האם תלמיד בן חו”ל שלומד בישיבה בארץ ישראל יכול להישאר שמה יותר מל’ יום ברציפות?

 

שאלה:

מהמענות המצו”ב נראה שדעת הרבי הוא, שלא לשהות בארץ ישראל יותר משלושים יום רצופים, שאלתי היא האם יש מקום לחלק בבחורים ההולכים ללמוד שם בישיבה?

 

מענה:

הרי לא שייך להחמיר בזה זולת ע״י ביטול תורה ח״ו, כנראה במוחש בבני הישיבה שבאה״ק המהדרים בזה. ומי ערב ויקח אחריות לדבר חמור כזה?

 

נ.ב. בכל אופן, אלו הוראות פרטיות. ויש להוסיף גם המכתב במורה לדור נבוך א, עב. קובץ העו״ב אהלי תורה א׳סד ע׳ 75. ועוד. ולא שמענו הוראה גורפת כזו, ולא דין כזה בשום מקום. ומפורש הפכו בר״ד משיחת יום ב׳ דחגה״ש תשט״ז – תורת מנחם תשט״ז ע׳ 357 הע׳ 253. (אלא שלמעשה לא עשו כן אז, ראה שיחת ליל ג׳ תמוז תשט״ז – שם ע׳ 28). ולהעיר מהל׳ באג״ק יח ע׳ תד, עייש״ה.

ואגב, ילה״ע שכמדומה שרבינו החמיר ע״ע גם בשוהה פחות מל׳ יום, כאשר אמר כמ״פ בטעם מניעת הביקור בא״י אפילו לזמן קצר.

ולאידך, לסברא – וחומרא – הנזכרת, הרי מקום לומר שבפחות מל״י אינו מקיים גם מצות ישוב א״י. וראה שו״ת שרה״מ ח, יא, ב ושם פט. ומהיכא תיתי להקל בזה ולהחמיר בזה, ובמקום ביטול תורה. ולרוה״פ היציאה איסור דרבנן, משא״כ ביטול תורה.

כן מצינו היתרים לדינא ביוצא מא״י לישא אשה וללמוד תורה – ולכמה דעות אפילו להשתקע – שבד״כ זוהי הטעם בבני חו״ל, וכן לפרנסה ולרפואה. וי״א לכיבוד או״א.

ויש שכתבו להקל לבני חו״ל בכלל, כדמוכח ברש״י גיטין עו, ב ד״ה כי הוו, ובשו״ת מהרי״ט צהלון פה שאפי׳ עלה להשתקע ובא ממרחקים וכוונת ביאתו שחשב למצוא מנוח ולא מיתדר לי׳ כאילו בא על תנאי ולא נתקיים תנאו. וראה שו״ת משנת יוסף א, נה, ג. אג״מ אה״ע א, קב. ויש שכתב שרק במשך תקופת היותם בא״י עליהם ליזהר לא לצאת.

 

 

#27655