בדיקות לפ”ת ולא”ת לבעל נפש

 

שאלה:

האם יש מקום למעשה היום למה שמביא אדה”ז מהפלתי בסי’ קפד סק”ג שאפי’ בוסת קבוע [או בוסת שאינו קבוע, אבל “בין עונה לעונה”, כלומר בימים שלעולם אינה רואה בהם] – “רשאי להחמיר על עצמו לצוות לאשתו לבדוק לפני תשמיש” כי אז אינו שייך “לבו נוקפו ופורש”?

בטהרה כהלכה (בפנים ובמילואים לפרק כג) מאריך שאין לזה מקום כי בדיקה זו (‘והתירה’ אפי’ לפני תשמיש) ענינה רק משום “כל יד המרבה לבדוק” – שכולם מודים (?) שאין להרבות בזה בזמנינו וכו’.

אבל בשו”ת אדה”ז הידוע (ססי’ יט) בה מורה שאשה זו לא תבדוק יותר מידי אלא רק כשחייבת.. מונה בדיקה זו בין הבדיקות שכן תבדוק, וכן מביאו הצ”צ בתשובתו בענין זה.

בטהרה כהלכה שם מיישב זאת, אבל לכאו’ הוא קצת דוחק. והנני מבקש פסק הלכה למעשה. בתודה מראש!

 

מענה:

לא נהגו בבדיקה זו. וכן מורין בי מדרשא שאין לנהוג כן. וכמה טעמים בדבר.

מהו חשבון הימים שעלולה לראות בהם (וסת תרומת הדשן) – לענין בדיקות לפ”ת ולא”ת לבעל נפש

מקורות: 

בשו״ת הצ״צ קנב, כתב לבאר בדעת אדה״ז שיצא שכרה בהפסדה שתוכרח ליכנס בהיתר הקרטין. והה״נ בימינו שכמ״פ יצא שכרה בהפסדה, שכשיצא לה מראה שמסופקת עליו, הרי תלך לרב לטהר. ומה הועלנו בריבוי הבדיקות, דאתי לידי קולא, ואיזה סוג ״משובחת״ יש בזה למצוא מראה דם, ואח״כ להשתדל לטהרה. וראה פתחי מגדים ה, כו. ולהעיר מחכמ״א קיז, יג שנשים העלולות למצוא ע״י בדיקה נקודות קטנות שחורות ואדומות מוטב להם שלא יבדקו כלל בימי טהרתה.

ואף דהתם כתב לבדוק סמוך לתשמיש, כמה חילוקים בדבר, ובהקדם מה שצ״ב בפי׳ דברי אדה״ז שם, שהרי לא בא שם להחמיר עלי׳ כ״א להקל, ולא מסתבר כלל שיורה להחמיר שתבדוק סמוך לתשמיש, דבר שהוא חומרא לבענ״פ, ולא זו בלבד אלא שאסור לה להחמיר ולבדוק מעצמה, ללא שיצווה לה בעלה, וכמ״ש הרמ׳״א קפד, א. [ויתר על כן: הרי גם בדיקה לפני תשמיש וגם שלא בשעת תשמיש הוא מטעם אחד, מצד כל היד המרבה, ורק שלפני תשמיש אין לה להחמיר שמא יהא לבו נוקפו, ושלא בשעת תשמיש משובחת. וכלפי לייא, שבדיקה לפני תשמיש שאין לה להחמיר מעצמה, הורה לה לבדוק, ודוקא שלא בשעת תשמיש רצה שתמעט בבדיקות. וי״ל]. ועכצ״ל שיש כאן טעם מיוחד.

וצ״ל, שכיון שיש לה קרטין יש חשש רציני שתקלקל עצמה, וכרגיל גם בימינו שבאשה שעברו כל וסתות  שלה מורים לה שלא תשמש ללא בדיקה. וגם שכיון שרגילה בקרטין אא״פ שלא תראה, ואולי תצטרך כפרה (להסברא שאין לטהר קרטין אלו, שהרי לא רצה לכתחילה ליכנס בהיתר הקרטין, ראה צ״צ שם). [ויתכן גם דמיירי לפני שעשתה הבדיקה המתוארת שם ג״פ בכדי לטהר קרטין אלו לעולם. אבל בצ״צ שם ל״מ כן].

ועוד שכיון שהיתה מחמרת ע״ע ״להרבות בבדיקות כ״כ מדי יום״, וכנראה גם ע״פ הוראת המורים שלא רצו להקל לטהר  הקרטין, וממילא לא הי׳ שייך להקל עד כדי כך.

