אמר לי שיסע בשבת
שאלה:
אברך שגר בבני ברק הזמין יהודי שבתהליכי חזרה בתשובה לביתו שיהיה אצלו בשבת והודיע לו כן ביום שישי בבוקר. סוכם שעת הנסיעה וכו׳, הכל לפני שבת.
ב4:20 התקשר היהודי לאברך שהוא עכשיו יוצא מביתו מרחק נסיעה של חצי שעה עד בני ברק, והשקיעה היא בשעה 4:36.
ברור שיסע בבין השמשות אבל יגיע לפני הלילה.
האם היה צריך לומר לו להישאר בבית, או לא לומר לו כלום ושיגיע לביתו?
תשובה:
אין צריך לומר לו כלום.
מקורות:
הנה, שקו״ט בכ״מ בגוף הענין דהזמנה באופן שבודאי יסע בשבת. וראה אצלנו כאן:
אבל בנדו״ד השאלה באופן שההזמנה היתה בהיתר לכו״ע. ומכיון שכן, אין כאן חשש דלפני עור ומסייע. שהרי הזמינו כדין, כ״א חובת מחאה ולאפרושי מאיסורא וחובת תוכחה, כשמודיע לו שבכוונתו לנסוע בשבת. (וכבר הארכנו שם שהעיקר להזמינו באופן שיש אפשריות שיוכל להישאר בשבת, והיינו שהעיקר שההזמנה כדין).
וכיון שלא ישמע אלינו, אף להדעות שגם בספק איסור דאורייתא חייב למחות (ושרק לענין תוספת אינו חייב למחות כדעת מהרש״ל ביש״ש ביצה ד, ב הובא במג״א תרח, ב. וכן הכריע אדה״ז בשו״ע קנו, ז ובסדר הכנסת שבת) – וכש״כ כשהוא בזדון – הכא שאני שאין חייב למחות, כיון שכוונתו לקרבו ולהצילו מאיסורים אחרים. ורצוננו בזה, שגם אם נאמר דלא מהני סברא זו להתיר להזמינו שמעוררו לכך, הכא שהוא רק מצד חובת מחאה ותוכחה, ובזה ודאי אין חיוב כשרוצה להצילו מרדת שחת. וכמו שנדחית חובת מחאה מפני הוצאת ממון, שאינו מחוייב לבזבז ממונו בכדי לקיים חובת מחאה – ראה רמ״א יו״ד קנז, א, וכן אינו חייב להוציא עבור מצות תוכחה – רמ״א יו״ד שלד, מח. וכמו״כ פשוט שלצורך מצוה והצלת נפשות.
ובלא״ה, לא גרע משאר מחלל שבת שאינו מחוייב להוכיח להם. ואנן קייל״ן דבמחלל שבת בפרהסיא ליכא חובת תוכחה ואפרושי מאיסורא – מנ״ח רלט (אם לא יקבל. וראה שו״ת אבנ״ז יו״ד תסא, ח). שו״ת מהר״ם שיק או״ח שג. מהרם שיק רמ. ח״ח י, ל. משנ״ב תרח בבה״ל ב ד״ה אבל אם. ערוה״ש שם ז. שרידי אש א, כה, ע׳ סח. ואף גם בתינוק שנשבה – ראה שו״ת אג״מ או״ח ה, כח, כב. וגם להחולקים בתינוק שנשבה – ראה שו״ת מנחת שלמה ב,צז, ה. להורות נתן ג, כג – בזמננו שבטלו המוכיחים, ואין בידינו להפרישם אין חובת תוכחה. וראה חזו״א יו״ד ב, כח.
וגם למה שמחמירים בלפנ״ע בכגון דא, שלא לסייע גם לתינוקות שנשבו לעבור, מעולם לא שמענו להחמיר בימינו אלה בתוכחה (אף שאיסור מסייע הוא מדין אפרושי מאיסורא כבתוס׳ שבת ג, ב, וחובת הפרשה היא בכלל מצות תוכחה – סהמ״צ לרמב״ם מ״ע רה). ובפרט שבד״כ הנזק רב והתועלת כמעט ואינה במציאות.
וגם את״ל שגם בשותק איכא משום לפנ״ע, כדעת הפוסקים ע״ד לפנ״ע בשוא״ת – ונימא שכ״ה גם במומר – היינו רק בדבר שתלוי ברשותו של המכשיל ובאחריותו, ובשתיקתו ה״ז כמסכים ומרשה – ראה שד״ח מערכת ו כלל כו, כה ד״ה ומ״מ. חזו״א תשובות וכתבים זרעים כג, יא ואילך. ובנדו״ז הרי נסיעתו אינה תלוי׳ בדעת המזמין, ואין לנו לחדש שעובר על לפנ״ע כיון שלאמח״כ יגיע לביתו בהסכמתו וברשותו.
