האם אבל ביום השביעי במנחה אומר תחנון?

 

בבית האבל אין אומרים גם ביום השביעי במנחה. אבל בבית הכנסת אומרים, וגם האבל עצמו אומר.

 

מקורות:

כן המנהג.

ובינותי בספרים וראיתי שבנועם מגדים להפמ״ג (בהוצאת עת״ר – ז, א) כתב שהמנהג שאומרים תחנון במנחה. גם בס׳ החיים למהרש״ק סוסי׳ קלא העיד על המנהג לומר תחנון. אלא שכתב שאין המנהג נכון (והביא טעם מחודש שאין האבל מתחייב בדבר שלא הי׳ חייב כל שבעה, והב״ד בדע״ת קלא, ד. וראה עוד בספרו שו״ת שנות חיים מז. וראה מה שכתב לבאר בשו״ת באר שרים או״ח קיח, ט. אבל ראה שם בהשמטות לסי׳ יו״ד – לסי׳ קלא (יג, ב) שיש להעביר קולמוס על מש״כ לפטור גם בביהכ״נ, שהרי בביהכ״נ אין נגררים אחריו. והב״ד בלקט הקמח החדש קלא, מד. אבל ראה שנות חיים קלח טעם שא״צ לתקן). ובפמ״ג קלא במ״ז ט כתב נמי שביום השביעי אומרים.

אמנם, בדרך החיים דיני נפ״א ז, וכ״כ בקיצור שו״ע כב, ה, כתבו שבבית האבל או בבית המת א״א תחנון אפילו ביום השביעי במנחה. והב״ד בכה״ח קלא, נח.  וכ״כ בקצוה״ש כד, ז. ומבואר שנחלקו עם הפמ״ג. ואכתי לא ידענא הלכתא כמאן. וראה בפתחי עולם מרבני אנ״ש קלא, טו שהב״ד הפמ״ג לדינא, ורק במוסגר הביא דעת דרה״ח.  ולכאורה נראה בטעמם, דסברי רבנן שביום ז׳ אכתי מדה״ד מתוחה בבית האבל, ולכן אין אומרים תחנון עד גמר היום. ואכן מצאתי בדרכי החיים כא, ב, שכתב שאין לומר תחנון בבית האבל אפי׳ במנחה ביום ז׳ שלא להגביר מדה״ד שם. והוא כדברינו.

אמנם, בפמ״ג שם אחרי שכתב שביום השביעי אומרים, תלה הדבר בטעם העדר אמירתו, שאם הוא מדין חג אין אומרים גם במנחה.

ולכאו׳ אפ״ל עפ״ז שכיון שאדה״ז הביא רק טעם דוהפכתי חגיכם לאבל אין לומר. אבל אינו מוכרח, בשגם שי״ל שגם בזה שייך מקצת היום, שאף שבחג ליכא מקצת ביום (וה״ט דרבא במו״ק יט, שהלכה כאבא שאול רק ביום שלשים. וראה מצבת משה מו״ק פ״ג בארץ צבי קכ. אבל ראה שו״ת באר יצחק א או״ח כג ד״ה ובאמת – מו״ק יט, ב), הרי באבלות בטל דין חג כשעבר מקצת היום, כדמוכח מאיסור מלאכה שנלמד מדין חג והותר לו אחרי מקצת היום.

ועוד ועיקר בדעת אדה״ז, שכל עניני תחנון תלויים במנהג, ולמעשה המנהג לומר במנחה. וראה כלבו על אבילות ע׳ 279 שהביא ג״כ שאומרים תחנון.

