שכחתי להתפלל ערבית ונזכרתי לאחרי שסיימתי להתפלל שחרית למחרת בבוקר, עד מתי אפשר להתפלל תפילת תשלומין?

 

אין תשלומין לתפלה שהפסיד אלא בזמן שהוא עסוק בתפלה הסמוכה לה.

ולכן, אם הניח עסק התפלה והלך לו לעסקיו שוב אינו משלים עוד. וכן גם אם הוא עדיין בבית הכנסת ושהה הרבה, כשעה או שתים, אינו משלים עוד. אבל אם ישב לאכול באמצע התפלה ושהה קצת, עדיין יכול להשלים.

אם מסופק אם שהה הרבה כגון ששהה שעה וחצי, אם הוא ביום חול, טוב שיתפלל תפלת התשלומין בתורת נדבה.

 

מקורות:

כתב הרשב”א (ברכות כו, א) דדוקא בזמן תפלה לפי שכיון שהוא זמן תפלה והוא עסוק בתפלתו, חוזר ומשלים מה שטעה בתפלותיו, אבל שלא בשעת תפלה לא, שאם לא כן, מאי מתפלל ערבית שתים ומתפלל מנחה שתים דקאמר לימא טעה ולא התפלל שחרית קודם חצות חוזר ומתפלל לאחר חצות, אי נמי טעה ולא התפלל מנחה חוזר ומשלימה כל הלילה הוה ליה למימר. עכ”ל. ונחלקו בהבנת דבריו, אם ר״ל שהוא דוקא בשעה שעוסק בתפלה ממש, או רק בזמן תפלה ולא כשעבר זמנה. ובראב״ד ספ״ג מהל׳ תפלה כתב: שכל אלו התשלומין שאמרו אינם אלא עם תפלה אחרת שבאה בזמנה הואיל ושעת תפלה היא. ומשמע דתרווייהו איתנהו. ובערך לחם למהריק״ש סי׳ קח דייק כן גם מל׳ הרמב״ם שם, ״ומקדים להתפלל תפלה שבזמנה ואחרי׳ מתפלל תשלומין״, דהול״ל רק ״ומקדים תפלה שבזמנה״, דכיון שכבר כתב שצריך להתפלל תשלומין בזמן תפלה הסמוכה ושמקדים התפלה שבזמנה, הרי בידוע הוא שאח״כ יתפלל תשלומין, אלא ודאי לאשמועינן שצריך שתהי׳ מיד אחרי׳, ולכן כתב ״אחרי׳״. והב״ד החיד״א במח״ב שם סק״ז, וקילסו שהוא דקדוק נאות. (ומש״כ ביד אהרן (אלפאנדרי) שם בהגב״י בשמו, שכיון שלא בא מפורש ברשב״א וראב״ד משו״ה הוכרח לדייק כן מלשון הרמב״ם – אינו, דאיפכא כתב, שלא דיקדק כן אלא מפני שמצא לרשב״א וראב״ד שכ״כ בפירוש).

וכתב התויו״ט בספרו דברי חמודות (ברכות פ”ד אות ה, הו”ד בא”ר סי’ קח סק”ד) שרצונו לומר שאם הניח עסק התפלה והלך לו שוב אין לו ענין להשלים. ובספרו מלבושי יו”ט סי’ קח ס”ג כתב שאם שהה הרבה אחרי שהתפלל כיון שאינו מתעסק בתפלה אין כאן זמן לתשלומין.

