האם יוצאים נר חנוכה בבית גזול?

 

שאלה: האם יוצאים נר חנוכה בבית גזול? וכן מה הדין כשמדליק בבית מלון וכדומה כשבעלי המקום לא מרשים להדליק?

 

מענה: לכתחילה אין לו להדליק במקום שאין מרשים להדליק. ובדיעבד כשהדליק שם יצא ידי חובתו.

 

מקורות:

השקו״ט הוא להדעות – וכן עיקר – שאין להדליק בשמן גזול. וראה אצלנו בלוח יומי.

[והעירוני שלכאורה נפק”מ גם לחיילים שגרים כעת בבית של ערבי בעזה. אמנם, התם ה״ז שלהם מדין כיבוש במלחמה].

ולכאורה נראה פשוט שענין זה שייך רק לשמן ופתילות ולא לבית, וכן מצינו בדין אכסנאי שלכמה דעות צריך להקנות שמן  גם יחד. אבל הבית הוא רק היכי תימצי לחובת הדלקה. וכמו שא״צ להשתתף בכלי גם למ״ד שצריך כלי לנ״ח. ובזה גופא – אפשר לחלק, שבאופן שגר בבית גזול אבל מדליק בחוץ, ואין ההדלקה באיסור רק המגורים, יצא ידי חובה, שהבית הוא רק היכי תימצי, משא”כ כשמדליק במקום שאין מרשים להדליק, שיש לדון מצד מהבב”ע. (אבל מה שסכנה להדליק שם – לא נהירא למימר שזהו בכלל מהבב״ע. וראה אצלנו 30912, אף שאין הנידונים דומים). לאידך, י”ל דמכיון שאסור לו לגור כאן אין זה נקרא מקומו. והנה, בגוף הענין, נראה דהחיוב שיהא ביתו יותר עדיף משמן שלו.

וכ״מ בשו״ת מהרש״ם הידוע ד, קמו שההיתר בבא״ן [רכבת] מחמת ששילם בעד כל הלילה וה״ז כשוכר דירה, שפשוט שא״צ לזה, וגם בשאלה קניא. אלא שר״ל שהוא ברשות. וכבר העיר בזה בחובת הדר חנוכה ב הע׳ לט. וראה שו״ת ויען דוד ווייס ד או״ח עח שפי׳ כנ״ל. וראה בסו״ד שאין להדליק כשאין רשות שאינו בכלל ביתו. (אבל מסקנתו שם לגבי שדה התעופה – צע״ג).

ולכאורה ממקומו הוא מוכרע, שאכסנאי צריך להשתתף, ולכמה דעות לא מהני שידליק שם. ומוכרח שכשאינו ביתו לא עלתה לו אף שבמציאות גר שם כעת. ורק של״ד למזוזה, דאכתי אית לי׳ חובת גברא. וגם למ״ד שהדלקתו עלתה לו – ה״ט דאם שכיבתו שם ברשות מיקרי ביתו. וי״א (כ״כ בשו״ת מנח״ש ב, נא) שע״י השיתוף נעשה כאנשי ביתו. (ומה שאא״פ לצאת בביהכ״נ – מחמת שאינו גר שם). ובשלמא אם נאמר דגריעותא דאכסנאי מחמת שאורח הוא ולמחר ילך לביתו וכדעת הפמ״ג, איכא למימר דשאני התם שאינו בקביעות, אבל במקום שגר בקביעות אפילו שלא ברשות אהני לי׳. אבל אם נאמר בחסרון דאכסנאי לגבי שאר אנשי ביתו כיון שאינו סמוך על שולחן בעה״ב, מאיזה טעם לא תועיל לו הדלקת עצמו. ועכצ״ל לפי שאינו בעה״ב ולא מבני הבית. ומוכרח שצ״ל בית שלו דוקא.

וההדלקה בבית נכרי – ה״ז רק לראות הנרות לזכרון הנס. ול״ש לנדו״ד.

ולפ״ז, השאלה כאן רק איפכא אם בעה״ב יצא כשהשני הדליק שם שלא ברשותו.

