ריבית מוקדמת להימנע מלהלוות

 

לכ’ מו”ר שליט”א.

איקלע לידן שאלה מעניינת בהלכות רבית, והוא ע”ד לווה שהקדים והביא מתנה לאדם שהוא רוצה ללוות ממנו באופן שיש על המתנה הזו איסור של רבית מוקדמת, וכבר פירשו לנו רבותינו גדולי האחרונים (החוו”ד והמחנ”א והגרע”א בר”ס ק”ס) דרבית מקודמת הוא רק באופן שהמתנה ניתנה באופן מוחלט, והיינו שמטרת המתנה הוא כדי שיסכים להלוותו, מ”מ אינו ניתן בתנאי שילוונו, וגם אם לא ילוונו אינו צריך להחזיר את המתנה (דבאופן שמתנה שאם לא ילוונו יצטרך להחזיר המתנה, הרי המתנה נקנה למלוה רק בשעת הלוואה והרי זה ר”ק).

וקיי”ל (רמ”א סי’ קס”א סעי’ ב’) דרבית מוקדמת אין המלווה חייב להחזיר גם לצאת יד”ש (ואינו דומה לא”ר שהגם שאין ב”ד גובין, מ”מ יש חיוב לצאת יד”ש)

והתעורר ספק מה דין מלווה שכבר קיבל מתנה במטרה לפייסו שיתן הלואה, האם לאחר שעבר וקיבל את המתנה מותר לו להלוות ללווה, שהרי זה נראה ברור שאם לא יתן לו את ההלוואה לא עבר על איסור רבית מוקדמת כשלקח את המתנה, שלא שייך שם ריבית אם בסוף לא היה הלוואה, א”כ נמצא נתינת ההלוואה היא היא הגורמת לעשות למפרע את קבלת המתנה למעשה עבירה, א”כ אולי צריך להימנע מלתת את ההלוואה.

מצד שני מסתימת דברי הפוסקים לא משמע כן, שהרי כתב הרמ”א (סי’ קס”א סעי’ ב’) דרבית מוקדמת ומאוחרת אין חיוב להחזיר גם לצאת יד”ש, והעתיקו זה כל הפוסקים, ולא אשתמיט אחד לומר דמ”מ אם כבר קיבל רבית מוקדמת אסור לו ליתן את ההלוואה, כי נתינת ההלוואה היא הגומרת את האיסור שעשה מקודם כשקיבל את המתנה.

ויש להסתפק מה מוטל על המלווה לעשות במצב כזה שכבר קיבל מתנה שהוא בגדר רבית מוקדמת, ועכשיו בא הלווה לבקש ההלוואה, דלכאורה אסור לו ליתן את ההלוואה שהרי אם לא יתן את ההלוואה נמצא שלא עשה שום איסור ע”י קבלת המתנה, ומצד שני לא משמע כן מסתימת הפוסקים.

 

מענה:

אינו צריך להימנע מלהלוות.

 

מקורות:

בגוף הענין – לכאורה כיון שהוא רבית דרבנן אין סברא שחייב להימנע מההלואה.(ולהעיר מריטב״א ב״מ סב, א, בהא דלא מהני מחילה ברבית קצוצה שהתורה חייבתו לפלוט האיסור שבלע. ונחלקו אי מהני מחילה בדרבנן. ואכ״מ. ולאידך, בשו״ת שו״מ תנינא ב, יט אדרבה שלכו״ע אי״מ באבק רבית ליפטר מלציד״ש. ועד״ז בשו״ת טוטו״ד תליתאה ב, לז). ול׳ הרמב״ם בפיה״מ ב״מ ה, יא ש״הם דברים שראוי להתרחק מהם בלבד״ (ובתרגום קאפח: הדברים הללו ודומיהן הם דברים מגונים בלבד. ובתרגום קורח: בלתי רצויים בלבד). וראה גדולי תרומה מו,  ג, יא ד״ה ד״ה שוב זיכני ה׳ בסופו. וכיון שהוא רק להרחקה מה הצורך, ומה מועיל, בתיקון האיסור. (אלא שאפשר בכוונתו דקאי רק אריבית דברים בלבד, אבל ל״מ כן בלשונו). ואף שבתוי״ט פי׳ בכוונת הרמב״ם בפיה״מ שהוא רק דרבנן. וכ״ה בספרו יד החזקה מלוה ולוה ה, יא שהוא אבק רבית – הרי לדינא א״צ לציד״ש כברמ״א קסא, ב. ומוכח של׳ ״אבק רבית״ בשו״ע קס, ו לאו דוקא, שהרי לא השיגו הרמ״א. והיינו דקיל טפי משאר אב״ר. וכן בלבוש בסי׳ קס כתב שהוא אבק רבית ועכ״ז פסק שא״צ להחזיר לציד״ש. וכן י״ל גם בדעת הרמב״ם שאבק רבית לאו דוקא. וראה בביהגר״א קסא, ה בטעם שא״צ לציד״ש שהוא רק מתנה בעלמא.

