לשטוח בגד רטוב בשבת

 

שאלה:

בגד שנרטב בשבת האם מותר לתלותו במקומו הרגיל במשך השבוע ששם תמיד מניחו, הגם שמתייבש שם בדרך ממילא?

וגם האם מותר להניחו ע”ג כסא וכדומה?

 

מענה:

מותר להחזירו למקומו הרגיל שם מניחו בדרך כלל כשהוא יבש, גם אם כוונתו שיתייבש.

וכן מותר להניחו על כסא, כל זמן שאין דרך לשוטחו שם כדי לייבשו, ולכן אין לחבר שתי כסאות ולשטוח על גביהם.

 

מקורות:

ראה שוע”ר סי ש”א סנ”ו שהאיסור הוא משום מראית עין שלא יאמרו שכיבסם בשבת. ושם סוף סנ״ח שמותר אפילו לנגבן כל שאינו שוטחו. וראה במשנ”ב שם ס”ק ק”ע ובשע”צ ס”ק רי”ב, שהאיסור הוא רק דרך שטיחה, שרק בזה יש מראית עין, שכך הדרך אחרי שכיבסן, ואם אינו דרך שטיחה מותר לנגבן. ובבא״ח ש״ב פ׳ ויחי ס״א שלתלותו על החבל בלתי שטיחה לית לן בה. וראה שו״ת אז״נ ח״ג סוס״כ, שגם בתולה על החבל במקום שתולין אחרי כביסה, ניכר שלא כיבסו, מזה גופא שאינו שוטחו. אבל ראה בקצוה״ש קטז בבדה״ש כ לאסור גם בדבר שניכר שלא כיבסו בשבת (כגון שיש עליהם צואה, או בבגדים שידוע שדרכן להתרטב ממקום אחר ולא משום כיבוס כגון בווינדלי״ן ששדרך תינוקות להשתין) משום עובדין דחול, וכתב לעשות בשינוי קצת, כגון על המעקה או ע״ג עצים ואבנים.

ועפ״ז כתבו כמה אחרונים יתר על כן, להתיר אפילו בדרך שטיחה אם הוא במקום שאין דרך לשטוח שם אחרי כביסה. וראה תולדות שמואל לח, י להתיר לשטוח מפה על השולחן. ובשמירת שבת כהלכתה פרק י”ב סכ”ב במגבת שנרטבה שמותר להחזירה למקומה אף אם תתייבש שם. וכ”כ שם בפרק י”ג סכ”ג. וראה שם פט”ו סי”א-ט”ו. וכ״כ בחוט שני שבת (ח”ב פל״ג, עמוד רי”ב אות ב) שמותר לתלות על קולב, בתנאי שאינו תולה הקולב על חבל הכביסה, עיי״ש שהעיקר תלוי בדרך האדם לשטוח. וצ״ע מש״כ שם להתיר בשוטח מהזיעה להניחם על משענת הכסא, ששטיחה מפני הזיעה אינו בכלל הגזירה – שהרי מפורש להדיא בתוספתא שבת יז, טו, והובא לדינא בשו״ע שא, מז אפילו מן הזיעה, ומשמע דכי הדדי נינהו עם מי שנרטבו בגדיו. ונראה שנפלה שם ט״ס, ותלמיד טועה כתבו, וכוונתו, שההנחה גרידא שאינה בדרך שטיחה הותרה. ותו לא.  ובשו”ת אור לציון (ח”ב פרק כ”ד שאלה ט בהערה ד”ה ועכ”פ) להיזהר שלא לתלות בגד שנרטב ע”ג כסא בכוונה לייבשו. ולכאורה דעתו אינה עולה יפה עם דעת המשנ”ב דלעיל שכתב להדיא שמותר לנגבן (ובפשטות כוונתו גם בכוונה לנגבן) כל זמן שאינו דרך שטיחה כנ”ל, אא”כ נאמר בכוונת האול”צ שבפושטו ע”ג כסא מקרי דרך שטיחה. וגם זה צ״ב, דהא אם הוא דרך שטיחה אסור בלאו הכי גם ללא כוונה לייבשו. וראה גם בשולחן שלמה סי ש”א סמ”ה הערה לח (ובשש״כ טו הע׳ קכ), שמותר לתלות על קולב, כיון שעושה כן לשמור על הבגד.

