שכחתי יעלה ויבוא בשחרית ונזכרתי אחרי מוסף. מה הדין?
שאלה:
שכחתי יעלה ויבוא בשחרית ונזכרתי אחרי מוסף. מה הדין?
עד היום ידעתי שאינו חוזר אחרי מוסף. אבל אמרו לי שבימינו מצאו בראשונים שחוזר ומתפלל. האם אכן כן הוא?
מענה:
שכח יעלה ויבוא ונזכר אחרי שהתפלל מוסף אינו חוזר.
מקורות:
כך הכרעת רוה״פ שלא יחזור, כמג״א קכו, ג בשם שו״ת הרמ״ע מפאנו כה. וכן מורים אצלנו כפס״ד אדה״ז שם ג.
ואף שכתב הברכ״י שם בשיו״ב א, שחזר בו מלפסוק כדעת הרמ״ע מחמת שו״ת הרשב״א כת״י – ויש מרבני אנ״ש שהעלו ספק אם כעת עלינו לפסוק שיחזור ויתפלל, או עכ״פ שיתפלל נדבה – הנה, כעת בהגלות נגלות דברי הרשב״א בדפוס אפשר לראות שחסר שם דקאי בהתפלל כבר מוסף, כהעתקת הברכ״י. ועיקר כוונת הרשב״א בהגיע זמן מנחה שחייב להתפלל מנחה לכתחילה לפני מוסף כדת של תורה, ובא לדון אם נאמר שאין תשלומין אלא לתפלה סמוכה האם חובת מוסף שהיתה אצלו לפנ״ז דינה כהפסק. וראה בארוכה מזה בקובץ העו״ב תתקצה. וראה שם תתקצז. וסרו דברי המסגה״ש על קיצור שו״ע יט, י, שאפשר שאילו ראו כל האחרונים דברי הרשב״א לא היו חולקים עליו, כדברי הברכ״י הנ״ל. וראה עוד לקמן מזה.
(ויש שהעיר וכתב אלינו לדייק מל׳ השואל ״כיון דאיכא הפסקה בתפלת המוסף״. ואינו מוכרח. ועיקר דבריו שם, שיש הפסקה בין שחרית למנחה ואינה תפלה סמוכה. ובפרט שהלשון בהשאלה בפשטות נכתב – או נתקצר – ע״י הרשב״א. וממה שבשאלה הבאה כתב ״נזכר בתפלת מוסף״ משמע שבראשונה קאי דלא נזכר מזה ולא התפלל מוסף. ואין מקום לומר שעל הרשב״א להבהיר ד״ז כשכתבה לשואל ולא אלינו. ומש״כ שלא נזכר עד המנחה – היינו בעבר כבר זמן מוסף. וראה פמ״ג קח בא״א ו. ומה שהעמיס בל׳ המג״א שם ואדה״ז שם ח ד״שעבר מוסף״ היינו שהתפלל כבר מוסף ודלא כפמ״ג – תמוה בפשטות לשונם. ובשאלה הבאה מוכח אמנם בדעת הרשב״א שמתפלל תשלומין גם אחר מוסף, שלרשב״א משלים גם כשאינה תפלה סמוכה בכלל. ואנן קיימינן בסברת השואל, דס״ל יתר מזה בקס״ד שבכלל אין תשלומין משחרית למוסף. ובכלל, משאלה הבאה רואים ששאלת השואל לאו דוקא נאמרה או נכתבה בהשכל).
וא״ש גם הידוע לתלות המחלוקת בפלוגתת חכמי פרובינצא ורבינו יהודה ושאר ראשונים בחזרת יעו״י כשלא ירויח, והיינו אי הוי כלא התפלל או רק דין הזכרה, ונפק״מ במה שיכול לסמוך על מוסף. והרי דעת הרשב״א בחידושים בברכות כו, ב ד״ה וכו׳, דהוי רק כהזכרה, ולהנ״ל אינו סותר.
(ובכלל בכ״מ דלכו״ע אי״ז כלא צלי ממש אלא שנחלקו רק אם להתפלל כשלא ירויח. וגם אם נפרש כפשוטו, ואכ״מ – בנדו״ז שאני שדעת חכמי פרובינצא היא רק כשתיקנו בגדר ההזכרה, שההזכרה תהא מדין גוף התפלה, משא״כ כשתפלת מוסף לפניו, הו״ל רק מדין הזכרה. וז״פ. ובסגנון אחר דלדעת הרמ״ע אכן הו״ל כאילו התפלל. וראה כעי״ז משמרת חיים שטיינבערג ע׳ כב. וראה באו״א שו״ת אר״צ א, פז ד״ה עוי״ל ואילך. ועוד אופן, שההזכרה שבמוסף מצטרפת לשחרית והדר דינא כאילו באמת התפלל. וכבר העירו שהחולקים על הרמ״ע כתבו שיתפלל שחרית ולא בנדבה, ועכצ״ל שאינו תלוי בפלוגתא הנ״ל, דהא קייל״ן בפלוגתא הנ״ל להתפלל בנדבה. והמג״א לאידך הב״ד הרמ״ע וכתב מספק לא להתפלל ול״כ להתפלל בנדבה, וכדלקמן. וגם לחכמי פרובינצא קם דינא בגמ׳ ד״בציבור שנו״ – איך שלא נפרש בגמ׳ – שלפעמים סומך בהעדר ההזכרה על מוסף, עכ״פ הש״צ סומך ע״ז, כדלקמן).
ועפ״ז יתיישב גם מה שנתחבטו רבים בדעת הרשב״א כדת מה לעשות בנזכר אחרי מוסף, אם להמתין עד מנחה כמשמעות הרשב״א, דלכאו׳ לא מן השם הוא זה – דמעיקרא לא בהכי מיירי.
ובלא״ה, אחרי ככלות הכל, אכתי איכא ספיקא, ובספק אינו מתפלל, וכפי שהאריך מזה בשו״ת שערי עזרה טראב או״ח ד.
ועוד, שדעת הרבה מהראשונים במתפלל בציבור שסומך על שמיעת חזרת הש״צ דמוסף (כ”מ ברש״י ברכות ל, ב. ועוד. וגם הבה״ג שהביא ברש״י שם, ורי״ף ורא״ש שפי׳ דקאי אש״ץ – כתבו דה״ה בשומע מהש״צ. וכמ״ש בתוד״ה טעה ברכות כט, ב. וראה בתר״י שם. ובתוס׳ שם הביאו מהר״מ שבשאר ברכה ששכח לא סגי לסמוך לשמוע מהש״צ. ובמאורות ברכות כו, ב, שאע״פ שאין ש״צ מוציאו מעיקר התפלה היכא דטעה מקילינן עלי׳ ולא יצטרך לאהדורי). וראה ברא״ה ברכות ל, ב מה שסומך דוקא על מוסף ולא על שאר תפלות. וכ״ה באהל מועד שער התפלה ב, י. ועוד. ולכמה ראשונים כל שנמצא עם הציבור וטורח ציבור שיתפלל עוד פעם או שמתגנה ברבים נמי אינו חוזר, וכדלקמן. וא״כ הרי לכמה דעות למעשה יצא כבר, עכ״פ במתפלל בציבור, וסב״ל שלא להתפלל עוד פעם.