ובשיעור השהי’ – הנה בא״ר שם כתב שצ״ע בשיעור השהי׳. והביא מש״כ בפרישה שלא יאחר אלא שיעור הילוך ארבע אמות או אמירת אשרי ויתפלל מיד תפילת תשלומין. וכן בדברי חמודות שכתב ״שאם הניח עסק התפילה והלך לו אינו משלים״ – משמע דמיד שהניח עסק התפילה אינו משלים. אבל דעת אדה״ז סי׳ קח ס״ז שצ״ל שהה הרבה דוקא. ואינו סותר לדברי חמודות, דשאני התם שהניח עסק התפלה והלך לו. וא״ש שבציונים לשם צויין לד”ח הנ”ל, אף שלא מובא בס”ז בפירוש הדוגמא דהניח עסק התפלה התפלה והלך לו. ובפשטות, הוא לפי שכתב ״כגון ששהה הרבה״, והיינו שנקט דוגמא אחת שאינו בשעה שעוסק בתפלה – לפי ששהה הרבה, וה”ה – וכש״כ – אם הניח עסק התפלה והלך לו. וא״ש נמי דברי התויו״ט בספרו מלבושי יו״ט שבשהה הרבה אינו משלים, שאינו סותר למש״כ הוא עצמו בדברי חמודות שגם בהניח עסק התפלה אינו משלים. והדברים מוכרחים בענין זה גופא, ובהקדם התמיהה, שאם נאמר שדוקא “אם שהה הרבה” אינו יכול להשלים ה״ז לכאורה בסתירה להמשך הדברים שאפשר להשלים רק “בזמן שעוסק בתפלה”, שהרי כל שסיים תפלתו כבר אינו עוסק בתפלה, ומאי איכפת לן אם שהה רק קצת. ועל כרחנו לומר, דכמה גווני איכא שאינו עוסק בתפלה – שהניח עסק התפלה והלך לו, או שלא הניח תפלתו אלא ששהה הרבה, אבל אם לא הניח התפלה והלך ולא שהה רק קצת מיקרי עוסק בתפלה. וז״פ.

[ולהעיר שבמשנ״ב שם בסקט״ו הביא בדעה קמייתא דלא תיקנו תפלת השלמה רק בעודנו עוסק בתפילתו העיקרית אחר ששהה כדי הלוך ד”א או אשרי בינתיים. ומשמע מיני׳ שתפלת תשלומין צ״ל מיד ממש, וכל ששהה קצת יותר מזה אינו משלים. ובשעה״צ שם צייין למלבושי יום טוב ופרי חדש. אבל במלבושי יו״ט מפורש כנ״ל שהוא רק בשהה הרבה. וגם בפר״ח כתב בזה״ל ״בעודו עוסק בתפלתו העיקרית אחר ששהה כדי הילוך ד״א צריך להתפלל תפלת תשלומין, אבל אם הפסיק בין תפילה לתפילה והלך לעסקיו שוב אינו מתפלל״, ומפורש שהוא רק כשהלך לעסקיו, ולא בשהה קצת.

וראה בכה״ח סקכ״א שהביא כל הדעות בדבר. אלא שבגדר עודנו עוסק בתפלה לא ישית בחלקות למו, והשוום אהדדי, אף דלאו כחדא איתני,  שיש שכתבו בהולך לעסקיו, או בשהה הרבה, ויש – שצ״ל מיד.

והנה בחקרי הלכות לשו״ע אדה״ז שם בח״ט (ובמהדו״ח – הוא במקומו) כתב שאדה״ז נסתפק בדין זה שאינו משלחם רק כשעוסק בתפלה, כיון שהקיף ד״ז במוסגר. אבל צ״ע בדבריו, שלא הקיף רק תיבות ״הסמוכה לה״ בלבד, ושאר הענין – אינו במוסגר. ואדרבה, דין זה הביאו גם בס״א. אלא ששם הוא במוסגר. וראה גם בשו״ע אדה״ז ספ״ט ס״ב].