ומצאתי, שכ״כ בשם הגריש״א בנגמרה שכירותו, שלא יצא כשהדליק שם, ראה בקובץ תל תלפיות  סח ע׳ לה אות רכו. וכן שם בשם הגר״ש אויערבאך. ומצאתי גם בפניני חנוכה ע׳ עא בשם הגריש״א, ובציוני הלכה ע׳ עג, וכן באשרי האיש ג, לט, יא – ע׳ רסג, בכיו״ב, שאם אין מרשים להדליק במלון שהוא גזל ולא יצא. וראה כעי״ז שש״כ ב, מה, יא בהערה. ולאידך, בשו״ת משנ״ה יא, תקלה, בבת הנשארת בביתה וההורים אינם מרשים להדליק שלא תשמע להם. ויש לחלק טובא ביניהם, שההורים מחויבים להרשות לבת להדליק נר חנוכה ולכן מותר לבת להדליק. וראיתי בשו״ת תשובות ישראל טויב מח, שר״ל שמחוייבת הנהלת בית מלון להרשות להדליק נ״ח, וכופין עליהם להרשות ד״ז מדין כפי׳ על המצוות. וג״ז דחיק ואתי מרחיק, שאם באמת חשש סכנה אסור להם להרשות, ועל הדרים שם לילך למק״א. ובשלמא אם הוא משום חשש היזק בממון, איכא למימר דלא דחינן איסורא מקמי ממונא, אלא שאינו איסור רק חיוב מצוה. ובכל אופן, החשש בנפשות ח״ו.

וצע״ג בשבת כא, ב שחנווני מניח נרו בחוץ, שלכמה ראשונים אפילו בדעת רש״י קאי ברה״ר ממש (ראה פירש״י שבת כב, א ד״ה מצוה. שם מה, א ד״ה מקמי. ב״ק כב, א ד״ה בנר), או שאפשר עכ״פ להדליק שם, רק שא״צ להדליק ברה״ר ואפשר בפתח לחצר (ראה ריטב״א ועוד. וכ״ה בחכמת מנוח, שפ״א. פתה״ד על העיטור הל׳ חנוכה) – שהרי אינו רשותו. ולאידך גם להמפרשים שאינו רה״ר ממש, משמע שרק מדיני נזקין קאתי עלה, והלא גם מצד נ״ח צ״ל ביתו דוקא. ואולי אכן סברי הכי.

ושוב נמלכתי דאפשר דקאי בא״י, ולב בי״ד מתנה שרשות בידם להניח נ״ח. וכבתוספתא ב״ק ו, כח וירושלמי שם ח לגבי סוכה, שהוא תנאי בי״ד. ואדרבה, בירושלמי שם, דחנוכה עדיף, שבסוכה בבא אחר והוזק חייב אף שהוא ברשות. וכבר הביאו מנחמי׳ ח, טז, שעשו ״להם סוכות איש על גגו ובחצרתיהם ובחצרות בית האלהים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים״ – ראה ס׳ החיים תרלז. הגהות חת״ס שם. חי׳ חת״ס סוכה לא, א. יד דוד שם. מלבי״ם נחמי׳ שם. שו״ת שו״מ קמא א, כד. ועוד. (והמג״א תרלז, ג, שהחמיר בסוכה ברה״ר איהו גופא כתב בפירושו לתוספתא שם שלב בי״ד מתנה, ושמזה יש ללמוד שהעושים סוכה ברה״ר אין בהן משום גזל. ואולי קאי בא״י ודוחק. או רק שאינו גזל ומ״מ אסור). [וזה לשונו בחידושי חת״ס שם: עי’ מג”א רס”י תרל”ז דמפקפק על העושים סוכה בר”ה דגוים לא מחלי וה”ל גזולה ולכתחלה מיהת אסור אפי’ לרבנן ועי׳ בירושלמי ס”פ הכונס ומייתי לי’ רשב”א בחידושיו שם דא”ל רבנן לר’ יהודה בנר חנוכה אעפ”י שהניחה ברשות מ”מ חייב כגון אלו שעושי’ סוכות בפתחי חניותיהן אף על גב דעביד ברשות מ”מ אם הזיק חייב וס”ל לרשב”א דרבנן א”ל לר’ יהודה אי אתה מודה דבעלי סוכות חייבי’ לשלם וה”ה בנר חנוכה וכ’ רשב”א ר’ יהודה ס”ל לחלק נהי בסוכה עביד ברשות מ”מ אין חיוב לעשותו ברה”ר דוקא משא”כ נר חנוכה שמחוייב דוקא להניחה בפתח ביתו ופני משה שם לא עמד בכוונת רשב”א ע”ש עכ”פ מבואר שם בירושלמי דרשות לכתחילה לעשות סוכה ברה”ר אבל בירושלמי דפרקי’ איתא (לוי בר) [גמליאל] זוגי עביד סוכתו בר”ה וא”ל ר”ל מי נתן לך רשות ע”ש ואין נראה לחלק בין פתח חנו’ לרה”ר דע”כ פתח חנוי’ נמי רה”ר דאל”ה אמאי חייב בנזקו ה”ל חופר בור ברשותו דפטור אע”כ רה”ר הוא ומ”מ עביד ברשות ע”כ נלע”ד לחלק התם בא”י [איירי] ולא הפקירו ישראל רה”ר שלהם שיכלו גוים למחות קיום מצותיהם להניח נ”ח או לעשות סוכה או להעמיד תנורי פסחים על פתחי בתיהם והא דר”ל אי הי’ נמי בא”י [הוי] צ”ל שסיכך באמצע ר”ה במקום מעבר לרבי’ שאפילו ישראלים מקפידי’ ועמ”ש רש”י לעיל ז’ ע”א ד”ה וכן לשבת וכו’ ע”ש היטב”].