וקצת ראי׳ לדברינו, שהרי כל עיקר דין שמועה רחוקה שנוהגת יום אחד הוא מקרא דוהפכתי חגיכם והרי גם בזה מקצת היום ככולו. (ובדוחק י״ל, דלאו בכל מילי אמרינן מקצת היום שהרי אסור בתשה״מ. ויש מחמירים בקריעה. ואולי הפמ״ג בנה דבריו ע״פ הט״ז שם ט, שכתב דלפי הטעם שהוא מדין חג ״כל ז׳״. והבין הפמ״ג שבא להוסיף גם ביום השביעי אחרי התפלה. אבל אפשר שבא לשלול המנהג לומר אחרי התפלה. או שר״ל שהוא רק כל שבעה ולא יותר. גם י״ל שבא לשלול המנהג שבמנחה בכל הימים נופלים, ראה בשו״ת הריב״ש תיב בשם רב שרירא גאון. ועלה קאמר שבכל ז׳ הימים, בכל היום, דינא הכי. ולא קאי איום שביעי מנחה כשנגמרה אבלות. אלא שמסתבר שבריב״ש דיבר בהווה שהתפללו בביתו רק במנחה ובשחרית באו לביהכ״נ. וראה בתשובות ופירושי רב שרירא גאון טז. ולדברינו סרה תמיהתו של המהדיר שם). ויש לנו להביא ראי׳ מת״ב שא״א תחנון, וכתב בתניא רבתי ענין נפ״א שרק בשחרית אין נופלים ע״פ דאבל איתקש לחג, אבל במנחה נופלים. (אלא שנהגו גם במנחה). ותו, שאם נאמר שתלוי בדין חג, ולגבי זה ליכא דין שמקצת היום, צ״ע ברגל שמבטל גזירת שבעה שלא יאמרו תחנון אחרי הרגל. ולא ראינו מאן דחש לה. ועוד תיקשי שאם תלוי בטעמי העדר האמירה, מדוע נקט הפמ״ג שיאמר, דהא אכתי איכא לטעם דחג לפוטרו. ומאי חזית להעדיף טעמו של הלבוש שכתב עליו במלבושי יו״ט שם א, שבדה טעם מלבו. ועוד שבא״ר ט, הביאו הפמ״ג שם גופא, כתב שגם הלבוש ס״ל לטעם דוהפכתי חגיכם לאבל. ולהעיר שבמ״ז שם טו סיכם הנפק״מ ביו הטעמים והשמיט ד״ז. ונראה בדעת הפמ״ג, שכיון שנהגו שאומרים, העיקר כמנהג שנהגו.

ולולא דברי הפמ״ג אמינא איפכא, שאם מצד מדה״ד מתוחה אין לומר גם במנחה. אבל אם הוא מדין חג, הרי רק האבילות הוקשה לחג וכל שפקעה אבילותו ליכא דין חג. ולדברינו, נראה יותר בטעם הדרה״ח ודעמי׳ שהוא מחמת מדה״ד. וכעין מש״כ השו״מ ביוסף דעת שעו ד״ה והנה בר״ח ניסן, שאין לאבל לומר הלל בבית האבל ביום ז׳ מחמת שהנשמה עדיין אוננת שם. (ובדברי שאול שלו כתב טעם אחר, שאסור בשמחה כל היום. וראה שו״ת פרי השדה ב, קד. אבל ראה פת״ש שעו, ב בשם חמו״ד שיאמר הלל שאז אינו אבל. וכ״כ בשו״ת שאילת שלום תנינא סוסי׳ רח לומר כיון שנפסקה האבילות וליכא משום שמחה, וגם לא משום לועג לרש, שהנשמה כבר אינה אוננת שמה והלכה למנוחתה). וכעי״ז מצינו בא״ז קלג, ג, בנוגע קדימת האבל לקדיש ביום ז׳ במנחה, שאפשר שדין מתוחה עליו כל שבעה. וכ״פ המג״א קלב שהאבל קודם לקדיש עד סוף היום. (אבל ראה ביאור אחר בשו״ת כנסת יחזקאל לאחרי חלק יו״ד בד״ה עוד ראי׳ גדולה בסופו. ובשו״ת מגידות להפמ״ג קע, שיל״ע אי הנפש אוננת כל היום שהרי נוהגין לכבות הנר בשחרית. ומסיק, לומר הלל ביום השביעי אחר יציאה מביהכ״נ. (וראה דע״ק שמנחמין קודם התפלה ואח״כ אומרים הלל. וראה שו״ת צור יעקב קל, ג. ובקיצור שו״ע רז, ו חילק בין חנוכה לר״ח לענין יום השביעי. ולכאו׳ ה״ט שבר״ח הוא רק ממנהגא, והחיוב רק בתפלה, ובחנוכה הוא  דינא, והחיוב כל היום. וראה מסגה״ש שם. ולדעת אדה״ז קלא, ה בחנוכה בלא״ה חייב. ולאידך, בר״ח נמי מצותו כל היום).

ואם נאמר שהיא מחמת מדה״ד בבית האבל, עדיין אין לנו ראי׳ שבבוא האבל לביהכ״נ שלא יאמר הוא תחנון, אף שהציבור אומרים (זולת לסברת ס׳ החיים שהעיד בעצמו שלא נהגו כמותו). ואף שסתימת דבריהם שהדין שוה בכל ז׳ ימי האבילות, ואמטו להכי, כל שאין אומרים בבית האבל אין האבל עצמו אומר בבואו לביהכ״נ – אכתי יש מקום לחלק כנ״ל. ולא מצינו בשום מקום שהאבל עצמו אינו אומר בביהכ״נ ביום השביעי במנחה.

[ואגב, עוד טעם מצינו שלא ליפול מחמת שתחנונים צריכים כוונה יתירה – ראה ס׳ השולחן הל׳ תפלה שער ה – במהדורת בלוי ע׳ רפז. בשם שר שלום גאון. וגם טעם זה לא יכון ביום השביעי].

