Remembering Shabbos During The Week
Question:
In order to fulfill the mitzva of זכור את השבת לקדשו according to what the מכילתא brings, by saying “יום ראשון בשבת” – Do I need to say “בשבת” or is “יום ראשון” enough because I’m obviously counting to/from Shabbos?
Also, does it apply to writing also?
Answer:
An introductory comment:
This mitzvah is already accomplished by saying the shir shel yom and there is no requirement to say it again throughout the day. Furthermore, the Rebbe suggests that the obligation, which is accomplished by saying so once a day as mentioned, exists only when anyhow counting the days of the week. The Rebbe adds that it appears that the custom isn’t in accordance with this opinion.
Nonetheless, it appears that according to this opinion there would at least be a מצוה קיומית when counting to Shabbos.
As to your questions:
- While many sources specify saying “Yom Rishon b’Shabbos”, it’s possible that saying just “Yom Rishon” is sufficient. Perhaps, the actual count to Shabbos is achieved by saying just “Yom Rishon”, however, it is lacking the mitzvah to mention Shabbos daily.
- There is a machlokes if this mitzvah applies in writing too. The common custom, among Gedolei Yisroel too, is not to be particular about writing specifically the weekday count in letters (in contrast to the monthly count).
Sources:
פתח דברינו בנוגע לגדר המצוה, והוא ע״פ אג״ק ב ע׳ שסא. ושם שעפ״ז א״ש שהמנינים בתנ״ך הם לא למנין ימי השבוע (ראה ר״ה ג, א. וראה טל תורה שם). וראה כעי״ז ממש בשו״ת דברי יואל א, טו. וראה הנסמן אצלנו במקורות להלכה יומית אות תקצד. ושם ר״ל יתירה מזו, שגם אין סרך ונדנוד מצוה בהזכרת המנין לשבת, ורק כשבלא״ה יש צורך למנות. וראה גם בי׳ הרי״פ פערלא בסהמ״צ לרס״ג עשין נו – רלח, ב ואילך. וצ״ע ממש״כ במג״א ס, ב, וכ״ה בשו״ע אדה״ז ס, ד בשם י״א, שמצוה להזכיר שבת בכ״י. ועה״ג מצויין שם לדברי הרמב״ן בחומש. והיינו עה״פ זכור את יום השבת (יתרו כ, ח). וכ״ה בכ״מ. ועכצ״ל כדברינו בפנים שי״ב מצוה קיומית עכ״פ. וראה ערוה״ש ס, ד. ואוי״ל, שענינים חלוקים הם, מנין ליום השבת, והזכרת שבת גופא בכ״י. והכי דייק לישנא דסידור האריז״ל (דלקמן) לזכור ולמנות. ויתכן שלא קייל״ן כרמב״ן רק לענין מנין לימי השבת, משא״כ זכירתו בכ״י, שהובא גם בפירש״י. (ובשו״ע אדה״ז רמב, י משמע שגוף הדרשה לזכור בכ״י היא רק לב״ש. וראה קו״א שם א. ולאידך, בסו״ד משמע קצת שלב״ה זוכרו ע״י זה גופא שבוטח שיזמין לו מנה יפה, וכברמב״ן שם שהלל מודה במדרש של שמאי. וראה חיי״א שבת א, א שהביא המצוה לזכור בכ״י את השבת). וראה זה פלא, שבשעה״כ (ענין כוונת היוצר) השמיט זכירת שבת ממנין הזכירות. ולאידך במק״א (ענין ויהי נועם) הביא המצוה למנות לשבת ודברי הרמב״ן בזה. וראה גם שערי קדושה להרח״ו א, ד, שמנה ו׳ זכירות. [ולהעיר, שעפ״ז א״ש מה שמזכירים עוה״פ בשש זכירות לאחרי התפלה, אף שהזכירו כבר בשש״י, שענינים חלוקים הם. ועדיין צריכים אנו למודעי, לפי שבהמנין נפעלת ממילא הזכירה, ותרתי למ״ל. ובאמת, מקיימים כבר זכירת שבת בשעת ק״ש כשאומר וזכרתם את כל מצות השם שמכוון לזכור שבת, כבמג״א ושו״ע אדה״ז שם. אלא שזהו רק בכדי לזכרן אצל ק״ש. ולא נז׳ בדבור כ״א בשש״י ואחרי התפלה. וראה שערי תפלה ומנהג אשכנזי צב, לפי דרכו. ובאמת, שכמו״כ צ״ב בזכירת יצי״מ. וראה בשאלה #1546].
והנה, בב״ר ט בסופו משמע דלא סגי ביום ראשון לחוד, שזהו מנינו של עולם. ועיי״ש בפי׳ מהרז״ו. ולכאו׳ כ״ה להדיא בפסיקתא רבתי דר״כ כג, שאין לו לומר חד תרי תלתא. וראה בפי׳ הרד״ל. אבל ראה בביאור שם ובפי׳ זרע אפרים (להגראז״מ) מה שהגי׳. וראה שו״ת דבר״י שם. והנה, גם בגט פשוט אה״ע קכו, יא כתב שאין כותבים באחד בשבוע מחמת מצוה זו. וכ״ה ברביד הזהב יתרו. וכ״מ קצת בהקדמה לס׳ נטריקן להפמ״ג ד״ה אמור מעתה. וראה גם בשם עולם להח״ח שמירת שבת ד, שגם כשמזכיר ימי שבוע שעבר יאמר קודם השבת וכיו״ב. אמנם, בט״ז אה״ע שם ב, מוכח שפי׳ בשבת היינו בשבוע (וראה שיחת ש״פ וישב תשכ״ה, שזהו פי׳ הפשוט. וראה שיחת ר״ח תמוז תשכ״ד), וא״כ אינו מזכיר כלל שבת (אלא שלהרמב״ן אכן פי׳ באו״א, דקאי על יום השבת. וסרה הראי׳).
