Seperating Extra Maaser Mistakenly

 

Question:

One received a certain amount of money, and he set aside maaser from it. He then discovered that some of that money was intended for someone else, so his maaser obligation was actually a lesser amount.

Does he still have to give the original (mistaken) amount that he set aside?

 

Answer:

No.

 

Sources:

אצרף כאן מה שנרשם אצלנו בנוגע טעות בחשבון מעשר כספים במענה לח״א. ונדו״ד עדיף עשרת מונים:

בשו״ע יו״ד רנח, יג האומר חפץ פלוני אני נותן לצדקה בכך וכך והוא שוה יותר אינו יכול לחזור בו. וכתב הרמ״א כותב ע”ז דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה אמרינן בי’ אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכו׳ אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה אלא דאם אמר כופין אותו לקיים וי”א דאם לא הוציא בפיו אינו כלום והעיקר כסברא הראשונה.

וכן נראה דעת הפוסקים כאן ובחו”מ סי’ פז.

ושם רנח, ב: המפריש סלע ואמר הרי זה צדקה ואמר על אחר וזה גם השני צדקה. וברמ״א: ואם רצה לומר על סלע זה והוציא בשפתיו על אחר — הוי טעות ואינו כלום. וכתב בש״ך סק״ה. פי’ ואותו שהוציא בפיו בטעות אינו לצדקה אבל אותו שחשב בלבו חייב ליתן לצדקה כדלקמן סי”ג בהג”ה ואפשר דהכא מיירי שגמר בלבו שאותו סלע שחשב לא יהא לצדקה עד שיוציאנה [בפיו] והוציא אחר בפיו דשניהם אינם כלום.

והנה, בהכרח לחלק בין דין הנזכר בסי״ג, לכל דיני נדר טעות ואומדנא דאדעתא הכי לא נדר שמצינו בכמה מקומות בדיני נדר וצדקה וכל הספרים מלאים בד״ז, באיזשהו אופן. ועוד קשה דלפ״ז אא״פ להתיר נדרי צדקה בחרטה. ורוה״פ ס״ל להתיר נדרי צדקה בכ״מ. וראה ערוה״ש רנח, יח במה שהקשה מה שמועיל שאלה בהקדש. וכש״כ בהקדשות שלנו, אף שהעיקר לדינא שאמירתו לגבוה כמל״ה גם בצדקה. וראה שו״ע אדה״ז חו״מ גזילה לא. ולאידך, שם מכירה ד..

ועכצ״ל שהוא שרק כשנתכוון לוותר להקדש או בדבר שאין שומתו ידועה – ראה תוספות ור״ן ב״ב קלג, ב. קדושין כט, א. וכבר הקשו בדברי תוס׳ ב״מ נז, א.

ונחלקו אם אמירתו לגבוה שייך רק כשמרויח להקדש. ונפק״מ במכר להקדש והוזל אח״כ, שכאן לא רצה להרויח שמכר בשער שבשוק.

וראה בקובץ שיעורים ב״ב קלג, ב נשאר בקושיא בגמ׳ שם, דקיי״ל שהקדש טעות אינו הקדש. ועיי״ש מה שהביא מתוס׳ הרא״ש. וצ״ע בדעתו אם ס״ל כן להלכה.

ולכאו׳ יש לחלק גם בין טעות בשומא לטעות בחשבון. וי״ל גם דדין הקדש טעות היינו רק בטעות בעיקר הנדר. ושו״ר בחי׳ בתרא ב״ב תרעג עד״ז.

ובשערי שמועות נדרים סי׳ טו ר״ל שמה שמתחייב בטעות זהו דין רק בנדר ולא בהקדש. וראה גם שיעורי הר״ש רזובסקי. ומצאתי בשולחן גבוה שם לג דאמדינן דעתי׳ שרצה להקדיש כל החפץ להקדש אלא שאומר כך וכך שוה ואם שוה יותר דעתו להקדיש כולו.

וראה צדקה ומשפט ד, לז בהערה מכ״מ דמיירי שמתכוון לוותר להקדש.

ולכאורה פשוט לחלק, דהתם מיירי מדין חזרה מהבטחה במכירה, שאסור לו לחזור גם בהדיוט מדין מחוסרי אמנה. ובהקדש הטעם לפי שכבר נקנה להקדש במחיר שקבע, אבל אם תרם למעשר בחשבון לא נכון בודאי אינו הקדש.

ולפום ריהטא ברמבם״ שקלים ג, יב שבהפריש ואינו חייב – לא קדש. אבל הפריש שני שקלים וחייב אחת, אם בב״א השני מותר שקלים. ובזאח״ז לא קידש האחרון. ובהל׳ שלאח״ז שמותר שקלים היינו חולין. וכן פי׳ במאירי ובשיירי קרבן שקלים ו, א, שבמפריש שנים השני חולין. אבל בכס״מ שהוא לנדבה. ועוד. אבל גם בזה אינו מחמת שהקדש בטעות הוי הקדש. וראה שו״ת עמק הלכה בוימל ב, נג. ובארוכה, מראה אש סאוויצקי לירושלמי שקלים א, ג. ועכ״פ פשוט שאין להחמיר כך בצדקה.

וראה בשו״ת עמק התשובה ב, פד בד״ה ונראה עוד, שהבין בפשיטות, שבכגון דא אינו מעשר ורק שיכול לנכות ממעשר דשנה הבאה אם רוצה.

 

 

#26594