האם מותר להשתמש באבקת עצם להשתלת שיניים? האבקה עשויה מהאדם ומטרתה היא בכדי שהעצם של האדם תגדל, ואחרי זה הגוף דוחה את האבקה הזו.

 

מותר.

ראה הלכה יומית אות תנז ובמקורות ועיונים שם.

אמנם, שמתי לב ששם משפחתך הוא כהן. בהנחה שאתה באמת כהן, יש כאן שאילה נוספת אם האבקה מטמאת במגע משא או אהל. ועם כל זה, יש כמה סיבות להתיר גם לכהנים. אבל כדאי לבקש שהרופא ישתמש באבקה בכמויות פחות משיעור כשעורה. כלומר, שישים את האבקה כמה פעמים, כך שבכל פעם תהיה רק כמות מועטת. דרישה זו לא מעכבת, ואם לא שייך, אפשר עדיין להמשיך בטיפול.

 

מקורות: 

מדובר כאן בחתיכות פחות מכשעורה. ובסך הכל פחות מרובע הקב (וממילא אין בד״כ שאלה לגבי טומאת אהל להיכנס למשרד הרופא. ועוד, שמעיקר הדין אין טומאת אהל במתי גוים). ובפשטות אינו ממת אחד וכש״כ שאינו מעצם אחד. והחתיכות אינן מחוברות. ונפרך היטב. וגם נשתנה ונתבלבלה צורתו ע״י חומרים וחומצות, וכעין – ולא ממש – נשרף. ויתכן שפנים חדשות באו לכאן.

ובהקדם, שטומאת עצם שיעורה כשעורה במגע ובמשא. ורובע הקב – כשש ביצים – עצמות משני מתים מטמא במגע ובמשא ובאהל. וטומאת רקב ממת אחד – ולא משני מתים – כמלא תרווד (ושיעורו כמלא חפניים בב׳ ידיו או ביד אחת) באהל ובמשא ולא במגע. אבל כשטחנו ולא נרקב מאליו אינו מטמא טומאת רקב.

עצם כשעורה שחלק לשנים מטמא במשא – רמב״ם טו״מ ד, ד. ולגבי מגע – ראה כס״מ שם. חס״ד תוספתא אהלות ד, ג. תפא״י אהלות ב, ז בבועז. וכשנתחברו משני מתים – ראה מפרש נזיר נב, א. רעק״א עהרמב״ם שם.  מלאכת שלמה אהלות  ב, ז. משנ״א שם. קרן אורה נזיר שם. סד״ט כא, יב (סו, ב ד״ה עצם. ושם מב, א ד״ה לאפוקי). חזו״א אהלות שם (כא, ז). חי׳ גרי״ז נזיר שם ד״ה ששה. ושם שרק מעצם אחד אפי׳ ממת אחד. וכן מורה ל׳ הרמב״ם.

רובע הקב ממת אחד שנטחן לפחות מכשעורה מטמא באהל – רמב״ם שם ה. ולגבי מגע ומשא – ראה תוס״ח אהלות שם. רעק״א הובא בתפא״י שם. ומוכח שמשני מתים אינו מצטרף – רעק״א בתפא״י שם. משנ״א שם. גרי״ז שם.

נשרף עד שנתבלבלה צורתו טהורה – רמב״ם שם ג, ט. וכן אפר השרופים טהור – שם י. [וי״ח בזה. ואכ״מ]. ובשר המת  שנפרך כקמח טהור – שם. ובכס״מ שם, לא שנפרך ממש קאמר אלא שיבש עד שאם יפרך יעשה כקמח. ולפ״ז אצ״ל כקמח ממש. וכ״ה בנדה נו, א, כשנתייבש כעפר. ולהעיר מעור שעיבדו. אבל ראה לחם יהודה וכתר המלך לרמב״ם שם. ועוד.

וראה גם סד״ט אהלות ב, ז (ס, ב: שאינו ניכר כלל שהוא עצם). ערול״נ נדה נה, א (שרק שכשלא ניכר ממשות  עצם כלל). חזו״א דלקמן. ומסתבר שכ״ה גם בנעשה ע״י אדם. ולהעיר מרשימות ג׳ ניסן תשי״א שתנאי בטומאת מת סילוק הנשמה ושמירת מציאות הגוף אף שנשתנה הצורה. ובנתבלבלה צורתו ונשרף טהור, דלא הוה דומיא דעצם ודם. ובנציב מלח דאשת לוט, תלוי אם נשתנה הטבע או נשאר נס, עייש״ב. וכעי״ז בלקו״ש חי״ח ע׳ 242 ואילך.