והנה, מד׳ הראב״ע, שהעיקר שלא ישכח חשבון שבת – ודאי גם באופן זה מהני. וגם במכילתא יתרו ז, מוכח שהעיקר שתהא מונה לשם שבת. ונ׳ פשוט, שהעיקר להתחיל החשבון מיום ראשון, וגם לא לקרוא לימים אלו בשם בפ״ע. וראה מנורת המאור אלנקוה ג ע׳ 574, שלא תהא מונה לשכירותך ולא לחשבון מלאכתך. וראה גם בפי׳ הריטב״א ר״ה שם ד״ה חדא במה שבתורה אין שמות לימי השבוע, דאיכא למישמע מינה שגם בכה״ג יוצא. וראה גם שו״ת חקרי לב או״ח לג שבלשונם אין ההוה לתלות ימי השבוע לשבת. ומשמע, דהא לא״ה ש״ד, אף כשאינו אומר בשבת. ולהעיר שבמשנה מצינו מנין הימים, כגון בתולה נישאת ליום הרביעי, ולא נז׳ שהוא לשבת. וראה ביאורים וחידושים לס׳ חרדים במהדורת תש״נ (ט, לג), ועיי״ש שהוכיח מזה שגם במנין החדשים לא נז׳ להדיא שהוא ליצי״מ. ועוד הוכיח מקראי, עיי״ש. ועוד להעיר שמש״כ הפוסקים בשם כתבים, לכוון בהזכירות בברכות ק״ש, ובאמירת וזכרתם את כל מצות השם מכוון למצות שבת – הרי גם אינו אומר תיבת ״בשבת״. וראה לקמן די״ל שמקיים בהרהור. וראה הקדמת אג״ט שמקיים גם ע״י לימוד הלכות שבת בכ״י. וכבר מצינו דוגמתו בפי׳ הראב״ד והר״ש לתו״כ בחוקותי ב, ג. וראה זית רענן לילקו״ש בחוקותי תרעא בשם בית אהרן.
וכבר נז׳, דמוכח בכמה דוכתי דתרווייהו איתנהו, מצוה למנות לשבת, וי״ל שמחמת ענין זה א״צ שיאמר ״בשבת״, ועוד איכא בגווה – שצריך להזכיר שבת בכל יום, ומה״ט אומר ״בשבת״.
והנה, בנוגע לכתיבה, הרי עיקר ענינו הוא המנין, ומה לי כתיבה או דיבור. ויתכן, שמקיים מצות זכירה גם בלב ע״י הרהור. וכ״מ במג״א שם. וראה תורת חיים סופר שם א. ואף שבתו״כ בחוקותי ב, ג, שם יליף שתהא שונה בפיך – אין הכרח שכ״ה גם לפי׳ הרמב״ן. אבל כ״מ בחרדים במ״ע התלויות בלב. וכן שם במ״ע התלויות בפה. (והובא במקו״ח רעא, ג. וראה שם א, ט). ובכ״מ לומר שש זכירות מה״ט. וגם במג״א שם הב״ד התו״כ בהמשך למצות זכירת שבת בכ״י. ולאידך, הרי מש״כ המג״א בשם הכתבים אינו לומר פסוקי הזכירות בפועל, כ״א להרהר בהם בשעת ברכות ק״ש ותפלה. וראה שו״ת יוסף אומץ כג. כף אחת (שלו) כה, א.
והנה, גם אם מצותו בפה – הרי נחלקו בכמה דוכתי אי כתיבה כדיבור (ראה ט״ז מז, ב. מג״א שם א. אדה״ז שם ג. שו״ת חות יאיר טז וקצד. רעק״א א, כט. חת״ס יו״ד רכז. שו״ת הצ״צ יו״ד קעז, ג. קפד. קפה. ולדברי הצ״צ היכא דכתיב דיבור אינו מועיל ע״י כתיבה. אבל כאן נאמר לשון זכירה. שו״ת ארץ צבי א, יז. וראה המקנה סופר ערך מפיהם ולא מפי כתבם. שד״ח כללים מערכת כ כלל מז. ולהעיר בנוגע להפסק בכתיבה – בית רבי ג, ב בסופו. ונזכר בר״ד כ״ו שבט תשכ״א). ולהעיר בתורת משה עה״ת לחת״ס בא י, א, שכצ״ל גם במכתבים. וכ״מ בג״פ שם. וראה שו״ת דבר״י שם ד ואילך. ולהעיר מאג״ק שם בנוגע להשלילה לכתוב זונטאג וכו׳.
ואיך שיהי׳, יש מצוה לזכור גם בלב. וע״ד פי׳ התו״כ שם, שהובא בפירש״י עה״פ.
ולהעיר שהלשון בכ״מ (סידור האריז״ל לר״ש רשקובר (ועוד) – והובא בשער הכולל יא, כה): מ״ע לזכור ולמנות ימי השבת ולומר היום וכו׳. ובשעה״כ דרוש ויהי נועם סא, ב: למנות בו ימי השבת ולומר וכו׳. וראה כה״ח קלב, כו.
#2672
