סי’ כט’יב: הפריה חוץ גופית כשאי אפשר באופן אחר אם מותר ביד

 

לכבוד ידידנו הרב הגאון וכו׳ שליט״א

בשאלתו במי שהגיע לביה״ר לטיפול הפרי׳ חוץ גופית, וניסו לעשות הוצאת הזרע באופן דהקל קל. ולא הצליחו כלל. והנהלת ביה״ר אמרו לו שילך הביתה, ונפשו עליו דאבה, שאינו מצליח שיהא כדרך כל הארץ וגם לא דש מבפנים וזורה מבחוץ, או ע״י כיס. וממילא כל ההשקעה תרד לטמיון. ורוצה לדעת אם יש מקום להתיר להוציא ביד, ועפמש״כ באג״ק יג ע׳ רצג שאם הרופא דורש בדיקה באופן ישר ישנה הוראה למעשה לעשות כן. ונסתפק בפי׳ הענין דבאופן ישר.

ובטלפון עניתי בקוצר אמרים לדעתי שיש להתיר ושאי״ז בגדר השחתה. וליתר שאת המליץ כת״ר שליט״א ״להביא להוצאת הזרע שלא בידים, אלא באמצעות מכשיר האלקטרואיג’ולשיון electroejaculation [דהיינו מכשיר חשמלי, כמין מוט – שמוחדר לפי הטבעת, ומחמם ומזעזע באופן שמוציא הזרע בכל אופן מבלי שימשמש הנבדק בידיו״]. וכתב כת״ר שליט״א, ש״בכך חסכנו, את הבעייה שהעלה האג״מ בטענה שכיוון שנאמר שלא תנאף ביד וברגל – הרי שעצם פעולה זו בידים היא בגדר ניאוף [ולכן הציע, שיהרהר וכו’ וכו’ שלדידי הן עצות חסרות תועלת ותוחלת…]. ואכן כשהאברך הציע זאת לצוות הרפואה, הם מיד נענו שיש להם מומחה שיודע לבצע זאת בעז”ה בהצלחה״.

אלא שהרבה פעמים אינו פרקטי.

ובכל אופן, ודאי הכי עדיף טפי בדאפשר.

והנה, לא נכנסתי לדון בגוף הטיפול, ואכ״מ בזה, ודברינו אמורים כלפי מי שהתיר ובאופן שהתיר, וסמכתי יתדותי על תשו׳ הרמ״א שהביא מהרש״ם ג, רסח לעניננו שאינה השחתה שהיא לצורך. ובזקן אהרן א, סז, הוסיף בצד ההיתר דברי הרמ״א להתיר באקראי דרך אברים אפילו לבטלה ממש. (אף שכבר כתבו להקשות ולחלק). וידוע דעת היעבץ להתיר הוצז״ל לצורך מצוה. ואם נחוש שבהפרי׳ – לא כל הזרע מוזרק כדברי שו״ת צי״א הידוע, הרי אין היתר בכלל לדעתו לעשות הפרי׳. ופשוט, שביחס להוצז״ל, נדו״ד עדיף עשרת מונים מבדיקת זרע שהתיר רבינו. וכש״כ אם נצרף הסברא שהפרי׳ חוץ גופית ג״ז בגדר כדרך כל הארץ, שכך מקיים פו״ר, ועכ״פ לשבת יצרה, וא״כ לא שנא מביאה רגילה שלא כל הזרע מפרה וחלק נשפך לחוץ, וכדעת אדמו״ר הצ״צ בשו״ת טפאה״ע פט, שאינו בגדר על  עצים ואבנים.

ועכ״פ, איך שלא יהי׳, פשוט וברור אצלנו שכל שהותרה ההוצאה באופנים אחרים, הרי בדאא״פ ניתן להתיר גם ביד. ועל העיקר באנו עתה, שדעת האג״מ (אה״ע א, סח. שם ע. שם עא. ב, טז. ג, יד), שלא תנאף ביד לא הותר לצורך פו״ר – וכסברתו כ״נ בתקנת השבין טו, אלא שסיים עלה ״מיהו כל הראשונים מפרשי לה לניאוף ביד או ברגל אמוציא ז״ל״ אינה עולה בקנה אחד עם אחיעזר ג, כד, ד, בשם שאילת יעבץ א, מג, שהותר אפילו בידים לצורך מצוה. והובא גם בספרו מטפחת ספרים ע׳ 20. והביאו באבני האפד אה״ע כג, א. אמנם ביעבץ גופא לא נתפרש להתיר בידים, אבל משמע מכללא. וכן הבין בדבריו בפני משה הכהן אה״ע כה, ב (אלא שחלק עליו). וכן במחת פתים דלקמן. ועוד. וכ״כ בשו״ת חדות יעקב תנינא קי.

