מיקום הדלקת נרות חנוכה בשבת שבע ברכות
שאלה:
מתקיים שבת שבע ברכות בבנין של פנימיה ומגיעים אורחים משני הצדדים. בעל הבית אינו מסכים שידליקו בחדרים משום חשש סכנה. השאלה היא היכן ידליקו.
האם אפשר להדליק במקום שאוכלים בשבת?
תשובה:
לגבי מקום ההדלקה – אי אפשר להדליק במקום האכילה ורק במקום השינה.
אם הדבר לא מתאפשר, נכון שלא להגיע לשבת.
מקורות:
כבר פסקו המג״א והט״ז שמקום אכילה עיקר רק כשאוכל בקביעות.
[אמנם, אם מקום אכילתם הוא באותו בנין, יש מקום לסמוך להדליק גם במקום האכילה. (ולא דמי להדלקה בחדר אוכל בישיבה, שי״א שהוא ברכה לבטלה – ראה פסקי בושם כ, כד – ע׳ קס, דהתם דומה למסעדה, אבל כאן כולם נקבצו באו יחד עבור שבת שבע ברכות. אלא שמ״מ לא מהני כיון שאי״ז בקביעות. ועכ״פ כשהוא באותו בנין אפשר לסמוך להדליק שם)].
ולכאורה תליא בפלוגתא אם מחוייבים לבטל התוכנית ולא להגיע, שהרי י״א שמחוייב לבזבז כל ממונו לקנות בית, עכ״פ אם כבר הגיע זמן ההדלקה. ואף שלפענ״ד יותר נראה שהעיקר לדינא שא״צ – וראה אצלנו בלוח יומי – מצד חביבות המצוה אין מקום לבטל המצוה ולנסוע מביתו.
גם אין מקום שכולם ידליקו מצד החובה לראות הנרות, שבחד הדלקה סגי לענין זה.
אלא שיש לדון מצד שעת הסכנה שי״א שבנמצא בדרך מדליק רק מצד זה. וקשה לסמוך לברך מחמת הך סברא. ובמק״א נחיתנא לסברא זו, ובכללות חובת חנוכה בביתו דוקא, וחלקו נדפס בעבר בנספח ללוח יומי. והוספנו כהנה וכהנה על הגליון שתחת ידינו.
והנה א׳ הרבנים טען שאפשר להדליק במקום האכילה, כיון שזהו זה מקום הקביעות שלו לשבת, ואינו דומה לסתם אכילה אקראית. וכשנומיתי לו, שמהיכא תיתי דסגי ביום אחד לענין זה – ענה לי ״נראה ללמוד כן מדברי הט”ז שאם ישן לילה אחד יועיל, וה”ה לגבי אכילה אם יאכל שם לדידן יועיל. ואולי מדברי הט״ז אין ראי׳ כי אכילה ושינה אח״כ מועילה, אבל לא אכילה גרידא. וצ”ע״.
ואענה אף אני חלקי בדבר בעז״ה: הנה מהט״ז איכא לדיוקי לכאן ולכאן. מחד גיסא כתב הט״ז שההדלקה במקום שאוכל הוא רק כ״שיש לו תמיד חדר מיוחד לאכילה״. ולאידך כתב דלא מהני כ״שיאכל שעה או שתים וישוב למקומו״. ומשמע שאם אינו שעה ושתים מהני. וגם קאי ב״מי שיש לו דירה באותה העיר והולך פ״א חוץ לביתו״. וכן העתיק במשנ״ב ״שסועד באקראי ויש לו בית באותה העיר״. אבל יש לדחות דאורחא דמילתא קאמר שאוכלים בסעודת מרעות פ״א. ואם אכן נמצא בעיר אחרת הרי בד״כ קבע שם דירתו. והנה, בטעם הדבר דלא מהני בסעודה שאוכל באקראי, כתב הט״ז ב׳ אופנים: א. שאולו בית שסועד שם דינו כאכסנאי, שהדין הוא שמדליקין עליו בביתו, והוא אינו מדליק שם שאינו ביתו, ורק יכול להשתתף בפרוטה (איך שלא נפרש בטעם שצריך השתתפות, ושהשתתפות מועילה). ב. שגם ההיתר באכסנאי להדליק בעצמו ולא להשתתף הוא רק ״שעכשיו שכיבתו שם״, ולענין זה אהני מה שהוא ביתו בלילה זה שיכול להדליק לבד. ונמצא מדברי הט״ז, שאילו לא הי׳ ישן שם, מוטלת עליו חובת השתתפות אבל אינו יכול להדליק. והעולה מזה, דתרי גווני אכסנאי איכא, אכסנאי