May one talk on Shabbos about melacha that was already done or will be done in the future?

Question continued:

In general regarding daber dovor, if one is on shlichus and it would make someone uncomfortable to avoid a conversation is there room for leniency? Is there room for leniency if talking about his week at work would relieve his stress?

 

Answer:

One may not say on Shabbos that he is going to do something after Shabbos, if the activity after Shabbos involves a melacha or even a shvus (rabbinic prohibition to do in Shabbos). For example, one may not say that he is going to buy something after Shabbos. Even if there is no gain from the fact that he is speaking about it, nevertheless it is prohibited because of ודבר דבר, that one’s speech on Shabbos should not be like his speech during the week.

This applies only to discussion of things in the future. One may discuss melachos that occurred in the past. One may also speak about melacha if it’s not a clear statement about melacha, rather the activity is hinted out. The definition of hinting in this context is heavily debated in Poskim. Saying “it would be nice if we would have a door here” is perfectly fine. This involves no discussion about doing something, and no mention of a melacha, just a comment about the advantage of having a door.

Nonetheless, one should not speak a lot of דברים בטלים on Shabbos unless he enjoys the discussion and is having Oneg Shabbos. (If he is speaking דברים בטלים because others enjoy it, this leniency doesn’t apply.) Still, one shouldn’t go overboard with talking דברים בטלים, as the primary focus of Shabbos should be davening and learning Torah. Either way, this leniency isn’t middas chasidus, the mode of behavior of pious individuals. Additionally , if one he is a בן תורה he may not do so even during the week.

There is a separate איסור of verbally making calculations on shabbos, because one might come to write down the conclusion. However, this איסור only applies to calculations that one needs to know, for example how much he already paid his workers, and through the calculations he knows how much he still owes them. Even if at the end it comes out that he already paid it all up and he owes them nothing, nevertheless he gained by doing the calculations that he knows for a fact now that he owes them nothing, and he might come to write this down.

One more point: although thinking about business or melacha is permissible, if it causes disturbance or concern, one may not do so as it interferes with Oneg Shabbos.

It’s a mitzvah not to think at all about business or other forbidden things; one should consider on Shabbos as though all work has already been done. This is the greatest Oneg Shabbos. If one cannot get himself to consider his work done, and therefore he’s upset about not being able to think about his work, he may think about it on Shabbos. However, midas chasidus is to consider thought about work as if it’s actual work and not think about work in any circumstances.

 

 

Sources:

בנוגע ודבר דבר – עיין אדה”ז סימן שז סעיף א וסימן שו סעיף כא.

והנה, באיסור לדבר במלאכתו – ב׳ פרטים, כשמועיל לעשייתו לאחמ״כ שאסור משום ממצוא חפצך, כבאומר לחבירו שיעשה למחר, ש״נמצא שהוא מוצא חפציו בשבת ע״י אמירה זו״. וגם כשאינו מועיל לעשייתו, ״שאף אם לא הי׳ אומר כן בשבת הי׳ יכול לעשות כן למחר (ו)אעפ״כ אסור משום ודבר דבר״ (שו״ע אדה״ז רסי׳ שז. וראה במג״א שם יא, שנחלקו בד״ז. וראה משנ״ב ח, בבה״ל ד״ה וכן). וכן מדוייק בטור או״ח שז. ומשמע קצת שהאיסור הראשון הוא משום סמיכות ודבר דבר לממצוא חפצך (ובשו״ע אדה״ז – כתב ״ודבר דבר״ בסוגריים) שגם מציאת חפציו ע״י דיבור אסור. והשני, משום ודבר דבר גרידא, שדרשו שלא יהא דבורו של שבת כדבורו של חול. אבל בכמה ראשונים מוכח שהדרשה ד״ודבר דבר שלא יהא וכו׳ כדבורו של חול״ קאתי רק לרבויי רק איסור שיחה בטילה – ראה תוס׳ שבת קיג, ב. רא״ש טו, ב. ועוד. ועפ״ז גם איסור השני נכלל בדין דממצוא חפצך ודבר דבר. וראה ערוה״ש שז, א-ב. וצ״ע בדעת הרמב״ם, את״ל דס״ל לאיסור השני (ראה מג״א שם), מהיכא ילפינן לה – ראה הל׳ שבת כד, א. שם ד.