שוב עיינתי בפמ״ג. ונראה שכוונתו באו״א לגמרי. והמדפיסים, גם במהדו״ח, שיבשו הכוונה. וז״ל בשלימות ללא פיסוק טעמים, וכפי שנדפס בדפו״ר: ״ויראה דביום השביעי במנחה דמקצת ככולו אומרים תחנון ולמנצח יענך ושיר מזמור עיין מ”א אות יו”ד ולטעם חג א״א ולטעם הלבוש י”ל למנצח וכ״כ א״ר ט’ ואבל עצמו לכו״ע לא יאמר למנצח ושיר מזמור״. והנה, אם כוונתו לפי פשוטה, דקאי הכל בנוגע יום השביעי, מאי איריא דלמנצח הכא, שנאמר בעת התפלה בשחרית, וכן גם שיר מזמור לאסף שהוא קודם יציאה מביהכ״נ מיד אחרי שחרית. ובפמ״ג המבואר נדחק בזה. וגם מאי שיאטי׳ דלמנצח לדין יום השביעי, שהרי נוגע בכל ימי שבעה. ולדידי פשיטא, דתרתי קאמר, חדא שביום השביעי אומרים תחנון. ותו, ענין אחר, בנוגע לכל ימי השבעה, שדין למנצח ושיר מזמור כדין תחנון, ולטעם חג אין אומרים כולם בבית האבל אבל לסברת הלבוש אפשר לאומרם, שמדה״ד שייך רק לתחנון ממש. וכ״כ גם בשכנה״ג בהגב״י יד. וכן בא״ר שהביא הפמ״ג. והכל נהיר וצהיר ובריר, וסרו כל התמיהות.

ומכיון שכן, בנוגע לבית האבל שמפורש כתבו כמה פוסקים שלא לומר, הכי נהגינן. וכן מעשה רב בשנת תשמ״ח. אבל כשבא האבל לביהכ״נ, שלא שמענו וראינו הנהגה כזו שהאבל עצמו לא יאמר – אין להנהיג חדשות. והבו דלא לוסיף על גוף הענין שלא לומר בשביעי במנחה, דבפלוגתא תליא, והעידו הפוסקים שהמנהג לומר. וקשה הדבר לומר שיו״ט שלו הוא. ומילתא דתמיהא הוא שהאבל מתפלל כש״צ, וכבר גמרו ימי אבלותו, ואינו אומר תחנון, והציבור אומר. וזו לא שמענו. (משא״כ בהיותו בביהכ״נ במשך השבעה. וראה שו״ת מנח״י ח, כט בנידון דידי׳, שישלח אחר במקומו). ובהיות וכל עניני תחנון תלויים במנהג, והמנהג שבאבל מתפלל במנחה כש״צ כל התפלה, לרבות תחנון, הכי נקטינן.

[ויתר על כן שגם בבית האבל, מקום לספק, גם לדרה״ח ודעמי׳, שבזמננו הרבה פעמים אינו מקום שנפטר שם או שהביאו הנפטר לשם אחרי פטירתו, והוא בית האבל רק מחמת האבלים. והרי נגמרה אבלותם, ומ״ט נבטל מאמירת תחנון בכדי].

ויש להמתיק הענין, שהרי נהגו שא״א תחנון בבית האבל גם כשאין האבל שם, (ודלא כבאה״ט קלא י בשם הט״ז, וכ״ה במקו״ח לחו״י ועוד. וכ״כ חידושים וביאורים להגרא״ז מרגליות, הביאו בהערות הגרא״ד לאוואט על שו״ע אדה״ז קלא, ד,נדפס בהוספות לשו״ע אדה״ז) אם הוא מקום שמת שם, ועל כרחך הטעם כשאין אבל מחמת גוף בית האבל, שהנשמה משוטטת שם ושמדה״ד מתוחה – ראה מלבושי יו״ט א. א״ר ט. שלחן גבוה שפד, יא. וראה גם שו״ת לב חיים ג, מז. ברכות מים מיוחס קלא ד״ה איבעיא להו. פקודת אלעזר קלא, ד. וטעם זה שייך גם כשפקעה האבילות. אבל האבל עצמו נפטר רק מדין חג, וכשנגמרה האבילות בטל דין חג.

וראיתי למי שהעתיק מקצוה״ש שם שכשבא האבל לביהכ״נ ביום השביעי במנחה, האבל אינו אומר אבל הציבור אומר. ולא תפס, דלא קאי בענין זה איום השביעי. והעתיק מדרה״ח ומהקיצור שו״ע בנוגע כללות הענין כשבא האבל לביהכ״נ.

 

 

#31883