(ולפ״ז, העירני ח״א שמקום ליישב מה שיש לתמוה טובא, על מנהג הפרושים באה”ק שמדליקים בחוץ ומקפידים מאד ע”ז (עד כדי כך דאיכא דמטו בה משמיה דכמה גדולים שמי שהדליק בפנים לא יצא) ומצד שני בחו”ל לא ראינו אף אחד (גם מקהילת הפרושים) הנוהג כן, אף שאין שום טעם לחלק בין א”י לחו”ל שהרי גם בזמן שלטון הטורקים והבריטים נהגו הפרושים כן, וגם בזה”ז הרי עד ביאת גוא”צ עדיין אנו בגלות וד”ל, ומצד שני בחו”ל יש הרבה מקומות שבעצם אין מניעה להדליק בחוץ, ומאיפה נלקח לחלק בין המנהג בא”י למנהג בחו”ל. ולפי מש”כ החת”ס אולי יש לישב דבחו”ל הואיל ורה”ר שייך לגויים מעיקרא לא תיקנו חכמים לחייב להדליק בחוץ גם במקום שאפשר לבקש רשות מהמלכות מ”מ לא חייבו חכמים בזה, משא”כ בא”י שהרה”ר שייך לישראל הרי הם הפקירו רה”ר שלהם לזה לכן נשאר המנהג כן גם בזמן שהגויים שולטים.

וכתבתי לחכם הנזכר, ואודה ולא אבוש, שג״א בעניותין חשבנו כסברא הנזכרת ולא העזנו להעלותה בכתב מפני המלעיגים (ולהעיר מהסברא שמה״ט מדליקים בפנים מפני המלעיגים) וישמחו בי חבירי.

אבל בעיקר הענין, תיקשי לן דלפ״ז נימא שכבר בשעתו בזמן הנס לא הדליקו בחוץ בחו״ל. ולא מצינו זכר לזה מזמן הגאונים, זולת מה שכתבו שנשבה רוח מדליק בפנים – סדר רע״ג סדר חנוכה. הלכות קצובות הלכות חנוכה. ועוד. וכן בארחות חיים חנוכה טו בשם הגאונים שבזה״ז מדליקים בפנים שמא יכבוה הגוים. ומשמע דאל״ה מדליק בחוץ.  אלא שלא כל דברי הגאונים באו אלינו בשלימות. ויש ששיערו מחמת מחלוקת רש״י ותוס׳ במקום ההדלקה, אף שהוא דבר הנהוג ברבים בכל שנה, שעל כרחך שנשכח ברבות הזמן מקום ההדלקה, כיון שכבר הדליקו בפנים מתקופת הגאונים).

ונחזור לעניננו, שהסברא בשם הגריש״א ועוד, שבמדליק במקום שאין לו רשות השתמשות לא יצא, לכאורה נסתרת מגוף דין הדלקה בחוץ.

