מונח לפניו בירה וקולה, ששניהם שהכל, והקולה חביב יותר. האם יברך על הבירה משום מעלת מין שבעה של שעורים.
מענה:
הקולה קודם. אם שניהם שוים בחביבות, הבירה קודם.
מקורות:
החביב קודם כמפורש בט״ז ועוד קפב, א. והתם מיירי בשותה רק אחד מהם.
והנה, שקו״ט אם יש דין קדימה למין שבעה ברוצה שניהם, כשעשאו משקה. והנה, במג”א קפב, ב הביא מש״כ הב״ח שבסעודות גדולות ששותין בתוך הסעודה שכר ואחר המזון קובעין לשתות מי דבש יברך ברכהמ״ז על מי דבש דגם הוא חמר מדינה ועוד דהוא חביב, ואפילו למ”ד מין ז’ עדיף היינו כשרוצה לאכול משניהם. וכתב ע״ז המג״א: ונראה לי דשכר לא הוי בכלל ז’ מינים דהא מברכין עליו שהכל עסי’ רי”א.
ובמג״א הביא כן גם משל״ה. ובעו״ת שם ב הביא איפכא משמו. אבל לפנינו בשער האותיות ערך קדושה מפורש כמג״א דשכר אינו ממין שבעה כלל.
ובדעת הב״ח שמי דבש קודמין, ולא ס״ל להקדים מין שבעה לחביב, כתב בפמ״ג שם במ״ז א, שכיון שאינו רוצה לשתות משניהם ליכא דין קדימה, ומשו״ה חביב עדיף, וכמפורש גם בב״ח גופא. אבל למג״א מעיקרא אין דין קדימה לשכר כלל כיון שמברך עליו שהכל.
ונמצא לפס״ד המג״א אין כאן סברא ומעליותא להקדים השכר לקולה. והנה, אף שכמה אחרונים הב״ד הב״ח אין הכרח שהסכימו לדבריו שהוא בגדר מין שבעה. ובכל אופן, הרי לכמה דעות בלא״ה חביב קודם.
וראה פמ״ג בא״א ב מה שהקשה על המג״א. ואפשר בכוונת הפמ״ג דלא אתא לאקשויי אלא לבאר, שהן אמנם שגם במברך שהכל שייך מעליותא דמין שבעה, אבל שאני שכר שאין א״י משתבח בכך. (ובדעת הב״ח אפשר שנשתבחה א״י בשכר, שהרי שעורה גופא מאכל בהמה הוא, ואיזה שבח יש בכך. אבל פשוט שראויים גם לאדם, אלא שעיקרו לבהמה – ראה כתובות סד, ב. שבת קמ, ב. מהרש״א פסחים ג, ב (נדפס רק בעין יעקב. וראה מהרש״א ר״ה טו, א). חת״ס פסחים שם. בניהו שם. וראה ביאורי הזהר להצ״צ פ׳ אמור ע׳ תתקכט. שיחת ליל ב׳ דחה״פ תש״ל. ובכ״מ. ולפי פשוטו י״ל שנשתבחה רק כשעושים פת, ובאופן זה הוא מאכל אדם. ולהעיר שיש שנהגו בשכר שעורים בט״ו בשבט, וכן בחלה לחטה, ראה מנהגי בעלזא, אף שלא מצינו מקור ממש לחטה ושעורה בט״ו בשבט. ואדרבה. וראה שיחת ט״ו בשבט תשמ״ב (תורת מנחם ע׳ 849 ואילך)). ונפק״מ מזה, במין דגן שמברך שהכל לגבי שאר שהכל כגון שניצל (למברכים שהכל) ועוף אם יש דין קדימה לשניצל.
והנה, לדינא קייל״ן שבחטה ושעורה שמברכים עליו שהכל אין דין קדימה ורק מחמת חביבות. וכ״מ דעת רוה״פ ריא, ה. וראה מג״א שם ח. והכי קייל״ן לדינא – ראה סדר ברה״נ י, יא. וגם הפמ״ג עצמו שם בסוף דיני סדר הקדימה כתב שמי דבש תמרים ושכר אין קדימה בהם כיון שנעשה משקה. וראה לקמן מדבריו. ודלא כמשמעות שעה״צ ריא, ט בשם הפמ״ג שרק האדמה או העץ קודם להם מחמת שהיא ברכה מבוררת.