(והעירוני א׳ הכותבים באריכות בהבנת שיטת רש״י. ואכ״מ. ואשיב בקצרה: הנה, בדעת רש״י כמה אנפי. והפי׳ ששמע רק ההזכרה ולא כל התפלה, מדוייק בל׳ רש״י שכתב דשמע לי׳ ולא לה. והפי׳ שסומך על שמיעת תפלה הבאה ולא על שמיעת שחרית הוא ע״פ פשטות הגמרא. והיינו שגם לרש״י סומך ששומע תפלה הבאה מש״צ, ולא מחמת שמיעת שחרית. ומה שאינו סומך על תפלת מוסף דעצמו – אולי שבזה אין לו דין ״בציבור שנו״. (אבל י״ל לפי שבלא״ה נצרך הוא לתפלת עצמו). ובפשטות, כוונת רש״י בל׳ ״מקצת הזכרה״ דקאי אחזרת הש״צ (וכ״מ בתניא רבתי לב ושבה״ל קעא (ולא בתפלת עצמו במוסף, ואכ״מ)), וי״ל בפשיטות שנקרא מקצת לפי שבמוסף ליכא יעו״י. ודוחק קצת, דהא קאי גם בשאר תפלות. ומה שאינו סומך על שמיעת שחרית דהש״צ, לפי שכבר נתחייב בשמיעתה מחמת גוף תפלתו בציבור ולכן סומך על תפלה הבאה. ועכ״פ גם אי נימא שסומך על שמיעת שחרית, הרי למעשה מצטרף לזה גם תפלת מוסף שלו, ובכמה ראשונים מפורש להדיא שסומך רק על מוסף מחמת בזיון וטירחא וכו׳, כדלקמן. ואין לנו לאפושי פלוגתא כולי האי. וגם אי איכא פלוגתא, איכא לסברא זו שמוסף עולה לו עבור שחרית. ואיך שלא יהי׳, התם קאי לכתחילה ואנן קיימינן בדיעבד. ואין להכריח בשיטתנו לגבי בדיעבד אף דקייל״ן לדינא כבה״ג. וגם לבה״ג, הרי עכ״פ הש״צ סומך על כך. ויש שפי׳ בדעת רש״י דלמסקנא לא קיימא טעמא שיכול לאומרה בתפלת מוסף, וסגי רק בשמיעה מהש״צ, ראה יד דוד ועוד. ואכ״מ עוד).
ועוד ועיקר, שבאמת לעומקו של דבר, הדברים עולים בקנה אחד, שאם יכול לסמוך לכתחילה על חזרת הש״צ דמוסף, ה״נ יכול לסמוך בדיעבד על תפלת עצמו. ומדברי הראשונים שמשום טירחא דציבורא או בכדי שלא יתבייש ברבים אינו חוזר, מוכח נמי שאחרי מוסף אין טעם שיחזור, דאל״ה היו מחייבים אותו לחזור עכ״פ אח״כ. ואדרבה, איכא למיחש לברכה לבטלה, דכל היכא דאין מחזירין אין לו לחזור. (ראה פי׳ ר״ח ברכות ל, ב, שביחיד הנמצא בציבור אינו חוזר מפני טורח ציבור. וכ״ה בראב״ן קעג. ודברי ר״ח הובאו ברוקח שכב ושבה״ל קעא. ומכולם מוכח שהכוונה ביחיד ממש אלא שנמצא עם הציבור. והכוונה שטורח לציבור להמתין עליו. וכ״ה בתניא רבתי לב בשם ר״ח ״שלא ימתינו עליו״. ובפרט שבר״ח מבטלין ממלאכתן – ראה ס׳ הבתים תפלה ט, כח. ועוד. וכ״כ בב״י קכו ד״ה ומה שטען מדנפשי׳ לחלק כן בין שויו״ט לר״ח. וראה פרישה שם י. ויש שהעמיסו כמה פירושים דחוקים בדברי הר״ח. והעיקר כנ״ל. ולא מצאנו מי שיחלוק עליו בזה להדיא, אף שפירשו בגמרא באו״א. וכ״ה ברוקח, שבסי׳ רכח פי׳ בגמ׳ כבה״ג דקאי על הש״צ, ועכ״ז הב״ד הר״ח לדינא – שם שכב. וכן בשבה״ל שם הביא כל השיטות, ומשמע שנחלקו רק בפי׳ הגמרא. וכמו שמצינו עד״ז – אף שיש לחלק – בנוגע דעת הבה״ג, שבפי׳ הגמ׳ שבציבור שנו כתב דקאי על ש״צ, ולא על יחיד השומע מהש״צ כבפירש״י, ועכ״ז כתבו בדעתו דמהני גם ביחיד השומע. וראה גם שכנה״ג תכב בהגה״ט ד. ועכ״פ, לא מצינו מי שיכתוב שלא כדעת הר״ח שכל דבריו דברי קבלה. וראה בבני ציון ליכטמאן קכו, ז שהעמיס כדברי ר״ח בלשון הרי״ף, ושכך כוונתו. ועיי״ש עוד, שבדיעבד כשלא נזכר עד אחר מוסף ומתפלל בציבור יש לסמוך על פיר״ח ודעמי׳ שלא לחזור ולהתפלל. ובאהל מועד שער התפלה ב, י מביא מרי״ץ גיאת שגם באינו שומע מהש״צ אינו חוזר כל שאפשר לו להזכיר בתפלה שלפניו, מחמת שנראה כמזלזל בתפלה שאינו מכוון ונמצא מתגנה ברבים. וכעי״ז כ’ רבינו אשר בס׳ המנהגות, והובא במכתם והשלמה ואר״ח תפלה קד וכלבו מג. ומכ״ז מובן שכל שהתפלל כבר מוסף נפטר. והאריך בזה בקובץ אור המאיר ניסן תשנ״ה סי׳ טו). ודעת השו״ע שלא לסמוך על חזרת הש״צ רק לש״צ עצמו ולא ליחיד – אינה בסתירה לכל הנ״ל, דאיהו קאי רק לכתחילה ולא בדיעבד. (ויש שהביא משיטת ריב״ב ברכות שם, שכתב שביחיד לא יפטר בתפלת מוסף, להוכיח מזה דלא כרמ״ע. ואי״ז השגה כלל, דהתם קאי לכתחילה).
ועפ״ז גם את״ל דהרשב״א קאי גם בהתפלל מוסף, ודלא כנ״ל, הרי לשיטתי׳ אזיל בברכות ל, ב שכתב לחלוק על רש״י שאינו סומך על שמיעת חזרת הש״צ.
