנסוהו לאכול כיון שמסלק ההיזק. וראה שבילי דוד כללי ברכות ה, א). ו. שפת טפל אינו טעון ברכה שלגבי גדר אכילת פת לכ״ד בעינן אכילה בתור עיקר. (ונפק״מ למצה ועוד. והעירו מפי׳ ר״ש סריליאו חלה א, ג (הב״ד בדרך אמונה ביכורים ו בציון ההלכה קצו ונשאר בצ״ע) שבעיסה הטפלה למילוי פטורה מחלה). ז. שפת טפל אינו טעון ברכה שלגבי ברהמ״ז צ״ל אכילה חשובה. (ראה שיעורי הגריש״א ברכות מד, א. חוט שני ברכות ריב – ע׳ ריז. ובשאלת רב ע׳ רפד באו״א, שמה״ת חייב רק כשקובע עצמו על הפת. וראה חו״ב י, יג. והעירוני מהשקו״ט  לענין חובת ברהמ״ז באוכל כדי שביעה מפת שעיפשה בשיעורי הגריש״א ברכות מא, א. שו״ת שבה״ל ח, קסו. שם י, מב. ולענין עיסת הכלבים – חו״ב חלה ב).  ח. שפת טפל נפטר בברכת העיקר, שמה״ת יוצא גם בברכת בנ״ר. ט.  שפת טפל אינו טעון ברכה, לפי שגם העיקר פטור מברכה דאורייתא (ובזה גופא – ב׳ אנפי: אם הוא תמיד כך, שנגרר אחר דין העיקר, וממילא גם בפחות מכשיעור, או רק כשהעיקר מופקע בעצם מחובת ברכה כבפת כדי שביעה, שלגבי דאורייתא ליכא חובה על העיקר). יו״ד. שהטפל תמיד אינו טעון ברכה. יא. שבברכה אחרונה דוקא תמיד הטפל אינו טעון ברכה.  יב. שהטפל נהפך להיות כמהות העיקר. יג. שהטפל יורד מברכתו לבנ״ר.

שוב מצאתי דאתא לידי׳ משמע מציאה רבתי בחי׳ הפלאה שנדפסו מכת״י ברכות לה, ב ד״ה אלא דקא שתי, בקטע המתחיל ועוד דנ״ל (בהוצאת תשנ״ד – ע׳ סז), שמליח פוטר הפת אפילו בברהמ״ז דאורייתא. ובחדא מחתא נקט נמי שבאוכל פחות מכשיעור מהעיקר מברך על הטפל. ומשמע להדיא שמברך ברכת הטפל. וחזר ע״ז עוה״פ שם מד, א ד״ה פירש״י ד״ה פירות גינוסר, בקטע המתחיל מיהו (שם ע׳ קנ). הרי לנו שלא ראה סתירה בין הדברים.

וכ״ה אצל הגריש״א בהערות עמ״ס ברכות מד, א ד״ה מברך על המליח (ע׳ שיד) שפוטר גם מברהמ״ז דאורייתא. ועכ״ז כתב שם ע׳ שטז, שבאכל פחות מכזית מהעיקר מברך ברכה אחרונה כברכת הטפל.

ומכלל דברים אלו נמצא שבהכרח לפרש בדעתם, כא׳ מהאופנים שנזכרו, או שיש לחלק בין דין דאורייתא לדין דרבנן, והאי כדיני׳ והאי כדיני׳. או שחילוק בין דבר הפטור מברכה בעצם לדבר הפטור מחמת שחסר בשיעור. ועוד כיו״ב וככל הדרכים שנאמרו בזה. וגוף הסברא כתבה בשו”ת עטרת שלמה שם יב, שדין כיון שבטל העיקר בטל הטפל שייך רק בדאורייתא, אבל לגבי דרבנן נשאר האיסור ליהנות ללא ברכה, עיי”ש.  וראה עוד כמה פרטים בנדוננו בבירורי ברכות יד, לידידנו הגר״א זנגר שליט״א, בעל פניני הלכה.

עוד אחת אעירה, שבאמת איכא לפרושי באו״א, שאין הכרח שמחמת טפלותו לגבי ברכה ראשונה נטפל גם בסוף האכילה. ובהקדם שמצינו כה״ג בדברים הבאים שלא מחמת הסעודה שמברך לפניהם  אבל לגבי ברכה שלאחריהם נטפלים לסעודה ונפטרים בברכהמ״ז, ומפורש בריטב״א ורשב״א ברכות מא, ב שמדין טפל קאתינן עלה. גם במאירי מא, ב כתב שכיון שנטמעו נטמעו. ומשמע בפירושו שבגוף האכילה בתוך הסעודה  נעשו טפלים, אף שלפני שאכלן לא היו טפלין. וי״ל שלכן בברכה ראשונה אינן טפלין שהוא לפני האכילה.

