האם מותר לכתחילה לאשה לומר לבעלה “טבלתי” ע”י הטלפון וע”י טקסט?

 

השאלה הוא לפי החוו”ד (וראיתי שהרב פרקש טוען שכ”ה סתימת כל הפוסקים וכן יש לפסוק) שצריכה לומר טבלתי, האם זה שולל טקסט (מסרון בסמס)?

 

מענה:

פשוט שמותר שתאמר בטלפון וגם בטקסט.

 

מקורות:

עיקר דברי החוו״ד (קפה, בחי׳ א, והב״ד בפת״ש קפה, א. וראה בכעי״ז חוו״ד קפד בחי׳ לב וביאורים יד, הב״ד בפת״ש שם כז) צע״ג (ראה משה״ק בלחו״ש קפה, א, ושראיתו מדברי התוס׳, שלכאו׳ נתכוון לתוס׳ נדה יא, ב ד״ה תניא, אינה מוכרחת, ושם, דל״ד כלל למש״כ בש״ך קפה, ד בשם הב״ח דהתם אמרה שהיא טמאה ושוב באה אצלו וצריכה אמתלא בדיבור). והרבה פוסקים נקטו שלא כדבריו. וראה מי נדה קו״א מהדו״ב קפד, יא. ערוה״ש שם ד. טהרת ישראל ד. בא״ח ש״ב צו כא. וכן נקטו אחרוני זמננו. ואדרבה, י״ל שמעשה עדיף מדיבור (ורמז קצת לזה הלחו״ש בלשונו), וכדמצינו לגבי אמתלא. ול׳ שתאמר לו לאו דוקא (ראה עד״ז תוה״ש קפה, ג). ואת״ל שצריכה לומר דוקא, מדוע לא עלה ד״ז על זכר כל הראשונים והאחרונים (וראה שו״ת בא״מ דלקמן שהראה מקום לתוס׳ נדה יב, א ד״ה כיון. חי׳ הר״א שם ד״ה לעולם. ושם שבתוס׳ הרא״ש שם ד״ה כיון חולק. ועכ״ז עיי״ש שבנדו״ד ש״ד גם לדידהו. ובכל אופן, התם מיירי בתביעה גרידא. ובלחו״ש וערוה״ש דחו הראי׳ באו״א), ובדבר הרגיל קייל״ן בכללי ההוראה דהו״ל לפרושי.

וגם לדברי החוו״ד איכא למימר שבא לשלול רק מה שבאה ושוכבת אצלו, שאינה ראי׳ גמורה, ואינו בירור גמור (אם משום דחיישינן שעשתה כרגילותה ושכחה שלא טבלה, או משום חשש שיצרה תוקפה כדלקמן), וכמו בכל ע״א הנאמן באיסורין שא״צ דיבור דוקא (וראה פרד״ר קפד במקשה זהב א (לענין עבר וסתה) שהביא מרמ״א יו״ד א, ג ובנו״כ שם. אבל ראה ערוה״ש שם ה שדחה). וכ״כ בדה״ש ז. חוט שני א. ועוד.

ואת״ל דגרע משאר ע״א שיצרה תוקפה (אף שגם בשאר איסורים איכא יצר, ונימא דיצרא דעריות גרע טפי), וכפי שכתבו מאחרוני הזמן, היינו רק מה ששוכבת אצלו, אבל אין חובת אמירה, וסגי בכל רמז אחר. (ובאמת כל עיקר הסברא צ״ע דאי חיישינן שיצרה אלבשה מדוע נסמוך שלא שיקרה ואמרה שטבלה).

וגם אם נפרש שהוא משום דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן, פשוט שג״ז בגדר בירור מעלייתא.

ובאמת בחוו״ד כתב רק בשוכבת אצלו, ואיכא לפרושי בדוחק קצת דמיירי כשהוא בא אצלה, ויצרה אלבשה (ראה כעי״ז בפרד״ר שם לענין עבר וסתה) ולא רמזה כלום ולא עבדה אפילו מעשה, רק שנשארת אצלו, אבל איפכא אם באה אצלו ועבדה מעשה, מהיכא תיתי דלא מהני. ואין הכרח שצ״ל דיבור ממש. ושו״ר שכ״כ לפרש בדברי החוו״ד בשו״ת עצי הלבנון לח. והדברים מתיישבים על הלב מאד יותר משאר האופנים שנאמרו בזה. ושבקי׳ דאיהו דחיק ומוקים אנפשי׳.