והעיקר אצלנו, שלא מצינו שום מקור ברור שהוצ״ל ביד מקרא דלא תנאף גרע טפי, שהרי האיסור לאחוז ביד הוא רק משום הוצאת זרע, ואם גוף ההוצאה הותרה כש״כ שהותרה האחיזה ביד שהיא סייג לאיסור. ואדרבה, בכ״מ מפורש להדיא שלא תנאף נאסר רק מכח הוצז״ל, ולא איפכא – ראה רש״י שבת מא, א. ועוד. ובאו״ז הל׳ בע״ק כד מפורש כן דקאי בסוחט הזרע. ופשטות ל׳ הרמב״ם אסו״ב כא, יח שניאוף ביד היינו הך דהוצז״ל. אבל לאידך חילקם לתרי בבות, ומשמע קצת שענין אחר הוא. (וראה שו״ת אבנ״ז אה״ע פג, ג). וראה גם תקנת השבין שם. אמנם, פשוט שכוונתו רק לזה, שאי״ז כדש מבפנים או נושא קטנה, שכאן הוצז״ל ללא צורך כלל. וממש״כ שם מחד גיסא קרא דידיכם דמים מלאו וביחד עם זה שהוא כהורג את הנפש, והיינו מימרא דר״י ור״א בנדה יג, א במוצז״ל בכלל שהוא כאילו שופך דמים, משמע דכחדא נינהו. והעיקר, שגם אי נימא שהו״ע אחר, וגרע משאר הוצז״ל, וכמשמעות ל׳ הרמב״ם, הרי האיסור מפורש רק באופן שמוציא זרע, ומחמת אופן ההוצאה. ונמצא שכל שהתרנו ההוצאה גופא שוב ליכא איסור דניאוף ביד, וכדלקמן.

וילה״ע מל׳ המאירי נדה שם: דרך הערה אמרו, והיינו שאי״ז איסור מיוחד דניאוף ביד. ובתניא ז מפורש שלא הוזכר עון הוצז״ל בתורה. אבל להעיר מסהמ״צ להצ״צ מצות פו״ר, שבס׳ לרב מק״ב (היינו אור השנים, ראה אג״ק ט ע׳ כה. יא ע׳ תב) מנאה במנין המצות מקרא דלא תנאף. (וכ״מ בסמ״ק רצב. אבל ראה לקמן מתקנת השבין). אלא שג״ז משום השחתת זרע וכמפורש שם ״שלא להוציא זרע״.

והנה, מצינו בעזר מקודש עו, א, דמשמע מיני׳ של״ש גדר ניאוף כשהוא לתועלת. ובכלל, פי׳ ניאוף כשהוא בדרך זנות ותאוה, כבכל התורה כולה, משא״כ לצורך ולתועלת לא מסתבר שייקרא בשם ניאוף.

ותו, שמסתבר מאד בפי׳ הגמ׳ שפי׳ לא תנאף שם במנאף עם איש אחר דרך אברים, והכי יקרא שמו ניאוף. וכ״כ בהגהות יעב״ץ נדה יג, ב. (וראה צפע״נ סנהדרין  נה, א, דלרמב״ם מיירי עם ערוה, דרך אברים, כדמוכח בפיה״מ סנהדרין ז, ד. אבל לרש״י הוא הערוה בעצמו. וראה בחי׳ ר׳ ראובן דלקמן באו״א בדעת הרמב״ם. ולפ״ז, בשו״ע אה״ע כג, ב שהעתיק ל׳ הרמב״ם מוכח דלדינא ליכא איסור מיוחד דניאוף ביד לולא הוצז״ל. ובטושו׳ע לא הביאו כלל דרשה דלא תנאף. וכיון שלרמב״ם האיסור משום ידיכם דמים מלאו וכאילו הורג נפש, ולא מדין ניאוף, אפשר להתיר כשהוא לצורך מצוה ומצוה רבה דפו״ר. אמנם, בשו״ת צפע״נ ירושלים תשכ״ה ו, מוכח שפי׳ בדעת הרמב״ם כברש״י שהוא עצמו הערוה. אלא שכמעט ואא״פ להעמיס כן בל׳ הרמב״ם בפיה״מ, ואולי הוא רק בס׳ היד. ושם בצפע״נ נראה דס״ל דהוי אביזרייהו דג״ע ממש. ולא נתקבלה דעתו. וראה הנסמן שם בהערות המהדיר).