וצ״ע שלא הובא דין עצם כשעורה שנטחן. ובחזו״א אהלות כא, יב שמטמא רק ברובע, וכן מפורש בגמ׳ נזיר נג, רע״ב שבנטחן  כקמח אינו מטמא בעצם כשעורה. (וי״מ שאינו מטמא גם משום רובע. וראה קרן אורה שם. ועוד. ואכ״מ). וראה בחזו״א אהלות שם שהק׳ במה שהושמט ברמב״ם. ועיי״ש שר״ל נטחן כקמח עדיף מנחלק לשנים. וכ״ה במלאכת שלמה אהלות ב, ז. ערלו״נ שם. סד״ט שם. ושם סז, א. ויומתק לפמש״כ בגרי״ז נזיר שם, שטומאת עצם כשעורה אינו מדין שיעור, וגדרו שיהא עליו שם עצם, משא״כ בטומאת רובע הקב. (ובסגנון אחר, עצם כשעורה – טומאה מחמת שי״ב מהות המת, איכות, וע״ד רביעית דם, ורובע הקב – גדר שיעור, כמות מהמת). ואף כשחזר והורכב בשיניים לא חל עליו גדר עצם. וחיבורי אדם אינו חיבור. (ראה רמב״ם טו״מ ד, ה.  שם ו). וראה בלקו״ש שם ע׳ 244 הערה 44 שהביא ממי נדה, נדה סט, ב, שמדמה לאיסור שנשתנה דפקע איסורו. ועפ״ז לא חל עליו שם איסור אח״כ גם כשחזר לצורתו הראשונה. (וראה להלן בדין טומאה בלועה).

[ובגרי״ז נזיר ז, ד ר״ל שאינו לשי׳ רע״ק שעצם שנחלק טמא, ואינו אליבא דהלכתא. וראה נתיבות הקודש. חי׳ הגרמ״ד, שיעור קמג. וראה גם שפ״א  נזיר שם. וצ״ע. ולכאו׳ דוחק גדול לומר כן בפי׳ ד׳ הגמ׳ שנאמרו בסתמא. ובפרט  שדעת רע״ק שעצם שנחלק טמא נז׳ שם בגמ׳ בסמיכות – נב, ב. ויש ליישב בפשיטות, שהרי אמרו שם לפנ״ז – נב, א – שחזר בו רע״ק. אלא שמעתה תגדל התמיהה בדעת הרמב״ם שפסק דלא כמסקנא. וראה בגל׳ רעק״א על הרמב״ם. ועוד. ועצ״ע, שאם ס״ל לגמ׳ שעצם שנחלק טהור, מדוע הוצרכו לשנויי באוקימתא דחיקי דאקמח אקמוחי, ועדיפא הו״ל למימר שנחלק, ולאשמועינן שגם בכה״ג טהור. ובהכרח ליישב כנ״ל שאקמח אקמוחי עדיף טפי וטהור לכו״ע. ועפ״ז אדרבה, מכאן סייעתא לרמב״ם שפסק לחומרא בעצם שנחלק. וס״ל שרע״ק לא חזר בו לענין דינא או בשאר ישובים כיו״ב. ומה שלא הביא הרמב״ם ד״ז לטהר כשנטחן כקמח – אולי דס״ל שנכלל בדין בשר שנפרך].

ובברכת ראש שם לדברי המפרש שם, שמטמא רק במשא. וראה גם סד״ט שם.

טומאה בלועה – חולין עא, א. נדה מב, ב. ולעניננו – שו״ת אג״מ יו״ד א, רל. ושם, שבטל לגוף. ושבבית הסתרים אינו מטמא כשקבוע. וגם בשעת ההשתלה אינו מטמא עיי״ש. ומובן עפ״ז מה שאינו מטמא מחדש גם אחרי שהורכב ונעשה חלק ממנו.

ואם נאמר שבנדו״ד מצד מהותו דינו כרקב, אף שנטחן בידי אדם, הרי במציאות ה״ה פחות משיעור מלא תרווד.

ויש מתירים שה״ז כאילו חזר לחיים כשהורכב לתוך בשר חי (שבט מיהודה מילואים ע’ שיד ואילך. שו״ת צי״א כא, לא). ותלוי בהשקו״ט בטעם טומאת מת, מצד עצם סילוק החיות, או חלות שם גוף מת (הפעולה או התוצאה). וראה ברשימות שם ולקו״ש שם בנוגע לבן השונמית ומתים שיחזרו לעת״ל. ובלקו״ש שם גם באשת לוט כה״ג. ודוחק לומר כן בכגון דא.

וכשהרופא שם פחות פחות מכשיעור אי״ב מגע בכשעורה. ול״ש לצרף – ראה שו״ת שו״מ קמא א, קסח. ודלא כחקרי לב או״ח מד. וראה שד״ח ח, יג בסופו.

וראה בכהנ״ל בכתר דוד כ״ץ ע׳ 229 ואילך. ובתשו׳ שבסוה״ס. וש״נ.

שו״ר שדן בכיו״ב בשו״ת ויען דוד ג, עט. ולא נחית לכהנ״ל.

וחזי לאצטרופי דעת היראים שכב, דמתי גוים אינו מטמאים במגע ומשא, שכהני דידן כהני חזקה, שי׳ הראב״ד  שכהנים דידן טמאי מת ומותר להם להיטמא, שמותר לעבור אדאורייתא בסכנת אבר (ש״ך יו״ד קנז, ג. פמ״ג שכח במ״ז ז. וראה שו״ת יבי״א ג יו״ד כג, ג לענין השתלת קרנית עין ממת גוי משום הנאה ממת. ובקצוה״ש קלח בבדה״ש יח בבופו שסכנת אבר כשאינו ראוי למלאכתו כדרך העולם. וראה נשמ״א או״ח שכח, מט). ועוד.

 

 

#3321