ואיך שיהי׳, נראה שלכו״ע גדר האיסור הוא שגם שאינו מועיל להמצאת חפציו נכלל ג״ז כהכנה למציאת חפציו. אבל בדבר של״ש ממצוא חפצך מלכתחילה לא אסרו גם משום ודבר דבר. וכדמוכח מחשבונות שעברו דליכא אגירא גבי׳, כדלקמן. וראה ערוה״ש שז, יט שבחשובנות שעברו ל״ש ממצוא חפצך שאין לו חפץ בזה. ועפ״ז י״ל שבמדבר במלאכת חבירו אין מקום לאיסור זה כלל. וכ״מ בפוסקים שהזכירו רק במלאכת עצמו. וראה א״א מבוטשאטש רסי׳ שז ד״ה במה שאסור, שנסתפק בזה. ונראה דעתו נוטה להיתרא. וראה בכהנ״ל פיה פתחה בחכמה ג ממצוא חפצך א הערה טז. ועוד ילה״ע ממש״כ בערוה״ש כד, שמותר לדבר לעצמו, כיון שהוא דברים בטלים ושל מה בכך ואי״ב תועלת. ועוד משמע שם שגם באומר לחבירו לפעמים ה״ז שיחה בטילה בעלמא. ולהנ״ל א״ש. אבל ראה משנ״ב לו, שגם בינו לבין עצמו אסור. וראה גליוני הש״ס שבת קיג, א שנסתפק.

בנוגע לרמז והגדר בזה – שקו״ט בכ״מ. וד״ז תלוי ועומד בהבנה נכונה בהחילוק בין הנראה בעיניך שתעמוד עמי לערב שמותר, או הי׳ נכון לערב שאסור. וכן מאי שנא מאומר שיביא לו פירות וידוע שכוונתו לפירות מוקצים שמותר – ראה תו״ש כב. משנ״ב בבה״ל ד״ה אסור. (ומש״כ במהדו״ח בתוס״ש שפירות כולל גם מותרים – צ״ב, שהרי ידוע לכל כוונתו. ועכצ״ל שהותר כיון שאפשר לפרש באו״א. ומדוע נאסר בהי׳ נכון שאפ״ל גם שכוונתו לד״א. ובשו״ע אדה״ז שז, כא שהרהור אסור כשניכר לכל שמהרהר בחפצים האסורים. אבל אינו סותר, דהתם קאי בקורא שטרי הדיוטות בעיון ללא קריאה, שניכר במעשיו במה מהרהר, ולא בדבר שידוע לנו מבחוץ במה מהרהר. וע״ד דוגמא: ההיתר כששייך ע״י בורגנין, שלאדה״ז יסוד ההיתר כיון שאינו מדבר ע״ד העדר הבורגנין – אדה״ז טו. קו״א רסג, ח. והה״נ בעניננו, שהידיעה שלנו בפי׳ דיבורו הוא בגדר הרהור, כיון שהוא ענין חיצוני ולא בזה מדבר. אבל כשגלוי וניכר שהוא מהרהר מתוך מעשיו אי״ז הרהור כ״א מעשה). ובפירש״י שבת קנ, א שבאומר הנראה בעיניך הותר כיון שאינו מפרש להדיא. אבל בפירש״י ע״ז ו, א כתב רש״י דמיירי באומר הנראה אם תעמוד עמי לעשות למלאכתי בערב, ועכ״ז מותר. (אבל י״ל שמש״כ רש״י לעשות מלאכתי הוא פי׳ דברי האומר, ולא שאומר כן בהדיא. וכ״מ ממה שכפל ברש״י מלת לערב, עייש״ה).

וכמה אופנים בדבר: שהנראה בעיניך הוא כמסתפק – ריטב״א ע״ז ז, א. ד״ה ת״ר. מאירי שם ד״ה אסור. פתח הדביר שז, ה. ומפרש כן בדעת רש״י שבת שם. (ולהעיר, שגם בב״י משמע, שהאיסור דהי׳ נכון מתאים גם בדעת רש״י). חסל״א ז. בא״ח ש״ב וישלח ב. וכ״מ בערוה״ש כ. (וראה שש״כ כט הע׳ קלג, שכל שאינו בדרך ציווי מותר, ואפי׳ אינו בלשון שאלה. וצ״ע). ונראה עוד להמתיק הדברים, בהחילוק בין ציווי לשאלה, שעצם הענין שאומר בלשון פקודה מוכיח שרוצה לשכרו, שהרי לחבירו אינו רגיל לומר בדרך ציווי ; שלשון הי׳ נכון לי היינו לעבודתי וכאילו מזכיר בלשון מלאכה – תורת שבת יג; שלשון נכון מורה על הכנה למלאכה – כ״מ בשו״ת חו״י נז. וכ״כ בני ציון ליכטמאן יב. ושם שבכ״מ הגי׳ ראה שתעמוד עמי לערב. שלחן שלמה אויערבאך ט. (אבל אינו מתאים עם מש״כ בשמו בשש״כ שהעיקר אם הוא דרך ציווי). ושם, שבאומר הי׳ נכון כל השומע מבין שכוונתו לשוכרו. (וצ״ע, שגם באומר שיביא לו פירות ידוע לכל שכוונתו לפירות מוקצים. ומ״מ מותר. וי״ל החילוק, שבאומר שיביאו לו פירות, פי׳ דבריו סובל כמה סוגי פירות. אלא שכעת ידוע שכוונתו לפירות מוקצים. אבל אי״ז כלול בגוף הדיבור. וה״ה בל׳ הנראה בעיניך שחבירו מבין מזה כוונתו, אבל הדיבור סובל פי׳ אחר. אבל לשון הי׳ נכון – מצ״ע מובן לכל שזו הכוונה. והיינו שכל שמוכח פירושו מתוך דבריו ה״ז בגדר דיבור. וראה גם שו״ע אדה״ז שו, ו בלשון שמוכיח שמשלחו לקנות). וראה גם יד יוסף רוזנברג יד, דמיירי באומר לפועל, שממילא מובן שהכוונה לשוכרו למלאכה, אבל באומר לחבירו לא מינכרא מילתא דדילמא להשתעשע עמו צריך לו. ולכאו׳ נראה פשוט, שלכל האופנים והביאורים, מותר לומר לחבירו הי׳ נכון לי לערב כשבאמת כוונתו ללמוד עמו וכו׳ (אא״כ נאמר שלשון ציווי גופא מוכיח האיסור), ועכצ״ל דהכא מיירי דמינכרא מילתא באיזשהו אופן שרוצה לשכרו.