הרי נתבאר לך תרתי, שבדעת הרבה ראשונים מוכח כסברת הרמ״ע. ועוד שהרשב״א לשיטתו דס״ל לפרש בגמרא בציבור שנו באו״א. אבל רוב הראשונים פירשו אחרת.
ועוד, שבלא״ה ידוע מה שאמר הגר״ח מבריסק (ראה שו״ת תשוה״נ ו, לב. רשימות שיעורים ברכות כו, ב. שיח תפלה ע׳ רסח. הגש״פ מבית לוי ע׳ קל. ועוד), שגם כל עיקר מה שחוזר תמיד אחרי ששכח יעו״י לפני מוסף הוא בנדבה. ולכן לא אבה לעשות כן בשבת. ועוד הוסיף שבימינו שאין מתפללים נדבה עדיף שלא יחזור בכלל ויסמוך על מוסף.
[וילה״ע שבפמ״ג קכו בא״א ג, נראה שגם דברי המג״א שאינו חוזר, מעיקרא קאי בשויו״ט שאין מתפללים נדבה. וכנראה טעמו מחמת דברי כנה״ג שהביא מג״א דלא יהא אלא ספק. אבל ראה לקמן מה שכתבנו בפי׳ דבריו באו״א. וכ״כ מדנפשי׳ בחתן סופר שער התפלה סוסי׳ ח. (ובתורת חיים סופר קכו, ה הקשה על הפמ״ג דהא איכא ס״ס שיחזור ויתפלל, ספק שמא כמחבר שבשויו״ט הש״צ חוזר. ואת״ל כרמ״א – דילמא גם בר״ח יחיד חוזר, יעו״ש. ובתפארת משה הופמן ז – נט, א – הקשה עליו שאין לצרף דעת המחבר לס״ס, כאשר הרמ״א פסק הפכו, כמ״ש בפמ״ג יו״ד קי בכללי ס״ס המחודשים ב). אבל אדה״ז שינה מדברי המג״א וכתב בפשיטות שאחרי מוסף לא יחזור, ולא נתן מקום לספק שנפרש שיתפלל נדבה אם ירצה. והיינו שהשמיט בכלל שהוא ספיקא דדינא. ושו״ר שנתעורר מזה בחקרי הלכות לשו״ע אדה״ז.
ונמצא כמה שלבים בהלכה זו, שברמ״ע כ״כ רק להלכה ״אי לא מסתפינא אמינא״, ובכנה״ג הוסיף בה דברים ש״אע״פ שהרב ז״ל לא אמר אלא להלכה נכון הדבר אף למעשה דלא יהא אלא ספק״, ואדה״ז השמיט כל הנ״ל והורה כך בפשטות].
וכנ״ל, כך ההוראה המקובלת אצלנו כדעת רוה״פ שלא לחזור – הלא הם, שו״ת רמ״ע מפאנו כה. ושנית לו באלפסי זוטא ברכות ל, ב. כנה״ג רסי׳ תכב. מג״א קכו, ד. גן נטע – פראג, תנ״ה – תכב, ג. באר היטב שם ד. מקו״ח להחו״י קכו, ג. שו״ת הלק״ט א, עח. ובנו שם בהלכה רווחת. שלחן תמיד הל ר״ח יט, ב. א״ר קח, ו. א״ז תכב, ג. מעשה רוקח תפלה י, יב (וכיוון מדנפשי׳ לסברת הרמ״ע, אבל בסגנון אחר קצת). תוס״ש רסח, ד. שלמי חגיגה יעו״י ר״ח ב, ב. פמ״ג קכו בא״א ג. שם תכב בא״א ג. דרה״ח דיני סמיכת גאולה לתפלה ותפלת שמו״ע תפלה פג. שלחן שלמה קכו, ב (וראה מסגה״ש שם). שלחן מלכים בויאנו קח, ד. שם תכב, א. שתילי זיתים קכו, ז (הביא ב׳ הדעות ולא הכריע). כה״ח פלאגי לג, ו (כנ״ל. וראה בספרו שו״ת לב חיים ב, קסח, דמשמע נמי דשקולים הם). מאמ״ר קכו, ה (וטעמו מחודש שהוסיף למיסבר סברא, שאם נזכר אחרי מוסף עכצ״ל שאינו ברור שלא הזכיר. וראה עוד מזה לקמן). נה״ש תכד, א ד״ה שוב ראיתי. א״א מבוטשאטש קכו, א ד״ה מה שכתב. חידושי הצ״צ על קיצור פסקי הרא״ש ברכות פ״ד, כג (קצו, ד). ישועו״י קכו, ב (עיי״ש שהאריך להצדיק סברת הרמ״ע). בתי כנסיות רפו, ד. ויאמר יצחק לקוטי דינים לאו״ח תפלה כג. שם ר״ח ה. חיי״א כד, כג. יוקח נא קכו, י. מגדל עדר לז, ו. שלחן הטהור קח, ז. שם קכו, ג. והוסיף שם: וכך המנהג וההלכה. (ולהעיר שמצינו כיו״ב דשייך מנהג בדבר של טעות, ברמ״א קכו, ג). שו״ת זכור לאברהם אביגדור מד. עבודת השם מאטאלון א. ר׳ עקיבא יוסף או״ח א, קצב. גור ארי׳ יהודה יז. שו״ת פרי השדה א, צה ד״ה ומה כתב (במוסגר). פני מבין או״ח כא. ברכת הבית מא, כו. אורח משפט אנאליק טו, ב בסופו. ערוה״ש תכב, ג. כלים של שלמה קכו. טהרת השלחן למג״א קכו שם. קצוה״ש עח, ג. מנחת שבת עו, לה. ועוד. וכ״ה בכל האחרונים על סדר השו״ע ששתקו לדברי המג״א ובאה״ט ולא העירו מאומה. (ואגב: יש שהובאו ברשימת החולקים וקאי במי שלא התפלל שחרית כלל ולא במי שלא אמר יעו״י, כגון מהר״י זיין שהביא בברכ״י קח, ד וה, וממילא סרה הראי׳ – ראה יוקח נא קח, י).
והעיקר אצלנו – פס״ד אדה״ז קכו, ג, דס״ל בפשיטות שאינו חוזר, כנ״ל.