שאסור לו להדליק שם וצריך להדליק עליו בביתו, ואם אין מדליקין עליו – ישתתף בפרוטה. ועוד אכסנאי שישן שם שבכה״ג יכול להדליק שם. וממוצא דבריו למדנו דבר חידוש לדינא, שחובת השתתפות היא מחמת חובת הגוף במצוה, שגם כשאין לו בית להדליק שם (כל׳ הרמב״ם) וליכא חובת הבית, חייב להשתתף במקום שנתארח, לקיים גדר הדלקה בממונו (או כאופנים אחרים שנתבארו בזה). ובפשטות, אינה מעיקר מצות נ״ח, ש״מצותה שיהי׳ כל בית מדליק״, וקמ״ל רב ששת חידוש שגם אכסנאי חייב אף שעיקר המצוה אינו שייך אצלו, (ראה בר״ן שהחידוש הוא דל״ד למזוזה). אבל לאידך גדר הדלקה בעצמו שייך רק אם נמצא בביתו, או שישן שם והו״ל כביתו, דאל״כ ה״ז כעומד ברחוב שאין לזה שם הדלקה, כמבואר שם (וד״ז הוסיף הט״ז רק באופן השני. וראה בהגהות לבו״ש בדברי הט״ז. ודברינו עולים בקנה אחד עם מש״כ. ובאמת יל״ד דברינו, דהרי איכא לפרושי דתרתי קאמר הט״ז לדחות הסברא להדליק בסעודת מרעות, חדא שאפי׳ אם הי׳ דינו כאכסנאי, הרי י״א שצריך להשתתף ואינו יכול להדליק. ועוד, שלפי האמת לא דמי לאכסנאי כיון שאינו שוכב שם. אבל ד״ז דחוק, שכיון שהעיקר לדינא לדעת הט״ז שאכסנאי מדליק, מדוע נקט אופן הראשון שאינו לדינא).
[ואגב, ארווחנא בהכי במה שנתחבטו רבים בתועלת ההשתפות בפרוטה לאכסנאי, שמה בצע בנתינת פרוטה, שבכך נקרא ביתו (ראה שו״ת מנחת שלמה ב, נא מה שנדחק בזה). ועוד שהרי מותר לו להדליק בעצמו, אלא שהקלו שבהשתתפות סגי, ומוכח שגם בלי ההשתתפות ה״ז מקום הדלקה. ולדברי הט״ז א״ש, שבאכסנאי באופן הא׳, אה״נ שאינו מקיים עיקר המצוה – חובת ביתו, ורק חובת הגוף מקיים, שהטילו חכמים שכאו״א ישתתף במצוה, ומכיון שאין ביכולתו להדליק רמיא עלי׳ להשתתף בממונו (שיהא משלו כדברי אדה״ז רסג, טו במוסגר). וכעי״ז נתבאר בשו״ת בעל גליא נפמסעת בבאר אברהם לרא״א פאסוועלער טז. ויומתק, שבאמת דין אכסנאי נשנה ע״י רב ששת, הרבה זמן אחר עיקר תקנת חנוכה, וקמ״ל רב ששת, שנוסף לעיקר המצוה, נתחדש דין שגם האכסנאי חייב להדליק, מחמת חובת הגוף, וכבר״ן דלא תימא שדינו כמזוזה שמי שאין לו בית פטור, אבל חסר אצלו עיקר המצוה. ונצרך הוא להשתתף בפרוטה לפי שאינו בכלל בני ביתו כמ״ש הרא״ש. אבל אכסנאי שישן שם הו״ל האכסניא ג״כ בגדר ביתו, ויכול להדליק שם. ומ״מ כשמדליקין עליו בביתו הקבוע, נחלקו רבוותא אם יכול להדליק בעצמו גם באכסניא, כיון שכבר קיים המצוה בביתו הקבוע. והכל נהיר וצהיר].
ומעתה, איכא לעיוני בהשקו״ט לענין אכילה במשך יום אחד אם אפ״ל שיש לזה גדר ביתו שיוכל להדליק בעצמו שם. והיינו שיש לחקור בכוונת הט״ז אם ר״ל שמקום אכילה גוברת על מקום שינה רק אם האכילה היא בקביעות, ובל״ז מקום שינה תמיד עיקר. או שמקום אכילה לא חשיב אם הוא בדרך עראי, ושאני שינה שקובע עצמו ליום אחד. ולפ״ז, כששניהם בקביעות ליום אחד עדיף מקום אכילה. אמנם, מדברי הט״ז בהיתר האכסנאי להדליק ולא להשתתף שהוא רק לפי ששם הוא ״מקום שכיבתו״, ולא אתא עלה מחמת שהוא מקום אכילתו ליומו, מוכח דדין לא הניין לי׳.