ואפי׳ נימא שהעדר מניעת המכשול מצ״ע ג״ז בגדר הכשלה – ודייקו מל׳ הרמב״ם שהמונע להורות עובר בלפני עור, ראה שו״ת מנח״י ג, צג. ועוד. וכן דייקו מזה שחובת ציון קברות היא משום לפנ״ע אף שאינו שלו. וראה שו״ת מהרש״ם ו, ז. ובהעמק שאלה צט, ב ר״ל שאסור להניח לגוי להרכיב אילנו של הגוי עצמו כלאים. ובמכתם לדוד חסאן נזירות ט ד״ה ומ״מ – מו, א – בפי׳ ד׳ הרמב״ם מלכים ט, שאין מניחין לגוי לעשות מציבה, שהוא משום לפנ״ע. וכן מצאנו בשו״ת חלקת יעקב אה״ע עט. וראה בהערת המלבה״ד, בנו, שעמד בזה – אבל היינו רק כשיודע בוודאות שישמע לו, שלכן מה ששותק ואינו מונע הימנו נקרא בגדר נתינת מכשול. ולדידהו הטעם משום דאיכא מצוה להפרישו, וכבר נת״ל דליתא בכה״ג. (ולהעיר מדעת המנ״ח שחובת הפרשה מאיסור היא משום לא תעמוד ומשום והשבותו. ול״מ כן בתוס׳ ועוד שכתבו דמסייע אסור מדרבנן משום אפרושי מאיסורא. ודוחק לומר דמיירי רק כשמחזירו למוטב כלשונו. אבל יתיישב לשעה״צ שמז, ח, שכשאינו יכול למונעו רק אינו מסייעו הוא מדרבנן). ואף גם זאת, שאם יש לו תועלת מזה ודאי אינו מחוייב למונעו, ראה שו״ת מהרש״ם ו, ז, שכשנמנע מלהפרישו מחמת כבודו ליכא משום לפנ״ע. וכש״כ שי״ל בזה ככל הסברות דליכא לפנ״ע כשכוונתו להצילו מאיסור חמור יותר. ועד כאן לא נחלקו אלא במסיתו ומעוררו, אבל ודאי שאינו מחוייב למונעו. וגדולה מזו מצינו בפס״ד להצ״צ בלקוטים בסופו שנסתפק שמא מותר גם לסייעו כשאינו יכול להפרישו אם יש לו תועלת מזה. ובכל אופן, בלפנ״ע באיסור דרבנן או במסיייע כבר כתבו שא״צ לבזבז ממונו. אלא שי״א שבחובת הפרשה מאיסור צריך לטרוח בגופו וממונו. ובפרט אם נאמר שהוא מגדרי לפנ״ע.
נ.ב. אגב, פעם כתבנו בכללות הענין, שנזכר לעיל ע״ד לפנ״ע בשוא״ת, ומצו״ב:
עלה בדעתי כעת שזהו הפלוגתא בסוגיא דמו״ק ה, א, אי ילפינן ציון קברות מלפנ״ע או מקרא דהרימו מכשול, שלאביי שייך לפנ״ע בשוא״ת, וס״ל בפי׳ לא תתן שהוא כלישנא דקרא ״ולא יתן המשחית״ או ״ולא יתן אתכם מלך מצרים להלוך״, שתרגומו לא ישבוק, וראה ברש״י שם ושם. (וראה גם שו״ת דבר יהושע א, כ). ואילו רב חיננא ס״ל שאי״ז בגדר לפנ״ע, וילפינן לה רק מדברי קבלה מקרא דהרימו מכשול. וא״ש בל׳ הרמב״ם מלכים ט, ב, שאין ״מניחין״ אותם לעשות מציבה וצורות, שפי׳ המכתם לדוד (הובא לעיל) שהוא משום לפנ״ע.
ואי״ז סותר למש״כ התוס׳ דהנהו אמוראי לא פליגי, וכל חד וחד נקיט מאי דמסיק אדעתי׳ – שאין כוונתם כ״א שלגבי ציון קברות ליכא פלוגתא. אלא שלכאו׳ לאביי ה״ז מה״ת ולא מדברי קבלה. ונמצא שנחלקו בדבר.
והנה, אף שאמרו בגמ׳ רמז לציון קברות – הרי לדעת הרמב״ן בשרש ג בסהמ״צ, בכ״מ הל׳ רמז היינו מדאורייתא. ובתוס׳ ד״ה הא שם (וכן בריטב״א ועוד) נראה שהוא מדאורייתא.
שו״ר למי שכתב לפרש בכוונת שכיון שהקוברו עבר משום לפנ״ע לכן בי״ד מחוייבים לסלק המכשול משום ערבות. ואף שהדברים ערבים לאוזן, דוחק הוא בלשון הגמ׳. ועוד, דתליא בפלוגתא אם סילק המכשול אחר שנתנו אם אינו עובר.
#24996