ומש״כ בשו״ת קב חיים סוסי׳ צז שכמדומה לו שנתפשט לפסוק לחזור ולהתפלל – הרי בכל הנ״ל מוכח דלא ס״ל הכי. ואדרבה, לדידי נראה שנתפשט המנהג איפכא, ושכ״ה בכל הסידורים חדשים גם ישנים (כולל סידור תהילת ה׳), שנדפס בהם פסקי דרה״ח, ולהעיר שבנתיב החיים לא העיר מאומה, וגם בסידורים שנדפסו בהם ליקוטי דינים באידיש וכו׳. (אלא שבשנים האחרונות בסידורים החדשים שינו והביאו ממשנ״ב וכו’). וכנ״ל מדברי שולחן הטהור שהמנהג הוא שלא לחזור. ודין גרמא שבקיצור שו״ע יט, יא, שינה מדתו לפסוק כשיורי ברכה ודעמי׳, ובקב חיים תפס מחמתו שכך ההוראה, מחמת שספרו נתקבל בכ״מ. וגם מחמת דברי התוספות חיים על החיי״א שם. וכפי שכתב שם כך בעצמו. ואף הוא עצמו הביא שוברו בצדו שכתב אח״כ, שבודאי שאם הרוצה להקל בספק ברכות על המג״א והאחרונים הנ״ל שהזכיר שם אין מזניחין אותו. וראה גם עד״ז בתשובת בעל נהר שלום בשו״ת ויחי עוד דלקמן, שכתב ״לא באתי ח״ו לחלוק על הרמ״ע וכו׳ הבא לעשות מעשה יש לו ע״מ שיסמוך״.
אתה תחזה מכל הנ״ל, שהרבה אחרונים גם אחרי שנדפס הברכ״י בשיו״ב ושע״ת וכו׳ המשיכו לכתוב כפשטות הרמ״ע ומג״א. וכמה מהם הזכירו דברי החיד״א להדיא. והרי הברכ״י נדפס כבר בשנת תקל״ד. ואתו עמו שיורי ברכה. ורוב הספרים שהזכרנו באו בדפוס אחר כך. (שו״ע הרב נדפס בשנת תקנ״ד, וזה רק הלכות תלמוד תורה. והשאר נדפס הרבה אחר כך. ומש״כ בכלים של שלמה שם, ש״אפשר שאדמו״ר וחיי״א וסידור דה״ח לא ראו עדיין ספר שיורי ברכה שלא הי׳ נדפס בימיהם״ – הנה כי כן שכבר נדפס בימיהם, אף שאין לנו ידיעה שראו דבריו. ועכ״ז, כתב שם ש״בודאי אי אפשר לזוז מפסקם״). וכמה מהם ראו דברי הברכי יוסף בשיו״ב להדיא והזכירו דבריו.
וידעתי גם ידעתי שיש שכתבו באו״א. ולא נעלם מאתנו. אלא שאין הדברים מוכרעים. (ויש מי שכתב בדעת שו״ת האלף לך שלמה או״ח נא דלא ס״ל כמג״א – ראה שו״ת רבבות אפרים א, רעח. ואיני מכיר שיחתו, שהרי לא נתפרש כלל שם דקאי באופן שהתפלל מוסף).
ועוד אתנו בדבר, שגם הברכ״י שכתב ש״כן ראוי להורות״ ו״הואיל ונפיק מפומי׳ דהרשב״א הכי נקטינן״ – היינו מחמת מחלוקת כנה״ג ופר״ח. אבל לא קבע בוודאות שהרמ״ע והמג״א היו חוזרים בהם, וכ״כ רק בדא״פ, ש״אפשר דגם הרמ״ע אילו הי׳ שומע סברת הרשב״א הי׳ מבטל דעתו״. וגם במסגה״ש שם כתב לבסוף ״מ״מ כיון שהוא להקל בספק ברכות אפשר שאין לזוז מדברי האחרונים ז״ל״. ובכלל, אין הכרח שבספק ברכות אמרינן שהאחרונים היו חוזרים בהם אילו ראו דברי הראשונים. ומה גם שדבר זה בא על ספר בריבוי פוסקים, וכולם נקטו כרמ״ע שכתב ד״דברים של טעם הם״, ומהיכא תיתי שכולם היו חוזרים בהם.
(והארכנו בזה בכתובים במענה לא׳ השואלים מחשובי אנ״ש שיחי׳, ותוכן דבריו שמחמת גדלותו של הרשב״א בודאי הי׳ אדה״ז חוזר בו. ומצו״ב מה שכתוב אלינו: מה שהאריך במעלת הרשב״א – עדיין אין הכרח להחמיר בספק ברכות. וסברתו שמש״כ החיד״א בשיו״ב דאולי הוה הדר בי׳ הרמ״ע, ולא ודאי, הוא מחמת שהרמ״ע חולק על ראשונים – תמוה. ובכ״מ מצינו שהוא רק ספק דילמא הדר בי׳, ראה מהרי״ק שרש צד, והובא ברמ״א חו״מ כה, ב. כללי הגמרא להב״י הליכות עולם סו, א. ועוד. וראה שו”ת אבנ״ז אה״ע רו, לח. ולהעיר מתולדות הח״ח ע׳ פה. ואף שבסה״ש תשמ״ז ע׳ 312 ובהע׳ 17, שאם גדלותו בתור פוסק נתקבלה עד כדי כך שאין ספק כלל שהפס״ד הי׳ מתקבל שאני – הרי בנדו״ז מפורש בשיו״ב גופא דספיקא הוא בנוגע לרמ״ע. וכן אין לנו בירור שאדה״ז גם הי׳ חוזר בו.
ובכלל, כיון שהמדובר בספק ברכות קשה להורות ע״פ כת״י שנתגלו אח״כ. והאריכו בזה אחרונים בכללות הענין אם לסמוך על כת״י לדינא. ומכמה טעמים שאינו ידוע אם יוחס לנכון לבעל התשובה, ובהרבה מהם טעויות לרוב, ואולי נדחה ולא נתקבל לדינא. וכבר פקפקו הפוסקים מאז ומקדם – ולא רק החזו״א – בתשובות חדשות שנתגלו. ובנוגע לשו״ת הרשב״א גופא – ראה שו״ת גוו״ר אה״ע ג, יא. אג״מ חו״מ ב, סט, ג. וחלק מהטענה על הכת״י החדשים – שלא יצא טבעם בעולם. ושאני כת״י תימן שידועים בדיוק וכמבואר בשיחה שם. ובזה גופא – אינו בירור גמור, כמפורש בכ״מ. ודעת חיד״א שסמך על תשו׳ הרשב״א, וג״ז לא בכל כוחו ובב׳ ידיו – הרי ידועה שיטתו ודרכו מאז לסמוך על כת״י, וס״ל דנפק״מ לדינא, כאשר האריך בכמה דוכתי. ולאו כו״ע מודו לי׳ בהא. ולהעיר שמצינו בשו״ת הרשב״א במהדו״ח מכת״י סי׳ מא תשובה שאינה לרשב״א. ובדומה לדומה, ידוע שאין דרכנו לשנות הנוסח ע״פ הנמצא בשעה״כ לאריז״ל, שלא הי׳ אצל אדה״ז. והארכנו במק״א. ולהעיר מכיו״ב בהשקו״ט בנוגע אמירת כי בנו בחרת בקידוש, וראה באג״ק יג ע׳ רכה שכך נהגו מדור אחר דור. ובנדו״ז גופא, הרי באו על ספר ריבוי תקונים לסידור תהלת ה׳, ראה הגהות לסידור רבינו הזקן, ומה נדע אנחנו שלא ידעו הם. והרי ריבוי מרבני אנ״ש בדורות שלפנ״ז, הלא המה ראו דברי החיד״א ודעמי׳, והמשיכו לכתוב לדינא כדעת אדה״ז. ועל כרחך כדברינו).