והנה, במלבושי יו״ט שם הביא מש״כ הלבוש שאם לא התפלל שחרית משלים אחר חצות קודם שהגיע זמן מנחה וכן אם לא התפלל מנחה ישלים בזמן תפילת ערבית ולא כל הלילה אחר כלות זמן תפילת ערבית. וכתב עלה, והרי שהה הרבה אחר שהתפלל ערבית, וכיון שאין מתעסק בתפילה אין כאן זמן לתשלומין. ועדיין לא נתברר כ״כ השיעור. וביוקח נא סק״ח בין הדברים חזר כמ״פ שאם שהה ״חצי שעה או חצי רביע״ שוב אינו יכול להתפלל תשלומין. וצ״ע הא מנ״ל. וסבור הייתי לומר, שכיון שצ״ל סמוך לתפלה שלפני׳, נקטינן חצי שעה כשיעור ״סמוך״ בכמה דוכתי. אבל כאן לא נזכר לישנא דסמוך (ראה כעי״ז באג״ק ח״כ ע׳ רפט), רק לגבי פרט זה שמשלים רק תפלה הסמוכה – היינו תפלה שלפני׳, ולא תפלה הקודמת יותר. אבל לגבי נדו״ד, עיקר הענין הוא שצ״ל ״בזמן תפלה״ ו״הוא עסוק בתפלתו״, ולא ״בשעה שאינה זמן תפלה״, ״ששהה הרבה״. וגם אילו הי׳ כאן הלשון ״סמוך״ – אי״ז לשון משנה וחז״ל, ואין מקום לדייק שהכוונה כשיעור סמוך בדוכתי אחריתי בחז״ל. וראה גם בקצוה״ש סכ״ח בבדה״ש סקי״א שלא נתברר כמה שיעור השהי׳ דשהה הרבה, וציין למש״כ שם בספרו ס״ח בבדה״ש סקס״ג (שהביא שם דברים הנראים כסותרים בדעת אדה״ז בשיעור הפסק, שלגבי תפלין  כתב ״ב׳ או ג׳ שעות״, ולגבי סוכה – ״שעה ושתים״).

אבל יש להביא קצת ראי’ מחי’ צ”צ עהש״ס ח״ב בהערות על קיצור פסקי הרא״ש ברכות פ״ג ס״ב – קצד, ג, שאפשר להשלים תפלת ערבית עד חצות ביום, והיינו כשנאנס מלהתפלל שחרית עד אותו זמן, או אפילו אם התפלל שחרית בזמנו, דהיינו קודם ד’ שעות, אלא שטעה בענין שצריך לחזור ולהתפלל פ”ב, אם הוא עדיין קודם חצות מתפלל שמ”ע לתשלומין דערבית ג”כ. ומשמע דבלא”ה אינו יכול להשלים. הרי לנו שהשהי’ בין זמן תפלה לחצות, דהיינו ב’ שעות זמניות בודאי נקרא שהה הרבה ואינו יכול להשלים עוד תפלת ערבית. וי”ל בדא״פ ע״פ מש”כ כ”ק אד”ש באג”ק ח”ג ע’ רי (בישוב דברי אדה״ז בשיעור ההפסק בתפלין וסוכה, ומוסיף שם שבטלית כתב ״כמה שעות״), ששיעור ההפסק בכל דבר הוא משך זמן הענין גופא, וכן מצינו הדין בתפלה וק”ש דצ”ל שהה כדי לקרוא את כולה (ראה שוע”ר ריש סימן סה). וה”ה בנדו”ד שהזמן של ״שהה הרבה״ – היינו ששהה כדי לגמור כל התפלה, וע”ד הרגיל היינו כשעה (ראה גם באג״ק שם). אבל כל עוד שלא שהה ב’ שעות עדיין בספק עומד (ראה קצוה״ש שם ס״ח), ובימי החול טוב שיתפלל תפלת התשלומין בתורת נדבה (ראה עד״ז בא”ר הנ”ל בסו”ד).