ובאמת, יתכן לפרש, שכוונתו רק כשמרגשת בעצמה, וקאי אדסמיך לי׳, שבודקת כשמרגשת, והיינו או סמוך לוסתה שאז מרגשת (אלא שבלא״ה צריכה בדיקה אז. ולא חש אדה״ז לפרש הפשוט), או באו״א כשנרגשת בעצמה סמוך לתשמיש. ויתיישב גם לשונו, שנקט לישנא ד״או״ המחלק, כשמרגשת בעצמה או סמוך לוסתה או לפני תשמיש״, דלכאו׳ כולהו איתנהו, והול״ל בו׳ המוסיף, ״כשמרגשת בעצמה וסמוך לוסתה ולפני תשמיש״, וכיו״ב. (ולפי פשוטו, נצטרך לומר ד״או״ לאו דוקא, או״י להנת״ל דמיירי לפני שבדקה עצמה ג״פ לטהר קרטין אלו לעולם, שאין הכרח שכל המקרים – מרגשת, וסתה, תשמיש – יהיו בה בזמן זה). ולהנ״ל א״ש טפי. ועפ״ז נצטרך לומר שאין כוונתו להרגשה המחייבת בדיקה, כ״א שמרגשת סימנים המבשרים על הופעת הוסת. ולפ״ז, מש״כ ״כמ״ש בהג״מ״ קאי עמש״כ לפנ״ז ״ולא אח״כ״, משא״כ בדיקה שלפני תשמיש אין טעמו מחמת דברי הג״מ, כ׳״א מחמת שמרגשת בעצמה. (ועדיין יש מקום עיון. ולהעיר גם מהשקו״ט בהגי׳ בהג״מ. וראה קובץ תורת נחלת הר חב״ד צב. ואכ״מ).

אלא, שכ״ז מחודש קצת. ואיך שלא יהי׳, אין להוכיח מכאן להורות, הוראה מסורה לכל, לבדוק סמוך לתשמיש.

(ומש״כ בטהרה כהלכה (שהביא כת״ר) לפרש דמיירי בוסת שא״ק – הוא היפך משמעות לשונו, ופשוטו כמשמעו דמיירי בו״ק, כמ״ש להדיא. ובטהרה כהלכה נדחק לפרש שוסת קבוע דכאן שונה מכל שאר ו״ק שבש״ס ופוסקים. ותמוה. וגם שבימיהם הי׳ מילתא דלא שכיחא והו״ל לפרש כן. ועוד ועיקר, שלא העלה ארוכה בעיקר הקושיא, שגם בושא״ק אחרי ג׳ בדיקות ראשונות א״צ לבדוק מעיקר הדין ורק לבענ״פ. ועוד, שגם בזה אין לה להחמיר ע״ע ללא שיצווה לה בעלה, כבאג״ק שם).

ובאו״א, בשו״ת אג״מ יו״ד ד, יז, כח, שאין להרבות בבדיקות כיון שגם אחרי הבדיקה אינו ברור לנו, ומעלת הבדיקה היא רק כשנדע דבר ברור ולא שתשאר בספק. וראה כעי״ז בשבה״ל (ד, קז. ח, קצה, ד) לענין הסתכלות בקינוח.

וגם, שבימינו רגיל שמסרטת עצמה בבדיקות – ראה שבה״ל שם. שיעורי שבה״ל יא. חוט שני ד. שו״ת דברי יציב יו״ד א, סח, ט. ובלבושי עז ו, שנחלשו הדורות ותקלקל עצמה בחנם.

וכלל גדול הורו לנו בעלי ההוראה, ואין חכם כבעל הנסיון, שבדבר שהוא חומרא לבענ״פ הרבה יש לשקול במאזני הצדק אם   אינו מביא לידי קולא, וראה גם באג״ק מוהרש״ב שנראה שלא להחמיר בדברים חדשים עיי״ש. ובפרט בדורנו שרבו הנסיונות וד״ל. ובכלל, בכגון דא, יש להמליץ הידוע שבענינים התלויים ברגש אין   לשאול כיון שזוהי הוכחה שאין רגש. וד״ל שכמותו. וראה שו״ת ריב״ם שנייטוך יו״ד מג, הובא בדרכ״ת קפו, ב שאין להורות שצריכות לבדוק, דמתני׳ משובחת דייקא ולא שמחוייבים. ובדרכ״ת שם העתיק שיפה הורה להם המורה שא״צ בדיקה. אבל עייש״ה בפנים.

ולהעיר ממענה כ״ק אד״ש בנוגע לחומרות בטהמש״פ, נדפס בס׳ רב מורה דרך ע׳ 253: אין ענין בחומרות יתירות – וכנראה במוחש שהן מבלבלות את האדם וכו׳. וראה שם נוסח המענה בשלימות.

 

 

#3066 (2)