ונצטרך לחלק בא׳ מהשתים: א. שבא״י שאני, כנ״ל. ב. או שבטפח הסמוך לחוץ שאני, שאף שבמקום ההדלקה גופא אין לו רשות, אבל הבית גופא שלו, ויש לו רשות השתמשות שם, ובהיות ומניח בטפח סמוך לפתח הנר מתייחס לבית, וא״צ שבפועל יהי׳ רשות השתמשות במקום שמונח הנר. ואין ראי׳ שאפשר להדליק ברחוב, שהרי יש לו בית וחצר שפתוח לרה״ר ומניח את הנר על רה״ר ממש בטפח הסמוך לפתח, והנר מתייחס לביתו. וכן מבואר להדיא בריטב״א שבת כא, ב: כן הא דאמרינן נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח היינו כשהוציאה מבחוץ ברשות הרבים, ומן הטעם שפירש”י ז”ל שאם ירחיקנה להלן מן טפח אינו ניכר שבעל הבית הניחו שם. ולריטב”א, פשוט דאא״פ להדליק באמצע הרחוב כי לא ניכר מי הדליק. (ובודאי חובת הדלקה בפתח ביתו ולא ברחוב גרידא. ומפורש בט״ז תרעז שבמדליק ברחוב אין שם הדלקה).

ואכתי צ״ע בגוף הסברא הנ״ל שלא יצא יד״ח, דמאי שנא מסוכה גזולה כפס״ד השו״ע או״ח תרלז, ג: סוכה גזולה כשרה כיצד אם תקף על חבירו והוציאו מסוכתו וגזלה וישב בה יצא שאין הקרקע נגזלת.

ולפ״ז, צ״ע מדוע אם הדליק נרות חנוכה בלי רשות לא יצא, שהלא בית לא נגזל, ומה החילוק מתקף חבירו והוציאו מסוכתו.

ואל תשיבני, דהתם קיימינן מדין מהבב״ע, אבל מה שאינו שלו הוא גם בקרקע – שז״א כלל, ואדרבה, איפכא מצינו בראשונים שהקשו שגם למ״ד קרקע אינה נגזלת תיקשי מדין מהבב״ע. ועוד, שגם בסוכה צ״ל שלו – ראה לבוש תרלז, ב. שו״ע אדה״ז שם ג. א״ר שם ד. ועכ״ז יוצא בסוכה גזולה לפי שאינה נגזלת. והרי היא כשלו.

ואכתי יש לצדד, אם נאמר שבחנוכה גם בשאולה לא סגי, שהרי קרקע גזולה דינה כשאולה. אבל פשוט שז״א, ובדאי אם גר בבית בשאלה יוצא שם נ״ח.

אמנם, בחזו״א או״ח קנ, כב דסוכה גזולה היינו שדעתו לגוזלה אבל הבעלים אינם מקפידים על השימוש. אבל אם הבעלים מקפידים על ישיבתו אינו שלו ולא יצא. אלא שבפוסקים לא משמע כן. וכן בראשונים מוכח דלא סברי הכי, שהרי תוס’ ושאר הראשונים נתקשו לפי מה דקיי”ל קרקע אינה נגזלת האיך משכחת פסול דסוכה גזולה, ולפי החזו”א הא משכחת לה בפשטות כשחבירו מקפיד על עצם ישבתו בסוכתו, והיא פליאה עצומה על דברי החזו”א, האיך העלים עיניו מדברי תוס’ והראשונים על אתר. וצע”ג.

ומצינו בכפות תמרים שהקשה שהוא שואל שלא מדעת ונשאר בקושיא. וראה גם ערול״נ שם. ואכן בס׳ החיים תרלז כתב שאם אינה נגזלת ל״ה שואל שלא מדעת.