והנה, בשו״ת דברי יציב א, קמג, שכשרואים על גופו רטיבות מהמקוה מותר גם לשטוח שניכר שלא כיבסו בשבת. אמנם, בשו״ע אדה״ז שם נו מוכח שהגזירה דמראית העין היא במה שרואים אותם שטוחים ולא בשעת מעשה השטיחה. וראה בשו״ת מגדנות אליהו ב, לא. והוא דלא כתוס״ש שם פד, וראה שם פב, ופז, שהאיסור בשעת השטיחה. ומה שהותר לדעת אדה״ז כשהיו שטוחים כבר מע״ש שלא לסלקן – ה״ט שמפני מראית עין אינו חייב לסלקן, וכמשמעות ל׳ אדה״ז שם נז. אבל בלבוש ביאר באו״א שבאמת כל ישראל בחזקת כשרות והחשד רק במה ששוטחם כעת, שאם כיבסן מאתמול למה לא שטחן מאתמול.  והביאו במשנ״ב קסז. ובמקור הדין בשו״ת הרשב״א ז, צא, משמע שהאיסור מחמת שרואה אותם שטוחים בשבת ולא מאתמול. ואיכא לפרושי הכי והכי. ונפק״מ בעבר ושטחו בשבת אם חייב לסלק.  ובבא״ח שם א כתב להקל בזה. הב״ד בכה״ח רס ורסב. אבל בדעת אדה״ז אינו מוכרח. ואדרבה.

וראה זה פלא, בתפארת השבת (שמעי׳) הוצאה שא, מה – ע׳ נב, להתיר כעין הנ״ל במגבת של מי המקוה מטעם אחר, שר״ל שבזמננו שהדרך לכבס הרבה בגדים ביחד, ואין דרך לשטוח בגד אחד, אין איסור. ולפענ״ד, הדברים אינם נכונים גם במציאות.

(ובדברי יציב שם כתב סברא להתיר במגבת בכלל, גם בל״ז, כיון שעשוי להתרטב מחמת ניגוב ולא יחשדו שהוא מפני שנתכבס. איברא, שבמשנ״ב שם קסו מפורש לאסור גם באלונטית. וצ״ל דשאני מווינדלי״ן שכת״ש במשנ״ב קסד להתיר דהכל יודעים דרך התינוקות להשתין – לפי שבווינדלי״ן דרך לשטוח גם אחרי שנתרטב, משא״כ באנפלונטית שרק אחרי הכיבוס דרך לשטוח. וכ״כ בשש״כ פי״ב בהערה ס. ולפענ״ד, אי״ז מסתבר, שהרי בפשטות דרך לשטוח באלונטית אחרי הניגוב ג״כ כפי שרואים בימינו. ותלוי במציאות כמה נרטב. ונראה, שלדעת אדה״ז שהאיסור במה שהבגדים שטוחים, ולא במעשה השטיחה (כנ״ל), ובעצם גם בכיבסם ושטחם מע״ש איכא מראית עין, לפי שאין לתלות בהיתר, אלא שחז״ל לא חייבו לסלקן (וכמשנת״ל, דאלת״ה מדוע לא נאמר ברואה בגדים שטוחים שנתכבסו מאתמול) – לכאורה צ״ל לאיסור גם בווינדלי״ן, שהרי אין לנו לתלות בהיתר. ונראה לחלק בפשיטות, דשאני בגדי תינוקות שדרכם תמיד להתרטב, וממילא תלינן בהיתר, אבל בבגדים שטוחים אין סברא לומר שכיבסם בע״ש דוקא, שהרי דרכו בכבוס בע״ש ובשבת בשוה, ולכן מקום לחשדו שכיבסן בשבת ואדרבה כששטוחים בשבת יותר נואה לומר שנתכבסו היום ולא מאורתא (לולא שכל ישראל בחזקת כשרות). ומעתה, ניהדר אנפין לאלונטית, שבאלונטית, רגיל הוא גם בכיבוס וגם בניגוב, ואין לנו תלי׳ לומר בדוקא שהשתמש בו לניגוב יותר מלכיבוס, ואדרבה, השטיחה שייכת יותר בכיבוס, אף אם לפעמים שוטחו גם אחרי הניגוב. אבל בויינדלי״ן שנרטבים תמיד ולכן שוטחן תמיד, מסתבר לתלות בהרגיל. ובס׳  הנ״ל הוסיף עוד לחלק (לענין אחר), בווינדלי״ן  איכא היכרא בגוף הבגד (לא מחמת צורתו, כבמאמ״ר שם לה, שבחיי״א ומשנ״ב לא התיר מה״ט, ורק באופנים מסויימים, שההיתר רק), מחמת שיש בו צואה או שלא נרטב לגמרי (ומוכח שאינו מחמת כיבוס, לפי שאחרי כיבוס נרטב לגמרי. אלא שבמשנ״ב החמיר בכלל גם במים מועטים. ויש שפי׳ בד׳ החיי״א כב, ז ובמשנ״ב משמו, במש״כ דוקא כשלא נשרה כולו, באו״א, שדרך תינוקות להשתין רק במקצתו. ואם נרטב כולו, יחשדו שכיבסו ולא יתלו שהוא מחמת מי רגליים) אבל במגבת אין היכר בגוף הבגד שלא נתכבס. אבל לא ניחא לי׳ בחילוק זה, עיי״ש. אלא שלדבריו לא נתיישב מה שהחמיר במשנ״ב גם באלונטית, אף שדרכה בניגוב).

 

 

#28427