לאידך יש שר״ל שאף שהאיסור הוא בשעת המתנה, אבל רק בשעה שהלווהו נתברר למפרע דעבר אאיסורא. וראה תורת אמת למהר״א ששון קסב בסופו. אלא שלא נתברר היטב מסקנת דבריו שם. ומשמע שם, דמעיקרא דסבר שהוא משעת הנתינה. ושוב כתב סברא שהוא בשעת ההלואה, שהרי אפשר שלא ילוונו. אבל אין כך מסקנתו. ועיי״ש לדמות לסאה בסאה שהאיסור משעת ההלואה. (והנה בסאה בסאה שקו״ט בראשונים שבת קמח, ב מ״ט האיסור כבר בשעת ההלואה. ובכמה אופנים בדבר).

ונראית מסקנתו שעובר משעת נתינה. אבל בכ״מ הביאו משמו שבשעת ההלואה עובר למפרע.

ויש שכתבו שגם לפ״ז אם ממתין הרבה זמן, כך שאין המתנה מתייחסת לההלואה, מותר להלוותו. אבל לאדה״ז אם ניכר או מכוון (להמחבר) אינו מועיל גם בזמן מופלג.

ואכן כמה בתראי נקטו בפשיטות לאסור איסר להלוות – ראה ברית יהודה ה, ט. חוט שני ע׳ נד. חלקת בנימין קס, נ. (וראה גם עמק התשובה ו, שלז, שנראה שתפס שיש איסור להלוות. וקצ״ע שלא הביא משו״ת הרדב״ז ד, א׳דש, שכל הלווואות כך הם שמלווה לו מעותיו בדביל שעשה עמו טובה ואין כאן לא חשש רבית ולא אפילו הערמת רבית).

גם קצת משמע שיש איסור להלוות ממש״כ בשו״ת מבי״ט רחצ לאסור להרחיב לו זמן אחרי קבלת המתנה מדין רבית מוקדמת. אלא דהתם מיירי שכבר הלווה וגרע טפי.

והנה בב״מ סב, ב אמר רב ספרא שברבית מוקדמת ומאוחרת אין מוציאין מהלוה למלוה בדיניהם ואין מחזירין בדיננו. ובחי׳ מהריט״ץ הקשה מאי שייך שאין מוציאין ברבית מוקדמת שהרי כבר נתן הלוה המתנה. ולא בעי לאוקמי שהכוונה שאין מוצאין ההלואה ממלוה להלוה. ומשמע שפשוט שאין איסור להלוות.

וכש״כ אם האיסור רק על הלוה ולא על המלוה, ודלא כשאר אבק רבית שהוא רק על המלוה (וראה משל״מ מלוה ולוה ה, יא. ט״ז קס, ג. חדרי דעה קס, ג. אבל ראה חוו״ד קס, ו. תורי זהב קסא, ב. שארית חיים קסא, ב). אבל אדה״ז רבית ז נקט שהאיסור אתרווייהו.  וכ״ה בראב״ד מלוה ולוה ו, ב. וראה שו״ת עטרת משה א, קה.

וראה שארית חיים שם בטעם שפטור מלציד״ש שיודע בעצמו שילווה לו גם ללא המתנה. ובתורי זהב שם ב שברבית מוקדמת ליכא עלי׳ שם לוה אז.

ואיך שיהי׳, פשטות הדברים שא״צ לציד״ש – היינו שא״צ גם להימנע מלהלוות. ולא אישתמיט בשום מקום למימר להחמיר כך. ועוד, דאת״ל הכי איכא חומרא ברבית מוקדמת לגבי מאוחרת (אבל ראה אשל אברהם ב, א ד״ה ופסק).