וראה שו״ת עטרת שלמה דיין יז טעם אחר שלא לסמוך לפסוק כרשב״א. ועוד האריך והרחיב במערכי לב אלקבץ ע׳ 35 ואילך, שאין הכרח שהרמ״ע והמג״א הוו הדרי בהו, עיי״ש טעמו. וכנ״ל, ראינו שבשיו״ב גופא כ״כ רק בדא״פ.
ובפרט, שסברת הרמ״ע סברא אלימתא היא שהרי הש״צ מוציא אלו שאינם בקיאים, ואם הש״צ אינו חוזר אחרי מוסף עכצ״ל שבדיעבד אינו מעכב. ובכלל, גם הסברא שלא גרע בדיעבד ליחיד מלכתחילה לרבים מצינו בכמה דוכתי עד״ז (ראה דרה״ח מז, יט. תוס״ש רסג, לא. וראה ארח משפט הנ״ל כעי״ז. ויש שהעיר שכיו״ב מצינו בתוס׳ יומא סב. ב ד״ה תהי׳, דסברא היא שאם עני יוצא בקרבן עני לכתחילה גם עשיר יוצא בדיעבד. וראה גליוני הש״ס ביצה ח, א שהרחיב להביא מכ״מ שמצינו כיו״ב).
והעיקר אצלנו, כנ״ל, שכעת בהגלות נגלות דברי הרשב״א מכת״י – שרוב האחרונים לא ראו בפנים – מתברר שמעולם לא נזכר שם דקאי בהתפלל כבר מוסף כפי שהעתיק הברכ״י ״ולא נזכר עד שהתפלל מוסף״, שאצלנו בכת״י הרשב״א לא נתפרש כלל דקאי שהתפלל כבר מוסף.
ומריש הו״א לפרש שכוונת הרמ״ע ודעמי׳ לומר רק שא״צ להתפלל, אבל אם רוצה יכול להתפלל, שלא הטריחו עליו להתפלל בדיעבד אחרי שכבר התפלל מוסף. ודמיא לדין הש״צ שאינו חוזר רק מפני טורח ציבור. ואל תתמה על החפץ, שהרי מצינו כה״ג בראשונים שי״א שגם בדברים שאין מחזירין כגון על הנסים יכול לחזור לרצה (ראה תוד״ה ומסתברא – ברכות ל, ב. ועוד). ואדרבה, כשסיים תפלתו עדיף טפי דלא גרע מנדבה, ראה בטור או״ח סוסי׳ רצד. אלא שלשון הכנה״ג ומג״א ״דנכון למעשה שלא יתפלל״ שולל פי׳ זה.
ואף גם אין לנו להורות להתפלל נדבה מחמת הספק, שהרי כעת אין מתפללים נדבה רק בהכרח. והאריך בזה בשערי עזרה שם. וכדמוכח בכנה״ג ובמג״א גופא שאחרי שהב״ד הרמ״ע שכ״כ רק להלכה, סיימו עלה שנכון למעשה לעשות כן, דלא יהא אלא ספק. ומשמעות הדברים שלא יתפלל גם בנדבה. (אלא שבפמ״ג שם נראה בריש דבריו שפי׳ במג״א דיתפלל בנדבה. אלא שהוסיף בפמ״ג אח״כ ״וי״ל״, ומשמע שרמז לאופן אחר בפי׳ דברי המג״א. אבל יותר נראה בפי׳ דבריו, שמעיקרא כתב להקשות על המג״א, דמ״ט לא יתפלל דהא אפשר להתפלל בנדבה. וכפי שהקשו כמה על המג״א (ראה הגהות הגר״ח צאנזיר שם. מור וקציעה שם. מאמ״ר שם. שו״ת שבסו״ס ויחי עוד ח״ב – ליוורנו תקע״ד – או״ח סי׳ ב בתשובת בעל נהר שלום ד״ה וראיתי (קמ, א). אהל משה הורוויץ ב, נו. ועוד) עד״ז. ועז״כ ״וי״ל״, וסתם לא גילה לנו התי׳. וי״ל כדלקמן). וראה בתשובת המחבר לבעל נהר שלום בויחי עוד שם, בד״ה שוב ראיתי (קמא, ג). והב״ד גם בנהר שלום סוסי׳ תכד, מה שרצה לתרץ. והעיר בנהר שלום שם, שמ״מ לא תי׳ הקושיא מ״ט לא יתפלל נדבה כבכל ספק. אלא שכתב שיש ראי׳ שאינו מתפלל בספק כגון דא, ממש״כ הפוסקים בסי׳ תכב, בטעם שבספק הזכיר יעו״י חוזר, דחזקה מה שהוא למוד מזכיר, ומינה שכל שאין חזקה זו, והספק שקול, אינו חוזר.
ואכתי לא תברא, דהתם קאמר טעמא שמתפלל חובה, ומשו״ה נזקקו לומר דאיכא חזקה, אבל אין לנו ראי׳ שאינו מתפלל גם בנדבה מחמת הספק. אמנם, מדברי הרמ״א בסי׳ תכב, איכא ראי׳ אלימתא, דהא איהו ס״ל שבספק הזכיר יעו״י אינו חוזר, אלמא שבספק גרידא לא סגי להצריכו להתפלל בנדבה. (ואף שבד״מ שם מוכח דה״ט שאין לו הרגל ל׳ יום שלא לומר יעו״י, אכתי איכא ספיקא, ועל כרחך דאינו דומה לספק התפלל. ולהעיר שי״א בספק הזכרת יעו״י, שמחמת הפלוגתא יש מקום בראש לומר שוא״ת ולא יחזור, אלא שהטוב והישר להתפלל בנדבה (למר כדאית ולמר כדאית לי׳, למר אפי׳ בלא חידוש, ולמר בחידוש איזה דבר) – ראה שכנה״ג תכב בהגב״י ג בסופו. והובא בבאה״ט תכב, ה. והשיגו במאמ״ר קכו, ה. וראה גם כה״ח תכב, חי, שאף שפסק לדינא כדעת רוה״פ שחוזר, כתב שיותר טוב להתנות שאם אינו חייב תהא בנדבה דליכא הפסד). ועדיין צריך ביאור בטעמא דמילתא.