ובכל אופן, נדו״ד שהוא לצורך פו״ר ממש – ודאי עדיף, ראה ערול״נ יבמות עו, א שהאיסור בידים גם לצורך מצוה הוא לפי שאינו לצורך פו״ר.

וגם ליש״ש יבמות ח, טז, שמפורש אצלו שאסור כשהוא בידים והותר רק בדרך גרמא (ולא מטעמי׳ דאג״מ. וכן הוכיחו משם באחיעזר שם. תורה לשמה תפא. מנחת פתים אה״ע כה, ב. וראה גם תורת חסד אה״ע לח, ז) – הרי התם קאי בבדיקת כרות שפכה דוקא, שלא יקיים אז מצות פו״ר. (ובשו״ת משפטי עוזיאל אה״ע מב, ר״ל שבכרות שפכה לא מהני הבדיקה כשהוא ביד, ואינה לתועלת כלל, יעו״ש. וראה שו״ת דברי מלכיאל ה, קנז, שר״ל בהא דיבמות הנ״ל, שבדיקה במשמוש אינה עולה יפה. ושם משמע שהוא בגדר בידים ולא גרמא. וכ״כ להדיא בשו״ת שבה״ל ה, קצב. וכ״נ שפי׳ בנחפה בכסף ב אה״ע לח, שהוכיח משם להתיר בידים לחולה, במקום סכנה). אבל הכא שמקיים המצוה, איכא למימר דלא גרע ממשמוש באבר ביד בשעת ביאה כשאין ברירה. ואף את״ל שאינו מקיים פו״ר, עכ״פ הוא בכלל לשבת יצרה.

ועוד, דכרות שפכה שאני דמותר בגיורת אלא שגיורת לא שכיחא (ראה ערול״נ שם שעמד בזה).

ותו, והוא עיקר אצלנו, דהתם אפשר באו״א, והשאלה רק היכי עבדינן שיהא הקל הקל תחילה – ראה ישרש יעקב יבמות שם עד״ז. וראה בעיקרי הד״ט יו״ד כא, ז, שכתב ג״כ כן. וראה אג״ק ו ע׳ קפ. יד ע׳ קעח. ובשו״ת ויען אברהם  פלאגי אה״ע ז הבין מעיקרי הד״ט שדעתו אכן להתיר בדאא״פ. וראה גם זקן אהרן וואלקין ב, צז, שאף שהחמיר באמת, מ״מ בדאא״פ סמך להקל על המתירים באקראי ושהמיקל לא הפסיד.

ובסגנון אחר, ובהקדם מה שצ״ב קצת בל׳ היש״ש שביד חייב מיתה, ולכאו׳ כוונתו במש״כ דוקא בנוגע העונש ולא גוף האיסור, לפי שמסתבר שהעונש הוא רק בעושה מעשה ממש, וממילא עדיף למעט כמה שאפשר שלא יהא במעשה (ראה גם אשל אברהם ניימארק יבמות שם), ולכן כהאיסור בגדר דחוי׳ שפיר אפ״ל שיש להעדיף בגרמא. אבל  כשהמטרה לא תתבצע באו״א, אין חומרא מיוחדת בעושה מעשה ביד, שהרי האיסור כאן על גוף יציאת הזרע.

ובשו״ת מנח״ש ג, קג, טז (שלחן שלמה ערכי רפואה ג ע׳ צו) הבין בדעת יש״ש יתר על כן, שהוא רק בבחינת לכתחילה מלשונו ״היכי עבדינן דמייתא לי׳ לידי בדיקה לכתחילה״. ונראה מדבריו, שפי׳ ביש״ש, שדרך הפלגה הוא, בכדי למעט מהאיסור, מחמת הרחק מן הכיעור. אלא שיל״ד, שי״ל בכוונת היש״ש שבשלמא אם כבר נעשה מעשה ובא לידי חימום בדקינן לי׳ אבל היכי שרינן לכתחילה לעבור על איסור. ועצ״ע הוספת תיבה זו ללא צורך. אמנם, פתח דבריו שם יאיר שכתב בפשיטות שאסור.  ואולי ג״ז רק לכתחילה.