וכש״כ אם נפרש בגדר לציד״ש שהוא לתקן המעוות ולא דין תביעת ממון. ועפ״ז ברבית מוקדמת ליכא חיובא לתקן המעוות. (ויש מקום לומר שאינו מתקן האיסור אם מחזיר המתנה ללווה לפני קבלת ההלוואה, שהרי המתנה כבר נקנית לו לגמרי גם אם לא יתן לו ההלוואה, וכשמחזיר המתנה ה״ז  כחוזר ונותן מתנה ללווה אבל אינו מתקן האיסור שכבר עבר. ומעתה, השקו״ט רק אם להימנע מההלואה. ומסתבר  שגם בנמנע מלהלוות לא תיקן האיסור.  ושו״מ כן בשערי דעת גבאי ב״מ  ליו״ד קס, וו. והוכיח כן משו״ת הרא״ש פח,ז, יעו״ש. ומש״כ במשפטי רבית ב, ו, ח שאחרי שקיבל המתנה עדיף שיחזיר המתנה לפני ההלואה – לא מצינו מקור לזה).

ועוד, שמדוע ימנע ממ״ע מה״ת להלוות. וכש״כ במפרש שנותן בשביל שילווה (למ״ד שאיסור רבית מוקדמת קאי במפרש להדיא הוא כדי שילווה לו, אף שלא התנה. וי״א שגם בהתנה אינו רבית קצוצה – ראה מקור מים  חיים קס, ו. חכמ״ש שם. חי׳ מהרא״ל שם ט, יח בסופו. אולם לדבריהם באמת אינו חייב להלוות שאין התנאי חל) שאין לו לעבור על דעתו ורצונו של בעל המתנה.

ולשין אדה״ז ושאר הפוסקים מורה שאסור לתת מתנה כדי שילווה, ושמעשה העבירה היא נתינת המתנה בשביל ההלוואה, גם אם לא ילוה לו לבסוף. ואין לבדות מלבנו איסור חדש שלא להלוות אחר קבלת המתנה.

ושו״מ כדברינו באוצרות דעה פלדמן רבית עיונים טו, ה. וראה באו״א שו״ת שארית אברהם גראס יו״ד יג.

והנה הרב השואל שליט״א שהוא ת״ח מופלג הוסיף בה דברים, וכתב:

בעצם היא שאלה כללית בכל דיני תורה, ואשמח מאד אם יביאו לי ראיות משאר דיני תורה להוכיח משם ספק זה. וכמדומה שמצאנו בדינים דרבנן כמה אופנים כשעבר על דין דרבנן ועדיין לא נגמרה העבירה עד שיעשה מעשה אחר, שמ”מ אינו מחויב להימנע מהמעשה כדי שלא יחשב למפרע שעבר על איסור. ואביא כמה דוגמאות:

א) אסור לגרום ברכה שאינה צריכה, וכתבו הפוסקים שלכן אסור לאדם לצאת ממקומו באמצע האכילה אם זה יגרום שיצטרך לברך עוד פעם על האוכל, וכמו”כ אסור לברך ברכה אחרונה על מה שאכל אם דעתו לאכול עוד משום שהוא גורם ברכה שא”צ. והנה כשאדם יצא ממקומו או בירך ברכה אחרונה שלא כדין, אם לא ימשיך לאכול אגלאי מילתא למפרע שלא עשה שום איסור, ומ”מ משמע מדברי הפוסקים שהגם שעבר איסור במה שגרם ברכה שא”צ מ”מ מותר לו לברך עוד פעם ולהמשיך לאכול, ואין אומרים לו שלא ימשיך ויאכל כדי לתקן מה שעשה.

ב) מדברי הרבה אחרונים מבואר שמה שאין מבטלים איסור לכתחילה הוא רק ע”מ לאכלו אבל אם יזרוק התערובת לים לא עשה שום איסור. ואעפ”כ לא מצאנו בשום מקום שמי שביטל איסור יצטרך לזרוק את התערובת לים כדי לתקן האיסור שעשה (ידעתי שיש מקום לומר שאם ביטל ע”מ לאכול כבר נגמר האיסור וכו’. אבל נראה דיש צד לומר שאם יזרוק התערובת לים מתקן האיסור, ומ”מ אינו חייב לעשות כן).