ונראה, שמה שבספק מתפלל בנדבה היינו רק בספק התפלל ולא בספק אם הזכיר מעין המאורע, או בספק פלוגתא אם לחזור בהעדר ההזכרה מעין המאורע. (ול״ד למי שלא חתם המלך המשפט שטוב שיתפלל עוד פעם בתורת נדבה, ראה שו״ע אדה״ז תקפב, ב, דהתם אינו מדין מעין המאורע, אלא כשינוי מטבע. וראה עד״ז אדה״ז קיז, סוס״א. ואכ״מ). ובפרטיות: שגם בספק אם אם הזכיר יעו״י נחלקו רבוותא אם חוזר או לא. ומה שחוזר – היינו מחמת חזקה מה שהוא למוד מזכיר. (אבל ראה שו״ת הצ״צ או״ח ג, ח דבירושלמי מוכח שגם בלא״ה חוזר. וראה לקמן. ועיי״ש בכמה אנפי, אם משום הלואי שיתפלל כל היום כולו, או שגם בספק ברכות מותר לחזור, או דליכא משום ספק ברכות רק בברכה אחת, משא״כ בתפלה דהוה כמשנה מטבע שטבעו חכמים, או שבאמת י״ל גם בירושלמי משום חזקה. והביא שם דעת אדה״ז שאין לחלק בין ברכות שבתפלה לשאר ברכות). אבל בנדו״ד – בספיקא דפלוגתא אם עליו לחזור מחמת תפלת המוספין, מורינן לי׳ שלא יחזור. וז״כ כנה״ג רסי׳ תכב ״דלא יהא אלא ספק״ – שמה״ט אינו חוזר, דלית כאן סברא המכרעת. וביאור הדברים, דשאני ספק התפלל שמתפלל נדבה, דהלואי שיתפלל כל היום כולו, דבקשת רחמים היא (כדלקמן). אבל בודאי התפלל והספק רק על מעין המאורע, אין להורות שיחזור ויתפלל רק משום זה. ואף למ״ד דהוי כלא צלי, עדיין מוכח דקיל טפי, דהא הש״צ סומך על מוסף, והיחיד סומך על שמיעת הש״צ. ופשוט שאין הכוונה כפשוטה כאילו לא התפלל כלל. וראה בארוכה בשו״ת מכתב לחזקיהו י – נ, ב ואילך. וראה מזה בקובץ אור המאיר שם בנוגע לעניננו. וראה גם נחלת אברהם פאלייעס דיני יו״ט יט אות מא ובהערה מא שם. ושו״מ כן גם בציוני הלכה תפלה א, יט – ע׳ רמח – הע׳ ו.
(ויש שהביאו ראי׳ מדברי הפמ״ג שכל שבודאי התפלל, והספק רק אם יצא יד״ח תפלה, לא מורינן לי׳ לחזור ולהתפלל בנדבה – ראה פמ״ג פג במ״ז א. שם עד במ״ז א. שם עט במ״ז א. וטובא יש לחלק. ולהעיר, שכסברא זו מצינו לכנה״ג גופא בשכנה״ג תכב בהגב״י ג, שבמקום שודאי התפלל, ועשה כבר המצוה, ואין הספק אלא אם הזכיר ר״ח או לא, לא מפני זה נחייבו לחזור, ומסתיין בודאי לא הזכיר ר״ח לא בספק הזכיר. אלא שאי״ז עולה יפה לדעת רוה״פ שבספק הזכיר יעו״י חוזר. וגם לא קאי התם מענין תפלת נדבה).
אמנם, הדברים נסתרים מפס״ד השו״ע קח, יא, שיתפלל נדבה בפלוגתא אם לחזור כשלא ירויח בתפלתו שוב. וראה מג״א שם טו.
אמנם, נדו״ד עדיף טפי, דהתם ודאי שכח יעו״י, ובאמת הי׳ חייב לחזור ולהתפלל, אלא שנחלקו אם יש מקום לזה אם לא ירויח כלום. (וכבר נת׳ דלמ״ד שחוזר ומתפלל ה״ט דהו״ל כמאן דלא צלי). אמנם, בנדוננו שאף שלא הזכיר יעו״י בשחרית, הרי לסברת הרמ״ע שתפלת מוסף עולה לו במקום יעו״י, ה״ז כאילו כבר התפלל ואמר יעו״י. ונמצא דאיכא פלוגתא אם הוא בגדר הזכיר יעו״י או לא. והו״ל כספק אם הזכיר מעין המאורע, שבכגון דא לא מורינן לי׳ לחזור ולהתפלל נדבה, כנ״ל. (ועפ״ז, בלא״ה לא תיקשי ממי שלא חתם המלך המשפט, נוסף על הנת״ל, דהתם ודאי לא הזכיר, אלא שנחלקו אם לחייבו לחזור. ול״ד לנדו״ד שמחמת תפלת מוסף ספק בידינו אם הוא כדין הזכיר. וגם את״ל שאין מקום לחלק ביניהם, ודומים זל״ז, כבר נת״ל החילוק באו״א).
וכש״כ הוא מספק במציאות אם הזכיר, דהכא הוה ספק פלוגתא, ואם בספק במציאות ס״ל לרמ״א שאינו חוזר מחמת הספק, ולא ס״ל לדמות לספק התפלל, הרי שכש״כ בספיקא דפלוגתא דעדיף מספק במציאות. וראה אצלנו בין הדברים כאן:
ועוד נראה שיש לחלק בין הדבקים באו״א, ובהקדם שבמאמ״ר קכו, ה הקשה נמי כה״ג בדברי כנה״ג ד״לא יהא אלא ספק״, דמאי שנא מספק התפלל. וכתב ליישב באופן מחודש כנ״ל, שמזה גופא שנזכר אחרי מוסף ה״ז כספק אם הזכיר. אלא שנשאר בקושיא, דהא המג״א גופי׳ פסק בסי׳ תכב בספק אם הזכיר יעו״י שחוזר. ואולי י״ל, ובהתאם לסברת המאמ״ר, דהכא שאני דאיכא ספיקי טובא, ספיקא דדינא אם חוזר בנזכר אחרי מוסף, וגם הספק אם הזכיר בכלל (דלדעת המאמ״ר אם נזכר אחרי מוסף חשבינן לה כספק במציאות), ובזה גופא – ספיקא דפלוגתא בדין ספק הזכיר יעו״י. ועוד שגם בספק התפלל נחלקו אם חוזר ומתפלל. וכן ספיקא דפלוגתא כשלא הזכיר מעין המאורע אם יצא יד״ח תפלה. וכל כי האי אין לו לחזור.