גם צ״ב שהרי ביש״ש לא נחית כלל לדרשה דניאוף ביד, וכתב רק שאסור ביד והותר רק בנהמא חמימא ובגדי צבעונים. וא״כ ה״ז רק מחמת שמחלק בין גרמא לבידים. ולא מצינו שיש חומר מיוחד בידיו. וכוונתו גם לאיסור באופן שדש מבפנים וזורה מבחוץ. וממילא בנדו״ז שהותר גם בשאר אופנים, אין מקום להביא מיש״ש לאסור מחמת שהוא בידיו.

ואיך שיהי׳, אפשר לסמוך על גדולי הפוסקים שהתירו גם בידים ממש, עכ״פ בדאא״פ – אחיעזר שם. צי״א ט, נא, א, ב (אלא שנטה קו בהפרי׳ חוץ גופית, כנ״ל). יבי״א ב אה״ע א. שבה״ל ה, קצב. ושם שאין טעם כ״כ לחלק בין בידים לגרמא. תורת מרדכי קעח. ועוד. וכל הפוסקים שהתירו בדיקת זרע בסתמא, ללא תנאים,  משמעות דבריהם דהיינו ביד. וכ״כ בנשמת אברהם אה״ע כג, ב להתיר בידים באא״פ בע״א. ועוד, שגם האוסרים – קאי בבדיקת זרע דוקא, משא״כ בנדו״ד. וגם אלו שהחמירו אפילו בנוגע הזרעה מלאכותית – היינו כיון שאפשר באו״א.

ונתפרסם כבר שהאחרונים שדנו בכוונת הב״ש אה״ע כה, ב, לא ראו דבריו בלוח התיקון במהדו״ק, והובא בכרם שלמה שם, הביאו באוצה״פ אה״ע כג א, ט. ומדבריו אתה למד, למעיין היטב, שכשיש צורך ואא״פ באו״א שרי גם לצורך בדיקה בעלמא. וכ״כ עפ״ז בשו״ת שבט סופר אה״ע א. שבה״ל ז, רה.

ועוד זאת, שמדבריו מוכח להתיר גם בידים – ראה שו״ת בי״צ א אה״ע סוסי׳ לד. שבה״ל ה שם. (אבל יש שפירשו דקאי בביאה של״ד או דש מבפנים).

וראה גם חי׳ ר׳ ראובן יבמות יג, שהביא מתוס׳ הרא״ש יבמות יג, א בשם ר״ח להתיר לזב לבדוק עצמו כיון שהוא לצורך. ושם פירש עפ״ז בס״ח  קעו, שהובא בב״ש כג, א, במה שהעדיף שיוציא שז״ל ולא יבוא על א״א, שזהו לצורך. ולדידי׳ גם איסור ניאוף ביד הותר לצורך. (אלא שחידש איסור אחר דלא תקרבו. ופי׳ כן בכוונת הרמב״ם בפיה״מ דלעיל. אבל כשאינו עושה להנאה ליכא גם לא תקרבו, עיי״ש מש״כ בזה). וראה גם עד״ז בשו״ת מהרש״ג ב, רמג בנוגע לדברי ס״ח, שהוא גם כשהוא במקום ביאה עם פנוי׳ טהורה, מחמת שהוא לצורך.

ולכאו׳ ז״כ רבינו באופן הראשון באג״ק טו ע׳ פט – ליקח מהבעל. ובאג״ק יג ע׳ רצג, שאם הרופא דורש בדיקה באופן ישר, ההוראה למעשה שכצ״ל. ואם ע״ז צריך למסור נפשו, אף שיש חשש איסור, מחמת התועלת שאח״כ, כש״כ בנדו״ד שהוא לצורך המצוה באותו זרע גופא. (וכנ״ל, דברינו אמורים להמתירים הטיפול ובאופנים המותרים ואכ״מ). ובכלל, רוב הפוסקים חילקו בין מעשה לגרמא ולא בין מעשה בידים למעשה שהוא באו״א. וכיון שההיתר דרך נרתיק שהוא מעשה ממש מפורש אצל רבינו, לא מסתבר לחלק כסברתו המחודשת דהאג״מ.