ג) עוד הביאו לי דמיון מדין אין עושין גרף של רעי לכתחילה. ומ”מ קיי”ל (סי’ ש”ח סעי’ ל”ו) שלאחר שכבר עשה גרף של רעי מותר לכתחילה לטלטלו, ואין אומרים שלא יטלטל את הגרף כדי לתקן את האיסור שעשה כשעשה הגרף לכתחילה.

וחזינן מזה דגם דגם מי שעבר על מה שאמרו חכמים לא לעשות לכתחילה, ויכול לתקן מה שעשה אם ימנע מלעשות מעשה מסוים, מ”מ אינו מחויב להימנע מעשיית מעשה זו.

וא”כ לפ”ז גם בנידון דידן אינו חייב להימנע מנתינת ההלוואה, הגם שע”י נתינת ההלוואה נחשב למפרע קבלת המתנה כמעשה עבירה. עכ״ד השואל.

ואעתיק כאן מה שהשבנו תשובה מאהבה לשואל כענין, ארי נעשה שוא״ל:

הנה, בכללות הענין, מצינו כעי״ז שקו״ט בבישל ביו״ט לצורך חול למאן דס״ל הואיל – אם לאוכלו ביו״ט.

ובמאירי פסחים מו, ב לרב חסדא דלית לי׳ הואיל, שבכה״ג אינו לוקה. (ולהעיר ממשנ״ב תעג, לב בשכח וצלאו בלילה שיזהר לאוכלו למחר. ובמג״א שם ח ושו״ע אדה״ז כא – הל׳ באו״א). ולכאורה יש לחלק, שלהסברא דאיסור דרבנן רק על הגברא ל״ש תיקון האיסור, שהאיסור הוא בגוף המעשה.

וע״ד הסברא גם בדאורייתא דלא מהני בבורר שנמלך לאכול מיד, שהאיסור בשעת מעשה מחמת המחשבה.

ומצינו כן לגבי הקדים תרומה לבכורים. בחזו״א דמאי ד, כא. וקדמו במנח״ח עב, ד.

וכן בתרם מרעה על היפה – כ״כ רעק״א בדרו״ח ב לקוטים ג. ונדפס בחי׳ קדושין מו, ב. ושו״ת רע״א ד, פג. אלא שכל הנ״ל בדאורייתא. אבל יש שכתבו גם בהפריש ללא ברכה – מעדני ארץ תרומות ד, יז, ג. ונחלקו בזה,  וכן בתרם שלא מן המוקף, אם נאמר שהוא דרבנן.

אמנם, כעין ראי׳ לדבר, שהתורם בשבת בשוגג יאכל ולא אמרו שמצוה לישאל. ואדרבה, אם יאכל לא יוכל לישאל. ולישאל אחרי שאכל קצת גורם שיהא אכילת טבל. אמנם, התם מיירי בשוגג שלנתיבות א״צ כפרה בעבר אדרבנן בשוגג. ושו״מ מובא בשם זכר טוב לגרד״ל ט, ואינו תח״י, שנקט בפשיטות שכ״ה גם בדרבנן. וכולל גם מי שתרם בשבת, ולא העיר מהנ״ל. כן האריך בזה במעדני כהן להגר״נ קופשיץ ח ע׳ כט. ולא העיר בשאלה פשוטה דא״כ מדוע התירו לו לאכול.

ובדרך רחוקה להעיר מאג״מ או״ח ד, מ, דס״ל שבבירך ברכה שיוצא בדיעבד – ושם מיירי במזונות על שהכל – שיאכל רק מעט. והארכנו במק״א. ואכ״מ.

וראה כעי״ז שקו״ט מעניינת בבית פינחס גרעהר ב תמורה ו, ז (ע׳ 62 בדפי הספר) אם מצוה לישאל אחרי שזרע תרומה. והביא כמה דוגמאות.

ואמירת בשכמל״ו למ״ד ברכה לבטלה דרבנן – ודאי מצד תיקון קאתינן עלה.

בשעתו בדיון בנוגע פולמוס הצ׳ולנט במעשה דרמות – שקו״ט אם הוא היתר או גם חובה לרדות, ושלכמה דעות התירו לרדות להציל מעונש ולא מאיסור. ורק בדאורייתא. אמנם, התם הרדי׳ גופא באיסור. אלא שגם כאן המניעה להלוות – איסור הוא.

 

 

#32505