ואדרבה, הרצאת הדברים בט״ז היא, שכ״ז הוא עיקר כוונתו, דקס״ד שכיון דמקום פיתא עיקר, וכעת בשעת חובת הדלקה אוכל כאן מהני לי׳ למיחשב ביתו בשעת ההדלקה. ומבאר, שז״א לפי שהעיקר הוא ביתו כפשוטו, מקום שגר שם, ורק בשינה אפשר שיהא בגדר ביתו בשינת לילה אחת, ועד שיכול להדליק שם גם אם אינו מקום אכילתו בקביעות. ומה שמקום פיתא עיקר – הוא רק כשנמצא בשני מקומות בקביעות, לאכילה ולשינה.
ועפ״ז יתיישב גם ענין אחר, שבאמת איכא לאקשויי בדברי הט״ז, שהאריך להוכיח דאכילת עראי בבית חבירו לא סגי שיהא בגדר ביתו, ועדיף מקום שינתו בקביעות ממקום אכילתו בדרך עראי – דלכאו׳ בלאו ה״ט עדיפא ביתו, ששם גם אכילתו בקביעות, ולא רמז לזה כלל ועיקר. (וכה״ג איכא לאקשויי בדברי שארית יוסף דלקמן שהכריע דמקום לינה עיקר, שהרי בלא״ה הרי בביתו גם אוכל בקביעות). אלא שכל עיקר דברי הט״ז להוכיח מעלת השינה על האכילה, שאף שמקום פיתא עיקר ה״ז רק באכילה בקביעות. אלא שלא האירו עינינו הפוסקים בגדר אכילה בקביעות. ודא ודאי, שבאכילה ליומו לא סגי.
(ולהעיר שבשו״ת שארית יוסף עג, והובא במג״א על אתר, מוכח שגם באוכל בקביעות אם מקום לינה רחוק מדליק במקום לינה. ובעט״ז בגליון השו״ע ר״ל שגם הרמ״א מודה לזה. וראה הגהות מנחת פתים כשאוכל בבית אביו, שחובתו רק מצד מהדרין שידליק במקום ששוכב. וראה שו״ת מנח״י ז, מח. והנה בשארית יוסף שם שאפילו אוכל בקביעות לינה עיקר, כש״כ כשאינו אוכל רק פעם. ועוד שבסו״ד המג״א תרעז, ז ציין לסי׳ תט – כ״ה להגהת מקו״ח ועוד – ומשם יוצא שבמקום דאנן סהדי שעדיף לו לאכול במקום לינה מקום לינה עיקר. וכן פי׳ בחי׳ מהרצ״א. ובנדו״ד, כיון שלהרבה פוסקים מקום לינה עיקר בלא״ה, קשה להתיר להדליק במקום אכילה מחמת קביעות ליומו). והנה בבה״ל תרעז ד״ה במקום הב״ד הפר״ח באופן שסועד וישן אצל אביו כל ימי חנוכה. ומשמע שבפחות מזה לא מהני שיוכל להדליק שם. ובפר״ח כתב דמיירי שאוכל גם באקראי בביתו, ועכ״ז אין לו להדליק שם. וכן העתיק בחיי״א קנד, לב, ״דכיון דקבע לו כל ימי חנוכה אצל אביו שם הוא ביתו״. ומשמע שבלא״ה אינו ביתו. וצע״ק, דלאו רישא סיפא, שבתחילת דבריו כתב החיי״א שבהולך לסעוד אצל חבירו פ״א חייב לילך לביתו, ומשמע שאם אוכל שום יותר מפ״א סגי להדליק שם. ולכאורה סיפא עיקר, שרק בהולך לכל ימי חנוכה הויא ביתו.
אלא שכמה אחרונים נקטו דלאו דוקא הוא וסגי גם בשינת לילה אחת. והוא עפ״ד הט״ז. (וי״ל בדברי הפר״ח שכתב דוקא בעקר לכל ימי החנוכה, דהכא שאני, שכיון שאוכל עראי בביתו קס״ד שהעיקר אצלו בבית, וקמ״ל שכיון שהעתיק דירתו לכל ימי חנוכה מדליק במקומו הקבוע לחנוכה. אבל אל״ה סגי גם ביום אחד. ויש להוסיף שבשאלה בפר״ח נזכר רק שסועד אצל אביו ולא שישן, ועלה קאמר דסגי בכך להדליק שם כיון שהוא לכל ימי החנוכה. אבל בתשובה הוסיף גם שישן שם, להשמיענו שבכה״ג שגם אוכל וגם ישן בבית אביו אסור לו להדליק בביתו. ואכן בחיי״א העתיק רק שאוכל אצל אביו. ועדיין אין לנו הוכחה מה דינו כשיאכל שם יום אחד כל סעודותיו. וקשה להתיר מסברא בעלמא.