אמנם, בריטב״א שם מוכח דבעינן תרתי לטיבותא שאינו מזכיר מלאכה, וגם הוא בלשון מסופק. וכ״מ בדעת הי״א שבמאירי.

ומסתימת השו״ע ואדה״ז קשה להכריח לכאן או לכאן. ומספק יש להחמיר בדברי קבלה. ובפרט, שממה שלא הזכירו בלשונם לשון מלאכה, כברש״י ע״ז, והרי דרך האחרונים לפרש יותר, מסתבר דס״ל שבשתי האופנים אינו מזכיר שום מלאכה. וכן ממה שכתבו שמתוך כך מבין שרוצה לשכרו, מוכח שאינו מזכיר השכירות, ושבמזכיר להדיא אסור גם בגוונא קמייתא. ומ״מ גוף הלשון מורה על ההיתר והאיסור. ומסתבר כדברי הראשונים כמלאכים, שההיתר מחמת שלא נאמר בלשון ודאי. ולהעיר מל׳ אדה״ז: כמדבר בפירוש שרוצה לשכרו – בכ״ף הדמיון. אבל בב״י: שזהו דיבור ממש.

כן להעיר, שבטושו״ע, ודאדה״ז, הל׳ ״הי׳ נכון עמי״ ולא ״לי״. וכבר העיר מזה בתו״ש שם וכתב שלשונם דחוק. וכן בשו״ע הל׳ שאומר ״לחבירו״ ולא ״לפועל״. אבל ברמב״ם שבת כד, ד, ובשו״ע אדה״ז: לפועל. [ובל׳ הרמב״ם – ראה מלבושי יו״ט ח, שפי׳ באו״א לגמרי].

אמנם, לאידך, קייל״ן שמותר לומר לנכרי ציווי שיבין לעשות מלאכה אחר השבת. והיינו גם בציווי ממש – מג״א לא. אדה״ז ז. ולכאו׳ סותר להנ״ל שהעיקר שלא יהא בדרך ציווי. ועכ״פ ברור, כשמדובר ברמז ממש, שאין דרך בנ״א לדבר כן (ולדוגמא, באומר תקנח חוטמך ומבין מזה לעשות מלאכה, להסיר הפחם בראש הנר. אלא שבזה אסור כיון דמיירי שעושה בשבת) ודאי אפשר להקל גם בלשין ציווי.

אבל אחר העיון, באמת נ״ל שהענינים חלוקים ביסודם, שבדין אמירה לפועל – יסוד האיסור היינו האמירה ע״ד השכירות, ולא הזכרת המלאכה (ומיירי כנ״ל שאין כאן הזכרת מלאכה), שבדין ודבר דבר נכלל שלא לדבר מענין שכירות פועלים. (ובכלבו לא, משמע יתירה מזו שהוא בגדר ממצוא חפצך. והיינו שיש בזה תועלת לעשייתו. וכן ברמב״ם: שנמצא עושה חפצו בשבת. וגם בלשון הגמרא שנקטו גם ודבר דבר, יש להעמיס כן, שמודבר דבר ילפינן שאיסור ממצוא חפצך ע״י אמירה (שנלמד מסמיכות המלים, כנ״ל) מותר בהרהור. וכן יל״פ בל׳ אדה״ז. ויל״ע לדינא, אם בדין דממצוא חפצך כשהוא ע״י דיבור, הותר ברמז). ואמירתו הנראה בעיניך הותר כיון שלא אמר בפירוש שרוצה לשוכרו, משא״כ באמירת הי׳ נכון שיש כאן דיבור מפורש שרוצה לשכרו. ושפיר אפ״ל כנ״ל, כיון שהוא לשון ציווי ולא שאלה. אבל בנוגע לאיסור ודבר דבר כשמבקש מהנכרי לעשות, שהאיסור הוא הדיבור ע״ד המלאכה, ולא השכירות, כל שמדבר ברמז לית לן בה, אפילו בלשון ציווי.