אבל עדיין אפשר לומר, שאף שאין לשכר קדימה מצד מין שבעה לפני חביב, עדיין שכר שעורים קודם למין שאינו ממין שבעה כלל כששניהם שוים בחביבות – ראה ראש יוסף ברכות מא, א ד״ה מיתבי. וכדעת הא״ר בשיטת הבה״ג, הביאו במשנ״ב בשעה״צ ריא, יא. וגם בדעת אבהעו״ו סוסי׳ ריא משמע שגם כשמברך שהכל איכא דין קדימה. אבל קאי כשברכתו מזונות וטעה ובירך שהכל.
וראה שפתי חכמים הקדמה לברכות ו, ח, להקדים בשהכל גופא, דבש תמרים, שכר שעורים. ואח״כ שאר מיני שהכל. ולאידך בחטה משמע שם שאין דין קדימה כלל בכוסס ומברך שהכל.
אמנם גם לולא כ״ז, לשכר יש דין קדימה לגבי שאר משקין מטעם אחר שמקדשין עליו, דהוא חמר מדינה ומברך הרבה ברכות – ראה ראש יוסף ברכות מא, א. וצ״ל שבמי דבש ושכר שבסדר הקדימה שאני שבשניהם אפשר לקדש עליהם.
(ואגב, להעיר ממה שחידש שם דדבש קודם לשאר שהכל שהוא משבח א״י ומוזכר בקרא. ולכאו׳ מפורש בכ״מ דזיעה בעלמא הוא ואינו דבש בפסוק. וכ״כ בעצמו בפמ״ג ריא בא״א יג ובמ״ז ו. וראה גם במ״ז ב. גם להעיר שבב״ח גופא ס״ל דדבש זיעה בעלמא ולית בי׳ דין מין ז׳ – ראה ב״ח ריא. ואילו בשכר סבר כאן שיש בו דין קדימה, ומשמע דשכר עדיף שאין בו גדר זיעה בעלמא, והוא מגוף השעורה שנעשה ע״י בישול. ולאידך, בפמ״ג ריא במ״ז ו נקט ששכר כש״כ הוא מדבש, שאי״ב קדימה. אמנם עיקר הסברא, מצינו בדברי הרא״ש, הובא בב״י רב, בשיטת בה״ג לברך על דבש תמרים בפה״ע, משום דקרא כתיב ודבש. וראה ברכת הבית יג, בשע״ב ז שהקשה שאין מקדימים חלב שהוא משבח א״י).
להעיר בכ״ז ממוצאי פסח שמבדילין על השכר משום דחביב. והקשו שאינו חביב ברוב הפעמים, וקשה למ״ד שתלוי ברוב הפעמים. ויש שכתבו שבמוצאי פסח שאני שחביב לכולם. ולמשנ״ב בבה״ל – גם בחביב לאדם פרטי יכול להבדיל על השכר. וראה שש״כ ס בהע׳ ו משה״ק הגרשז״א דלא דמי.
אבל לפי פשוטו דין הבדלה אינו מדין קדימת חביב, שהרי שם אינו שותה משניהם ול״ש דין חביב. ולאידך, למג״א הנ״ל שכר אינו בכלל מין שבעה, וחייב להקדים היין שהוא ממין שבעה. ועוד, שלרוה״פ מין שבעה קודם לחביב, נוסף לזה שיין ברכתו בפה״ג וקודם לברכת שהכל. וראה גם אדה״ז שם ג. ומדבריהם מוכח דבנדו״ז קודם חביב, גם כשאינו אוכל משניהם. ומשמע שהוא דין מיוחד להבדיל על החביב לו, כמו שבחביב לו פת מקדש על הפת. וע״ד הדין בברכהמ״ז שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם. ושקו״ט במנהג בשבת ביום לקדש על שכר אף שהפת חביב. וראה מג״א ערב, ט ובנו״כ.
אבל ראה חי׳ הצ״צ ברכות ו, ד אות ג (יב, ג) שהשווה הנידונים, ויליף לגדר חביב מדין זה. ומבואר דס״ל שאין לחלק בין הדבקים.
#32905