ויש לצרף לצד הספק עוד כו״כ סניפים וצדדים – הדעות שאיסורו רק מדרבנן, ושהותר לצורך מצוה, ושאין כוונתו להשחתת זרעו, ואפשר שאין זרעו ראוי להוליד (וכהפי׳ שנאמרו בהיתר הבדיקה בספק כרות שפכה), ונמצא בידינו ריבוי ספיקות. וגם אם גוף האיסור דהוצז״ל או השחתת זרע הוא דאורייתא, איסור ניאוף ביד לרוה״פ הוא אסמכתא – ראה שו״ת פנ״י ב, מד. עזר מקודש אה״ע כג, ב. ערול״נ נדה שם. עצי ארזים כג, א. תקנת השבין שם (ועיי״ש גם בכוונת הסמ״ק דלעיל, שאין כוונתו שיהי׳ בזה לאו גמור. ובכל אופן, סמ״ק גרס בגמ׳ לא תהנה לאף. וא״כ סמי מכאן ניאוף ביד, אלא גוף ההשחתה. ומפורש שם בלשונו שלא להשחית זרע שנאמר וכו׳. והוא דלא כשו״ת צפע״נ דלעיל שלא תנאף היא דרשה גמורה). ונמצא שעדיף לא תנאף שהוא אסמכתא בעלמא משאר השחתת זרע שלכמה דעות היא דאורייתא. ולהעיר מל׳ הרמב״ם בפיה״מ סנהדרין שם ש״האריכו לשון לאיים ולהפחיד״. ומכח דס״ל שהכל רק בדרך אסמכתא. ובכלל, גם אצל הפוסקים שהאריכו לומר דאפשר שהוצ״ל דאורייתא – לא חילקו בדבר לפרט בזה, דניאוף ביד הוא איסור נוסף דאורייתא. וממילא, כש״כ שי״ל בזה שהותר בדרבנן לצורך מצוה. וכנ״ל, איכא למימר בנדו״ז שאי״ז רק לצורך, אלא ה״ז קיום המצוה ממש.

ויש להוסיף ולהמתיק, שפשטות דין דלא תנאף היינו רק כשמוציא זרע, כפירש״י נדה שם (ודלא כאג״מ שם דקאי גם כשאינו מוציא זרע, שלא מצינו כן בשום מקום, אף שבשו״ת בית שערים מכת״י נ רצה להעמיס כן בדברי התוס׳). ובנדו״ז, השחתת זרעו גופא הותרה לפי שאינה בגדר השחתה, וממילא שוב ליכא לא תנאף. ולולא דמסתפינא אמינא שגם האג״מ הי׳ מתיר במקום שאא״פ באו״א, ולא אמר דבריו אלא מחמת שהי׳ אפשר באופנים אחרים.

וכמעט לכל הדברות והאופנים שנאמרו בהיתר הבדיקה דכרות שפכה – מחמת שהוא לצורך, או שהוא לתועלת שיוכל לבא בקהל וממילא נכלל בפו״ר ואינה השחתה, או שהתירו השחתה דרבנן לשם מ״ע דפו״ר אפילו שלא בעידני׳, או שהותרה השחתה כדי שיוכל לקיים פו״ר ע״ד חלל שבת אחת (ושם בכרות שפכה, בכדי שיוכל לבוא בקהל ולא ישב בלא אשה, וגם שעי״ז יהי׳ כל ימיו בהרהורי עבירה והשחתה), או מחמת שבלא״ה אינו ראוי או ספק א״ר להוליד – הרי הה״נ בעניננו.

וע״י מכה חשמלית שהציע – ודאי דינו כגרמא, ועכ״פ אינו בגדר ניאוף ביד, שאינו בדרך ניאוף כלל. ובאו״ז שם שעם הרוחות אי״ז זנות. וממילא הה״נ במכונה.

וגם אם אא״פ באופן הנ״ל, עכ״פ אם הוא בשעת מעשה גם בדרך קירוב עם אשתו, וכן במהרהר באשתו, וכש״כ בממשמש באברי׳, ודאי עדיף טפי.

 

 

#29012