איברא, דלא נהירא לן למימר הכי, כי באמת ספק אם הזכיר יעו״י אינו נכנס כאן לבית הספק, דחזקה מה שלמוד מזכיר. וכש״כ בנדו״ז, שבאמת אין כאן ספק, ורק דתלינן לה בספיקא מחמת שנזכר רק אחרי מוסף. ודלא כשו״ת זכר שמחה כז בספק אם הזכיר יעו״י בר״ה דהוי ס״ס. ובפשטות חזקה זו הבאה מכח סברא ה״ז בגדר אנן סהדי וכחזקה אדם פורע תוך זמנו – ראה שו״ת מהרי״ט אה״ע כז. ואף שיש להנדז קצת, שחזקה דסירכי׳ נקיט אינה חזקה גמורה (ראה שש״כ נז הע׳ יז) מ״מ י״ל בסגנון אחר, אף שאינו עיקר, שאינו ספק שקול. (ושקו״ט בטעם שנזקקו לסברא דמה שהוא למוד מזכיר, והרי בלא״ה בספק חוזר ומתפלל. וראה פמ״ג שם. שו״ת הצ״צ או״ח ג, ח. ובשו״ת גליא מסכת או״ח א, יישב בתרתי אנפי. וראה תורת רפאל סג. ודבריו צל״ע. ולהנ״ל נפק״מ טובא). והדברים מפורשים בפמ״ג קיד במ״ז ג, בספק התפלל וחוזר ומתפלל בתנאי ונסתפק אם הזכיר יעו״י, דחזקה כודאי. והוא דלא כשש״כ שם. (ואכן בתהל״ד קיד, ו פקפק בזה, שכיון שהתפלל לנדבה חייב לחזור רק משום זה). ועוד דל״ש לצרף ספק במחלוקת הפוסקים לספק במציאות. ואם נאמר שס״ס מטעם רוב, אין כאן רוב צדדים שלא יחזור, שהצד שהזכיר יעו״י הוא מיעוט ביחס לצד שלא הזכיר. והצד שגם אחרי מוסף חוזר, צ״ע אם הוא בגדר מיעוט או לא. ותלוי בשקו״ט הנ״ל.
ונהניתי כאשר ראיתי כעת בשו״ת התעוררות תשובה א, סא, במסופק אם הזכיר יעו״י ביוט״ש, דל״ה ס״ס, עיי״ש כעי״ז.
כן ראיתי למי שנסתפק, בספק אם אמר יעו״י, וחזר והתפלל ושוב נסתפק, אם הוה ס״ס.
וראה עד״ז בשו״ת הר צבי או״ח ס. יבי״א ז, כח.
ועוד, דלכאו׳ ל״ש לעשות ס״ס בנדבה, דמסתבר שגם בס״ס לקולא יתפלל נדבה, שתפלה אינה בכלל ספק ברכות כשמתפלל נדבה. וכן הובא בכ״מ משו״ת זכור ליצחק הררי או״ח סוסי׳ כב ד״ה והגם. וכן ראיתי מובא בשם ברכת הבית. ולא מצאתיו. והרי מה״ט ל״א ספק לקולא בתפלה שלא להתפלל נדבה, שהלואי שיתפלל כל היום, ורחמי נינהו וראוי להחמיר בה – ראה אדה״ז קז, א. משנ״ב שם ב. נשמ״א כד, ג. וראה גם שו״ת הצ״צ שם.
או כלך לדרך זה, לאידך גיסא, דל״ש לחקור בדבר, אם עליו להתפלל נדבה בס״ס לקולא, שכל שמתפלל נדבה, הרי ברצונו תליא, ומה שייך לפוטרו או לחייבו. ואף לרוב הדעות שמה שחוזר ומתפלל נדבה בתנאי בספק התפלל הוא חובה ולא רשות – היינו בספק התפלל ולא בספיקא דפלוגתא ובהזכרת מעין המאורע.
אבל בפמ״ג קיד שם, מוכח דלא שמיעא לי׳ הך סברא, עיי״ש מה שנסתפק שם בכעי״ז. וי״ל, שעדיין מקום לספק אם יש לחייבו להתפלל נדבה מחמת הספק.
אכן בפמ״ג שם כתב, דכל דאיכא ס״ס לקולא, כודאי מחזקינן לי׳ וממילא אינו חוזר ומתפלל נדבה, שבודאי התפלל אינו מתפלל נדבה רק ע״י חידוש. ועוד כתב שם, דמשו״ה בספק הזכרה כשאין חזקה דהרגל ל׳ יום מורינן לקולא, אע״ג דמצי להתנות ״מטעם כמה סניפים״. והוא הדבר אשר דיברנו. (ובפמ״ג שם ציין לט״ז תכב, א. ואולי כוונתו לסברא שנזכר שם שכיון שידוע לו בשעת התפלה שהוא ר״ח וצריך להזכיר, אמרינן דמסתמא לא שכח ממחשבתו הראשונה. ועוד הביא שם בט״ז סברת הלבוש תכב, א, דתלינן שאמר כהרגלו כל ר״ח. אלא שבט״ז הקשה עליו).
וראיתי בשו״ת הרי יהודה א, לב שנסתפק בכיו״ב אם חייב להתפלל נדבה בס״ס לקולא, ולא נחית להנ״ל.
והנה, אף שסברת המאמ״ר מחודשת, ואינה במשמעות לשונם דהכנה״ג ומג״א כלל – אכתי י״ל בכוונת כנה״ג ומג״א, דל״ד לשאר ספיקא דדינא או ספק במציאות, כיון שההכרעה נוטה יותר לסברת הרמ״ע, וכמה צדדים איכא להקל, ורק בספק השקול מורינן לי׳ להתפלל נדבה.
ומצינו שאדה״ז רמז לזה בדבריו קח יז, בהפלוגתא אם לחזור להתפלל כשלא ירויח בתפלתו, במש״כ ״והדבר מוכרע״. וכ״כ שם יח בענין אחר ״כל מקום שהדבר מוכרע יחזור ויתפלל בתורת נדבה״. והוא ע״פ ל׳ הרא״ש ברכות ד, ב, הביאו הטור סי׳ תכב. והכוונה, שרק מחמת שהדבר מוכרע, והספק שקול,לכן מתפלל נדבה. אבל כשרוב הצדדים נוטים שלא יתפלל, אין לו להתפלל גם נדבה.וכש״כ בימינו שאין מתפללים נדבה רק בהכרח.
וכ״כ בפמ״ג קח במ״ז ג, והובא במשנ״ב שם לג, שבכל ספק פלוגתא דרבוותא יתפלל נדבה והיינו שיתנה וכו׳ ובתנאי שיהא ספק פלוגתא ממש, לא יחיד נגד רבים ולא קטן נגד גדול, דכה״ג שוה ספק פלוגתא לספק בגוף המעשה. (ולהעיר מפמ״ג שם במ״ז ח: ואפשר דלא חשיב לי׳ כ״כ לספק פלוגתא. וראה כה״ח שם כו).
[וכעי״ז מצאנו בחי׳ הצ״צ על קיצור פסקי הרא״ש ברכות רפ״ד אות ב (קצו, א) לחלק לענין החיוב לחדש דבר, בין נדון הנ״ל כשלא ירויח בתפלתו, דמספקא לן הדין עם מי והוי מתפלל על הספק, משא״כ בנדון דידי׳ התם שהכריעו שאינו מתפלל. ואף דהתם הוא לענין חידוש – הרי סיים שם, דלפמ״ש הרמ״א קז, ב, דלא מיקרי חידוש אא״כ נתחדש דבר שלא הי׳ קודם לכן, צ״ע אם יש להתפלל נדבה בזה. והוא ע״פ מג״א קח, ח, דלפמ״ש הרמ״א ל״ש כאן נדבה. (וצ״ע בדעת אדה״ז קח, ט, שהשמיט לד׳ המג״א. גם במשנ״ב קח, יט לא הביאו. ובאמת לא הביא אדה״ז דעת הרמ״א גם בסי׳ קז)].