ובנדו״ד, כשאומר שמה טוב אם הי׳ כאן דלת, וכדומה – כמה סברות להיתרא, שלא נזכר לשון מלאכה ולא ציווי, וגם אינו מובן מדבריו שרוצה לעשות מלאכה מסויימת, וכש״כ שאינו אומר ״שיעשה דבר״ (כהלשון בסעיף א). ושאני לשון הי׳ נכון – שהוא ציווי לעשי׳ מסויימת. אבל אמירתו כאן הוא בגדר שיחה בטילה ודברי הבאי.

ולכאו׳ גם בזה שייך הדין, שמצוה שלא יחשוב כלל משום עונג שבת.

ועוד היתרים שייכים בחפצי שמים ובדבר שאפשר לעשותו בהיתר כגון ע״י בורגנין. ולא הארכנו בזה שאינו שייך לעניננו.

ועוד איסור שלא להרבות בשיחה בטילה, כנ״ל אא״כ עונג הוא לו – ראה שו״ע אדה״ז שם ב. ובטעם שהותר כשעונג הוא לו, שבכה״ג אי״ז דרך חול – קו״א שא, ב. וראה משנ״ב שז, ג-ד.

כן אסרו לחשוב חשבונותיו – ראה שבת קנ, סע״א. וברמב”ם שבת פרק כ”ג הלכה יח: גזירה שמא יכתוב. וכ״פ אדה״ז שם יג. לאידך, ראה בפמ”ג שם במ”ז ה, שמביא דעת רש״י שם, ושיטת הלבוש שז, ו, שאסור משום ממצוא חפצך. וכ״פ בערוה”ש יט, משום ממצוא חפצך.

ולדידן, שאדה”ז פוסק כרמב”ם משום שמא יכתוב, ודוקא בפיו אסור – צריך לחלק, שהגזירה שמא יכתוב הוא דוקא בחשבונות, משא”כ ודבר דבר הוא בכל דבר שאסור לעשות בשבת, שאסור לומר שיעשה דבר פלוני למחר. ולאידך, בחשבונות ל״ש ודבר דבר כיטן שאינו מדבר ע״ד התשלומין לפועלים.

ויוצא לנו, שמצד שמא יכתוב, מותר לדבר בדברים שאין בהם חשבונות או כשכבר עברו וא״צ לידע אותם עתה. ומצד ודבר דבר – מותר לדבר בדברים שעברו כבר אפילו צריך לידע אותם עתה. [לאידך, אין לנו הוכחה גמורה בדעת הרמב״ם שאיו איסור ודבר דבר בדברים שעברו, דשאני חשבונות דליכא בהו משום ודבר דבר. אבל יותר נראה כנ״ל, שאם כבר עברו ל״ש שיהא בגדר ממצוא חפצך שאינו מוצא חפציו עי״ז, שגדר האיסור בכל אופן, מה שהוא מעין הכנה לעשיית חפציו].

ובדברים שאין בהם חשבונות ושעברו כבר – מותר לכל הטעמים. וע”פ כל הנ”ל מתורץ שאלת הפמ”ג שם על הרמב”ם, במה שמותר לפקח על עסקי רבים, שאף שאין בו משום איסור ודבר דבר אכתי איכא שמא יכתוב. וע”פ הנ”ל מתורץ, שאינו אסור אלא חשבונות אבל לא שאר מילי.

ולהעיר משו״ע אדה״ז סימן פה סעיף א שמשמע שהרהור אסור ג״כ בחשבונותיו. וכבר עמד התהלה לדוד שם על זה. וצל״ע מש״כ שם שאין בו ביטול מצות עונג שבת לפי שאינו מטרידו. ובשתים: שצ״ע מהיכא תיתי שאינו מטרידו. ועוד שגם כשאינו מטרידו כתב אדה״ז שיש מצוה בדבר. אלא שמחדש ש אם יש לו מתוך ההרהור טרדת הלב או נדנוד דאגה אסור. וההינו מדינא ולא רק גדר מצוה משום עונג שבת. ומקורו מרבינו יונה והובא בב״י. ומפרש שז״כ הדרשה דכל מלאכתך עשוי׳. ולאדה״ז תרתי בגווה – גדר איסור כשמטרידו, ועוד גדר מצוה גם כשאינו מטרידו.

בהנת׳ בדין כל מלאכתך עשוי׳ – ראה לקו״ש יא ע׳ 80 הע׳ 5.

 

#2943