ובכלל בכ״מ כתבו שגם לחוו״ד אם יודע שספרה ז״נ והכינה עצמה לטבילה ויצאה מהבית ללכת לבית הטבילה, ועבר זמן רב, שיכלה לטבול, לא שבקה היתרא ואכלה איסורא – ראה נתן פריו נדה קפה, א. שו״ת בא״מ ד,ס. ועוד. וראה שיעורי שבה״ל קפה, א, ב.

וגם את״ל בדרך זר ורחוק שצ״ל בדיבור דוקא, פשוט שאין בזה דין שמיעת קול אדם, וגם בטלפון סגי [ואפילו בדין עדות ממש נסתפקו בטב״ע דקלא. ואכ״מ. (וראה אג״ק כג ע׳ דש. ניצוצי אור מינדל ע׳ 100. נדפס בשלחן מנחם אה״ע ע׳ רעג). אבל כאן עיקר הענין בירור האמת]. וגם שבזה פשוט שכתיבה כדיבור דמי. [וגם בעדות ממש מה שאינו מועיל כתב, הוא רק מגזה״כ, דמפיהם ולא מפי כתבם. ובאיסורין פשוט דמהני בכתב, שאי״ב דין עדות אלא בירור ונאמנות – ראה מאירי יבמות פח, א. נוב״י חו״מ ב, ד. מנ״ח לז. ראה שו״ת הצ״צ שעה״מ ח״ד סי׳ קס (צח, א, ונדפס בחי׳ על הש״ס כתובות ב – רכח, א) ד״ה וקשייתו, לענין אומרת טמאה אני. ואפילו באיתחזק איסורא – ראה נתה״מ כח בביאורים ז. וראה אמרי בינה עדות י].

והנה ז״ע נמסר לי בשם א׳ מחשובי הרבנים שליט״א שאמר ברבים, דאף דמהני גם בטלפון, וגם בכתב מחמת שבענין זה יש להקל דכתיבה כדבור, מ״מ בנוגע לטקסט טען שאינו ככתיבה, שהוא בגדר “כתיבה אלקטרונית”, ואינו כדיבור ואינו חשוב אלא רמז ואינו לכתחילה. ויסד זה על מה ששמע מבעל קנה בשם, שהענין של אמירת טבלתי בפירוש, הוא כי ירדה לטומאה ע”י דיבור שאמרה בפירוש נטמאתי, ולכן לעלות מטומאה צריכה דיבור. וע”ד “כבולעו כך פולטו”. ולכן טקסט אלקטרוני אינו בכלל זה ואינו לכתחילה.

וד״ז אין לו שחר. ופשוט בעיני שדברי הקנה בושם לא הובנו כראוי, שאין להם שום הבנה. והוא בעצמו כתב באו״א – ראה בספרו שו״ת קנה בושם א, סט. קנה בושם על נדה קפה, א. [ובאמת, גם דבריו שם שמחמת חזקת איסור לא סגי באומדנא וצריך בירור גמור, צ״ע, שמה שהביא משו״ת פנים מאירות א, יא בבשר שלחה אשה לבעלה, ועלה בספק אם נמלח – התם ספק גמור הוא, ואכן בשלחה סמוך לשבתמתיר דאומדנא דמוכח שלא סמכה על בעלה. ואטו מי נימא שאסור לאכול אצל מי שסומך עליו מבלי לברר שהבשר נמלח וכו׳. וכן לא מהני תעודת הכשר אא״כ נחתם אחרי המליחה].

ועוד זאת, שלהסברא שכתיבה כדיבור – מקום גדול לומר דהה״נ בכתיבה אלקטרונית, אף שמעיקרא א״צ להגיע לזה. [והנה, נתחבטו בגוף הדין דכתיבה כדבור. ובשו״ת שבו״י א, קנו דמ״ל עקימת שפתיו ומ״ל הוזזת ידיו באצבעותיו. ובשו״ת חת״ס יו״ד רכ ד״ה ושנית, שאפי׳ מהרהר בשבועה חייב לקיימה רק שהתורה מיעטה שצריך בטוי שפתים לחייב, וכתיבה אתיא בק״ו מעקימת שפתיו דהוי מעשה. ובתומים צו, ה שמקבל בלבו בכתיבה, ומהני משום שראוי לבילה. ובשו״ת ברכת רצ״ה צה (קלה, א) שמועיל מפני שגמר בלבו ודברים שבלב גלויין אצלנו ע״י הכתיבה. ובאבנ״ז יו״ד שו, יז, מפני שסברא שהיא שבנשבע לחבירו בכתב חייב].

 

 

#29283