וכנ״ל, בימינו שאין מכוונים כ״כ בתפלה, בלא״ה צ״ע להתפלל נדבה. (וראה גם פמ״ג צד, בא״א יא שאין להתפלל בימינו נדבה, בספיקא דפלוגתא אם להתפלל עוד פעם מעומד כשהוכרח להתפלל מיושב. ואדה״ז שם ט כתב, שטוב שיתפלל בתורת נדבה אם הוא בטוח שיכול לכוון יפה בתפלתו. והוא מהט״ז שם ה. אלא שבט״ז שם ה״ט שחולק על דעת המחבר (שם ט) שחייב להתפלל עוד פעם). ומה שמרויח בתפלתו נדבה לצאת דעת יחיד, מפסיד לאידך גיסא, מחמת שצריך שיהא מכיר עצמו וזריז ועו׳ ואם לא ה״ז בגדר למה לי רוב זבחיכם. וראה בירור הלכה סי׳ קז שהביא מכ״מ בשלילת תפלת נדבה אפילו בספק. ואף דלא קייל״ן הכי, הבו דלא לוסיף עלה בספק שכזה. (וזהו נוסף לזה דלאו כו״ע בקיאי להתנות, והו״ל כתפלה אדעתא דחובה, וספק בל תוסיף או ספק ברכה לבטלה. וכבר האריכו בטעם שהרמב״ם לא כתב בספק התפלל להתפלל שוב. וראה חיי נפש מקץ אות ו ואילך).
ועכ״פ, בנדו״ד שרוב הדעות ס״ל שאינו חוזר ול״ה ספק שקול, אין להורות להתפלל נדבה. וכבר הזכרנו שבשו״ע אדה״ז שינה וכתב בפשטות שא״צ לחזור. ובפמ״ג תכב, בא״א ג כתב שגם בס״ס לחומרא לא מחמרינן בענין זה. (עיי״ש לענין יחיד שנזכר בשבת אחרי מוסף שהתפלל תפלת חול).
וראיתי במאמר לחיזוק שמירת שבת (בארדיטשוב, תרע״ג) בהיכי תמצא לאו״ח ד, דלדידן הוי ספיקא דפלוגתא, ולמה לנו להכניס עצמנו לכתחילה להורות לשואל שיכנס בספיקא דרבוותא. ולא נחית כלל לכך שאפשר להתפלל בנדבה. והעיקר כנ״ל. (ועיי״ש שגם הברכ״י, שפסק דלא כמג״א, מיירי באופן ששכח לגמרי מלהתפלל שחרית ומוסף ונזכר בעת מנחה, ולכן מתפלל מוסף אחר מנחה, ואח״כ תשלומין לשחרית, יעו״ש. אבל בהתפלל שחרית ומוסף אין לעשות כן שלא להיכנס בחשש ברכה לבטלה. ואכן בשיו״ב קח, ב אפשר להעמיס כן, דקאי אמש״כ בברכ״י שם ה. אבל בדברי שיו״ב שם קכו, א לא נראה לפרש כן כלל).
ונשאלתי מא׳ הרבנים שליט״א, שאצלם בתר פסקי המשנ״ב גרירין, שהמשנ״ב כתב בסי׳ תכב סק״ד להתפלל נדבה, אם יש מקום לומר שבמסופק אם אמר יעלה ויבא בשחרית וגם התפלל מוסף שלא יחזור בנדבה מדין ספק ספיקא.
וזה מה שהשבנו לו: לסברתו בענין ס״ס – יש לצרף דעת הרמ״א שבכלל אינו חוזר בספק יעו״י.
והנה, לדידי ולדכוותי, הרי בלא״ה הכרעת רוה״פ שלא יחזור. וכן מורים אצלנו כפס״ד שו״ע אדה״ז. וגם למשנ״ב שמתפלל נדבה – בשויו״ט ההכרעה שלא יחזור, אלמא שכן עיקר לדינא, או מחמת ספק עכ״פ, וספיקו להקל.
[ומה שכתבנו שבשויו״ט ההכרעה שלא יחזור – כן הי׳ פשוט אצלי בדעת המשנ״ב (משא״כ בדעת הפוסקים מעיקרא להתפלל ללא נדבה מחמת דברי הרשב״א, בעיקר מחכמי הספרדים). ושוב, אחרי שנשאלתי בזה מרב הנ״ל, יצאתי בחפש מחופש, ומצאתי כן בקונטרס עזרת אליעזר תפלה ב בשו״ת מהגרח״ק ע׳ 83. וכ״כ בתשוה״נ ו, לב. וכ״כ הגר״נ קופשיץ בין הדברים במעדני כהן (ה , י ע׳ מב. ובתפארת שלמה שלו י ע׳ נ). אבל בשערי ימי החנוכה טשזנר ד, ד יד – ע׳ קכח – ושם ד, ו, ד – ע׳ קלג – כתב איפכא. וכן העתיקו במשנ״ב דרשו תכב, ד הע׳ 7 בשם הגרח״ק. וראה גם שו״ת רבבות אפרים שם. ושם גם הביא מש״כ אליו אאזמו״ר בעל שערים מצויינים בהלכה בענין זה. וראיתי שנסתפק בזה בשלמי תודה חנוכה כט. ואולי יש לדייק מל׳ ״אבל״ שהעיקר אצלו כדעה בתרייתא. (ולהעיר שלפעמים מצרפים להתפלל נדבה בשבת מחמת ס״ס, שי״א שמתפללים נדבה בשבת)].
ובגוף השאלה – הנה למאן דגריר בתר פסקי משנ״ב, לא הבנתי טעם שלא יחזור בספק, דאכתי יכול להתפלל נדבה. ואם נפשך מחמת ס״ס – לכאו׳ ל״ש בנדבה [כאשר הארכנו לעיל]. אמנם, לעיל הארכנו שלא להתפלל נדבה, והיינו לדידן שהוכרעה ההלכה שאינו חוזר, וכתבנו בטעמא דמילתא שלא להתפלל נדבה עצהיו״ט. אבל הנך דס״ל שבכלל מתפלל נדבה, מחמת דמספקא להו, איכא למימר דהה״נ בס״ס. אבל האמת תורה דרכה, דכל כי האי שהצדדים נוטים יותר לקולא, אין לו להתפלל נדבה, וכדברינו לעיל. וראה שו״ת משנת יוסף ט, מ. והנלפענ״ד כתבנו.
#26433