ועוד אופן, ע״פ ארחות חיים לולב, שבשואל שלא מדעת לצורך מצוה אינו גזלן. וכ״כ ליישב באמרי בינה או״ח ז. ויש להוסיף שגם שו”ת עונג יו”ט מח ס”ל כן מסברא (ומ”מ בסוף דבריו כתב דמדברי הרמ”א בסי’ תרמט לא משמע כסברתו). וכבר קדמם בפסקי ר״י מפאריש, ירושלים תש״מ, פט. ס׳ הפרדס לר״א ב״ר חיים שער ט, יא, כח. וכבר העירו שכ״מ במרדכי ב״מ ב, רסב בשם ראבי״ה. אבל בשו״ת תרוה״ד ק בסו״ד, כתב בדעתו שהוא רק לענין לפוסלו לשבועה. ובפוסקים בדיני טלית שאולה לגבי שואל משל חבירו שלא מדעת, שנקטו מדין ניחא לי׳ לאיניש למיעבד מצוה בממוני׳, מוכח דאל״ה גזלן הוא.

בעיקר הנידון יש לציין לדברי הריטב”א סוכה לא, א, שכתב לבאר למה תוקף חברו מסוכתו אין בו משום מהבב״ע וז”ל “ולא נראה דהא בירושלמי חששו למצה של טבל ולמצה גזולה משום מצוה הבאה בעבירה וכדכתיבנא התם, אבל הנכון דהכא כיון דלא קני לה כלל וברשותיה דמאריה איתא ואין המצוה מוציאתה מרשות בעליה לא חשיבא מצוה הבאה בעבירה, והרי הוא כאילו היתה שדה דעלמא גזולה ברשותו שאע”פ שעבירה בידו אין הסוכה נפסלת בכך, כנ”ל”. וידוע מה שפירשו בכוונת הריטב”א שפסול מהבב״ע הוא פסול בחפצא, והואיל וקרקע אינה נגזלת לא חל דין גזל על החפצא ומה שעובר עבירה בעת קיום המצוה אין בו משום מצוה הבא בעבירה, ולכאורה ה”ה בנידון דידן לענין נר חנוכה (בפרט שיש לצרף כאן שיטות הסוברים שבכלל אין פסול מהבב״ע במצוה דרבנן).

ואכן בקה״י סוכה כב, ג הקשה נמי בסוכה גזולה, “דנהי דבקרקע ליכא לאו דלא תגזול על ידי זה שמחזיקה כשלו ומעכב את בעליה מלהשתמש מ״מ כשהוא משתמש בו הא מיהו ודאי דקעביד איסורא להשתמש בשל חברו ומשמע מתשובת הרא״ש דאיכא נמי לאו דגזילה בכה״ג וא״כ כשיושב בסוכה זו הרי בשעת ישיבה הוא דקגזיל הנאת תשמישים, והו״ל מהבב״ע״. ותי׳, ״דאפשר דכיון דגוף הסוכה אינה גזולה רק הנאת השתמשותו הוא איסור מ״מ מענין מהבב״ע דוגמת הא דמבואר בירושלמי דקורע בשבת יצא ולא דמי למצה גזולה שאינו יוצא בה, דתמן גופה עבירה פי׳ שהחפצא דמצה גזול הוא ברם הכא הוא עבר עבירה הגברא חוטא שעשה מעשה העבירה, אבל החפץ אינו דבר של עבירה״.

אמנם, הדיון בנ״ח אינו רק מטעם מהבב״ע אלא בעיקר הענין אם גזול פוסלתו מצ״ע, לפי שאינו ביתו. אבל אם נאמר דקרקע אינה נגזלת גם בכה״ג שפיר מיקרי ביתו, ששאולה היא בידו (והיינו להסברא שכיון שקרקע אינה נגזלת שאולה היא, שגם בסוכה צ״ל שלו. אלא שאינה שלו ממש ואינו לכתחילה ואינו מברך. ואפשר שגם בנ״ח כה״ג הוא).