(הן אמנם כך מספרים מפי השמועה שיש שהורה כך במי שאוכל כל סעודות שבת אצל חמיו או אביו וישן בביתו. ובשלמי תודה חנוכה כג, א ע׳ רט בשם הגרח״ק שהוא רק באוכל שבת, ששבת קובעת. אבל קשה לסמוך על השמועות ואין אנו ניזונין מהן. וראה ארח״ר ג, צח ואילך – באו״א. וראה אור ישראל דרדק הע׳ 991). ובפרט דלאו כו״ע מודו בהכי אפילו בשינה דסגי בעקירה ללילה אחד. וס״ל גם שגם באכסנאי שמדליק באכסניא הוא רק כשאא״פ להדליק בביתו, או שמדליקים עליו בביתו, שחובת הדלקה בבית לא נעקרה הימנו. וראה שבות יצחק חנוכה ב ע׳ יד להדליק במקום השינה.
[ומצינו במל״ח כז, ל ובקמח סולת חנוכה נו, ועוד, שבמדליק בביתו וסוגר הפתח והולך לסעוד ולישון בבית חבירו ה״ז ספק ברכה לבטלה. ומבואר שגם בביתו ממש כל שהולך לעקור הימנו בלילה זה לא מהני. אבל י״ל דמיירי שעוקר מיד אחרי ההדלקה].
אמנם, בכה״ח תרעז, יז כתב עלה דמשמע מדברי הפר״ח שאם אינו ישן אצל אביו צריך להדליק בביתו. והעולה מדבריו שאף שאוכל במשך כל חנוכה אצל אביו (זולת אכילת עראי בביתו), לא מהני לי׳ להדליק שם, ועליו להדליק בביתו. וקשה לומר שהוא משום פרסו״נ, וכדברי הפר״ח ״כיון שאין שום אדם בבית למי ידליק״ – שהרי לפ״ז הכל תלוי באם יראוהו בשעת הדלקה, ותו לא. (ועוד, שבדברי הפר״ח מוכח שכ״ה גם בזמן שהדליקו בחוץ, שהרי הוסיף ״וכש״כ האידנא שההיכר לבני הבית״. ונראה בכוונת הפר״ח ״למי ידליק״ – לא מחמת פרסום הנס לבני ביתו, שד״ז הביא רק אח״כ, אלא כוונתו שכיון שאינם בביתו, שוב אין הדלקה זו מועילה לבני ביתו לפוטרם מחובתם, וז״כ בכותבו ״למי ידליק״ – עבור מי מדליק שם, שהרי כולם עקרו מקומם משם).
ועוד איכא בגווה, שלכאורה העיקר כאן איזה מקום נקרא ביתו, שהרי ״פשיטא שלא יניח ביתו״ כל׳ הט״ז. וקשה לומר שמקום האכילה באולם הוא ביתו ביחס לחדר שינה שם. וכידוע דעת הפוסקים בבחורי ישיבה.
ובאמת, גם חדר שינה הארעי אינו ביתו ביחס לביתו הקבוע. אבל בהא נקטינן שכיון שאין ביכולתו לשוב לביתו, חלה עליו חובת הדלקה כאן, כמו באכסנאי שעכשיו שכיבתו שם, כי שם ביתו וקנה שביתתו ומקומו. וא״ש סברת הט״ז במה שמותר לאכסנאי להדליק במקום שביתתו, אף ש״מחר ילך לביתו״ (כל׳ הפמ״ג) – שכעת שאין ביכולתו לחזור, חל על מקום זה גדר ביתו. ולפ״ז א״ש נמי דברי הט״ז שהדגיש באוכל סעודת מרעות, שיש לו בית באותה העיר, שאי״ז רק אורחא דמילתא, אלא שהן הן הדברים, שכשבדעתו ואפשרותו – לחזור לביתו – אא״פ שיחול שם בית על מקום זה וה״ז כעומד ברחוב, ופשיטא שלא יניח ביתו וידליק במקום האכילה. אבל אכסנאי שרחוק מביתו ואינו יכול לחזור לשם, חל גדר בית באכסניא שלו. ולפ״ז, במתאכסן לשינה בפנימי׳ או מלון, ודאי ל״ש שיחול שם בית על מקום האכילה. ודו״ק.
#25257