והנה במג”א סי’ קח סק”ג כתב שאסור לאכול קודם שיתפלל התשלומין ואם התחיל אינו פוסק. ובמחצית השקל סק”ג הקשה ממש״כ בשו”ע בס”ג דאינו משלים אלא בזמן התפלה. והביא מש״כ  בא״ר בשם הפרישה, שלא יאחר אלא שיעור הילוך ד’ אמות או אמירת אשרי ויתפלל מיד תפלת תשלומין, וא”כ כשעוסק בסעודה ואינו מפסיק אין ספק ששוהה יותר משיעור זה, ואיך ישלים אחר סעודתו. וכן בלחם חמודות שם כתב ממשמעות דברי הרשב”א, שאם הניח עסק התפלה והלך לו שוב אין לו ענין להשלים, וא”כ היכא שישב לאכל אחר תפלת שחרית, הרי סילק ידיו מענין תפלה, ואיך ישלים אחר גמר סעודתו. וכתב ליישב דברי מג״א, דאולי ס״ל למג”א דכל זה אינו אלא לכתחלה, אך לשון רשב”א שהביא בל”ח משמע דאפילו דיעבד, ע”ש. וכה״ק בס׳ החיים ס״ב, הביאו בדע״ת ס״ב. וכ”כ במאמ”ר סק״ב, להוכיח מכאן שגם כשאינו עוסק בתפלה יכול להשלים. וכבר קדמו ביד אהרן שם, שבמג״א משמע שיכול להתפלל לתשלומי מנחה אפילו ״אחר שהתפלל ערבית ועבר זמן מה״. (ואכן מה״ט הכריעו במחה״ש ובמגן גבורים שאפילו בדיעבד מפסיק אכילתו, מחמת שצ״ל תפלת תשלומין סמוכה לתפלת חובה ומעכב בדיעבד, והביאם במשנ״ב סק״י. וכ״כ בס׳ החיים שם. אבל במגן גבורים גופא באמת ס״ל שבדיעבד משלים גם לאחר זמן, ראה שם באלף המגן סק״ה, ועכ״ז ס״ל שמפסיק כיון שלכתחילה חייב להשלים מיד, והו״ל כהתחיל באיסור. וכעי״ז צ״ל בדעת המשנ״ב, דהא איהו גופי׳ ס״ל שם בסקט״ו שבדיעבד משלים גם אחרי ששהה, אלא שלכתחילה יותר נכון שאם לא התפלל תיכף יתפלל בתורת נדבה. אמנם, משמע שנקט כאן טעם אחר קצת שצריך להפסיק, ״משום שצריך להסמיך התפלה השני׳ לראשונה בכל מאי דאפשר״, והיינו אף שכבר עבר על חובת הסמכת התפלות לכתחילה, אכתי עליו להפסיק אכילתו בכדי להסמיכם כמה שאפשר). וראה גם בכה״ח סקכ״א.

והנה כ”ז אתי שפיר לדברי המג”א, שיל״פ בדעתו שחובת הסמכת התפלות היא רק לכתחילה. אך דא עקא דבשו״ע רבינו שם ס”ג כתב שאסור לאכול עד שיתפלל השניה ואם התחיל אין צריך להפסיק כדברי המג”א הנ”ל. ובס”ז שם כתב שאם שהה הרבה אחר שהתפלל תפלה שהיא חובת שעה אינו יכול להתפלל עוד לתשלומי תפלה שהפסיד ואפילו בדיעבד. (וראה גם בנתיב החיים על דה״ח סמ״ז שהביא ב׳ פרטים אלו בחדא מחתא בהערותיו על דה״ח, שאם התחיל לאכול א״צ להפסיק, ושאם שהה הרבה אינו משלים. ומוכח דלאו מילי סתראי נינהו). ועכצ”ל שבס”ג מיירי באכילה מעט באמצע התפלה בשהי’ מועטת, באופן שלא הניח עסק התפלה והלך לו וגם לא שהה הרבה, דאז נקרא שעדיין עוסק בתפלה. ואדרבה, י״ל דמינה דייק אדה״ז – נוסף לדברי מלבושי יו״ט שצויין עה״ג בשו״ע אדה״ז, שכ״כ להדיא – שצ״ל באופן ששהה הרבה דוקא, דאל״כ הו״ל למג״א למימר שבהתחיל לאכול מפסיק. ולהעיר שבציונים עה״ג שם נרשם גם  ״עי׳ בקו״א״, שלא הגיע לידינו. וככל הנראה האריך שם אדה״ז בהסברת הענין. וחבל על דאבדין.

 

#25750