[אמנם, בבעל המאור ברכות שם (כט, א בדפי הרי״ף) וכ״ה ברשב״א שם משמו,  לגבי דברים הבאים מחמת הסעודה דקאי שלא היו לפניו כשבירך על הפת, וקס״ד דלא מיפטרי דלא הוה דעתייהו עלייהו בשעת ברכה מעולם, קמ״ל כיון דטפלה נינהו לא בכי ברכה. ומשמע שסובר שטפל אינו טעון ברכה כלל, ולא שהעיקר פוטרתו. וכ״ה בעוד כמה ראשונים שם. אבל במג״א ריב, ב מפרש לה שבפת בסתמא דעתו על מה שיביאו לו. ודחוק קצת בל׳ בעל המאור. וכדברי מג״א כ״מ במחז״ו סח. וראה משה״ק על המג״א בערך השולחן ריב, א. מרומי שדה ברכות מב, ב ד״ה א״ל. וכמג״א, כ״ה בב״י סוסי׳ קעז, והובא במג״א רו, ז, דקאי בדעתי׳ עלייהו.  ועמד בזה בנה״ש רו, ב. וראה שו״ת פרח מטה אהרן פיש כג. שו״ת יבי״א ה או״ח יז, א].

ומדברי הרשב״א וכו׳ – הרי לנו דשייך דין טפל לגבי ברכה אחרונה ולא לגבי ברכה ראשונה. והרי גוף דין טפל לברכה אחרונה למדנו מדברים הבאים בתוך הסעודה, כמ״ש בב״י (ובשו״ת אג״מ או״ח ד, מד נתקשה בד׳ הב״י. וי״ל כנ״ל). ולד״מ ילפינן לה מיין פוטר שאר משקין.

[ואגב, כיון שדין טפל בבר״א לא בפי׳ איתמר אלא מכללא איתמר, ולא שמענו מזה עד לב״י וד״מ, ובכלבו ועוד נסתפקו בעיקר הענין (וי״ל דס״ל בטעם שדברים שבתוך הסעודה נפטרים בברכהמ״ז שאינו מדין טפל, ואפי׳ ביין ושאר משקין לאו כו״ע ס״ל שפוטר מבר״א, ראה בב״י סוסי׳ רח, ונוסף להמובא בב״י מצינו לעוד כמה ראשונים שנסתפקו) – לכאורה אין לנו להקשות מהדעות שברכהמ״ז מה״ת בכזית, או כדי שביעה בז׳ מינים דאורייתא, דמנ״ל שמי ששנה זה ששנה גם זה. ואימור דסברי הנך רבוותא שבבר״א לא נפטר. ומה שדן מזה בפמ״ג (בראש יוסף שם. וכן בפמ״ג קעז בא״א א לענין אכילת ז׳ מינים כדטפל כדי שביעה. ושם רב במ״ז א בתערובת יין ושכר ורובו שכר, למ״ד שמעי״ג על יין דאורייתא) – הוא לפי האמת למאי דקייל״ן, ואין הכרח שבאמת  הכי סברי הנך רבוותא. אולם, אכתי תיקשי למ״ד שברכת המוציא דאורייתא. ונצטרך ליישב בא׳ האופנים הנזכרים. אמנם, מצינו מפורש ברשב״א ורשב״ץ ברכות מא, ב שעיקר פוטר טפל מבר׳א (אף שבכלבו ומכתם ואר״ח נסתפקו), אלא שבב״י לא הב״ד, והביא רק מכלבו שנסתפק, וכ״כ מד״ע מסברא. וחזרה הקושיא  לרשב״א שמעי״ג דאורייתא איך נפטר טפל מז׳ מינים ע״י ברכת העיקר.

כן להעיר שמזה גופא שיש מקום לספק לענין לפטור הטפל מבר״א משמע שבאמת אין הטפל נחשב כמאן דליתא. אלא שלהב״י לית תמן ספיקא. כן להעיר שבד״מ הארוך קעד, ז ״אפילו מברכה ראשונה״ משמע שבברכה אחרונה פשיטא לי׳ טפי].

וממוצא דבר אתה למד, דשייך גם לאידך גיסא, שהוא טפל לגבי ברכה ראשונה ולא לגבי בר״א, כיון שאין בעיקר כשיעור.

ואכן, מצינו כה״ג ביין שפוטר שאר משקין שנקט אדה״ז שגם כשהוצרך לברך אשאר משקין מחמת שלא הי׳ טפל בתחילתו כיון שלא הי׳ בדעתו ולא הי׳ לפניו מ״מ נפטר בבר״א של היין. ושוב נמצא שיש טפל בסוף ולא בתחילה. אבל בענין זה גופא כתב אדה״ז ריב, י,  בשאר עיקר וטפל שאם לא הי׳ בדעתו וכו׳ אינו נפטר מבר״א של העיקר. (ונתקשו בה טובא). ובהכרח לחלק בין הדבקים. וראה בדה״ש נח, כ. והוא כשו״ת חת״ס דלעיל. (ומש״כ שם שכשלא הי׳ דעתו עליו יצא מגדר טפל, צ״ע שהרי כתב אדה״ז לברך שהכל באוכלו לפני העיקר ושא״צ נט״י). ויש שר״ל לחלק באו״א, וע״פ המרדכי, הביאו במג״א רח, כד, שתלוי אם יש קבע ליין. ושם משל״ה דאיכא קבע ליין גם בזה״ז. ואמטו להכי רק ביין נפטר מבר״א מחמת שיש קבע. וראה עוד לידידנו בעל מלכי צדק (פרנקל) ברכות ב ע’ שיד. אלא שגם לדבריהם יציבא מילתא, שהיין נשאר ראש גם כשהוצרך לברך ברכה ראשונה אשאר משקין. ואילו בשאר טפל יצא מגדר טפל כשלא הי׳ בדעתו וכו׳ ובירך עליו. ואכתי אפ״ל, כסברא דלעיל שיש טפל בתחילה ולא בסוף.

 

 

#33472