והנה, בנוגע מקום שהוא שלו אלא שאין מרשים – להעיר מהשקו״ט כיו״ב בסוכה, ובכמה אופנים: לבנות על מדרגות חירום למקרה חירום, בשו״ת אהל יוסף פריד יד – לאיסור. אבל בשו״ת ישכיל עבדי ז, לט להיתר לכתחילה. וכ״כ בשו״ת רבבות אפרים א, תכד בשם הבא״מ. ונימוקם שהמקום עדיין שלו. כן מצינו שקו״ט כשאין מרשים לבנות ללא אישור, שכל הקרקעות קנויות לאדון העיר – ראה דברי מלכיאל ג, לא, שלזמן מועט לא קפדי. ולאידך כשאסרו לבנות סוכות במרפסת מחמת כיעור פני העיר – חשוקי חמד סוכה ע׳ רלח בשם הגריש״א לאסור לכתחילה. ולדעתו יש כאן דין גזל. והוא מחודש קצת. [ודא״ג: ילה״ע מבני יששכר תשרי י, ה, בשם ר”פ מקארעץ במה שעושים סוכות בשווקים וברחובות, שאף שישראל מוחלין, אבל לגבי חלק הגויים – כל האומות נקראים לנו עבדים, וכבביאת המשיח דהכל עבדים לישראל ומה שקנה עבד קנה רבו, ע”כ אין חשש לעשות הסוכות בשווקים ברחובות, להורות סוד הסוכה עלמא דחירות. והוא פלאי].

ואולי סברת הגריש״א רק לכתחילה כמו בסוכה, והשומע לא דק.

ומסתבר שבנדו״ד יכול גם לברך, ול״ש לומר שהוא מנאץ לפי שע״י עבירה באה המצוה לידו, שהבית אינו גוף המצוה, ואינו מברך כלל על הבית. ומצינו גם בשו״ע אדה״ז תנד, יב, ובמשנ״ב שם בבה״ל ד ד״ה ולענין, שאפשר גם לברך על מצה שהוציא מרה״י לרה״ר, שאינו בגדר מצוה שבאה לידו ע״י עבירה, אלא שעשה עבירה (אף שיש לחלק) ראה עד״ז שער המלך לולב ח, ה. חת״ס סוכה לג, א ד״ה עבר. וכעי״ז בכפות תמרים סוכה כט, ב ד״ה כתבו. וראה עמק ברכה לולב ז.  ארחותיך למדני ז, נז. (אבל להעיר ממחה״ש רסי׳ תרלט).

או״י ליישב סברתו דהגריש״א, דשאני סוכה דקאתינן עלה מדין לכם. ואילו כאן הוא מדין דירתו, שכשאין רשות השתמשות אינו דירתו. ועצ״ע שגם בסוכה הוא מדין דירה, תשובו כעין תדורו.

ובשו״ת מנח״ש תנינא נח, א, נסתפק אם צ״ל שם דירה או שהעיקר רשות המיוחדת לו. ונפק״מ כשאינו מקורה או אינו גבוה י״ט או פחות מזע״ז שאינם בגדר דירה.

ויל״ע גם בדירה בעל כרחו, שלהדעות שלא שמה דירה לא יצא י״ח בסוכה בביה״ר או בבית האסורים, וכן בנ״ח שם. [ולהעיר שבראשונים הקשו על עיקר מצות סוכה שהיא דירה בע״כ לגבי דין מזוזה – ראה ריטב״א תוספות ישנים ותוס׳ רא״ש יומא י,ב.  וגם באחרונים דנו מזה – ראה מנחם משיב נפש, שפ״א ואהל משה שם. ועוד]. ובשם הגריש״א שחייב בנ״ח בבית סוהר – ציוני הלכה חנוכה הנדמ״ח ע׳ עח. ושם בהערה, שמעיקרא סבר לפטור שם.

ולדידי צע״ג שהרי בחנוכה אין דין בית כמזוזה, שהרי גם בפחות מדע״ד הסכימו כמעט כולם לחייב. וי״ל ולחלק, שבדע״ד הוא מדין דירת קבע ובחנוכה א״צ דירת קבע – ראה מהרש״ם שם. ואכן בפחות מי״ט הרבה פוטרים מנ״ח שהיא דירה סרוחה – ראה גם ציוני הלכה שם ע׳ עז בשם הגריש״א. אבל בשבו״י דיני נר שבת יג, ד – ע׳ קעד שבאוהל שפחות מדע״ד מדליק בלא ברכה. ואילו בציוני הלכה ע׳ עח שגם באוהל א״צ דע״ד.

ושו״ר שקו״ט כעי״ז בגליון מעדני כהן להגר״נ קופשיץ שליט״א בא  תשפ״ד לענין נרות שבת במלון. והעלה נמי כדברינו מטעמים דומים.

 

 

#32169