דעת אדה”ז בפת הבאה בכיסנין: רוב מי פירות או צריך שיורגש בה טעם המי פירות

 

שאלה:

פוסק הט”ז בסי’ קסח סק”ז שמה שלשיטת הרמב”ם בפת הבאה בכיסנין, צריך שיהיה בה הרבה תבלין או דבש ומיעוט מים, ה”מ “מצד הטעם, שיותר נרגש טעם הדבש והתבלין מטעם העיסה”. וכן פוסק המ”ב שם סקל”ט. ולא כהמהרש”ם בדעת תורה, שלדעתו “ברוב מי פירות אין צריך שיורגש בהעיסה טעם המי פירות”.

מה דעת אדה”ז במחלוקת זו? האם ניתן לדייק מדבריו בסדר ברכת הנהנין פ”ב ה”ז שכתב על פת שנלושה בחלב או בחמאה או בדבש כו’ שהיא פת הבאה בכיסנין “לפי שאינה עשויה לקביעת סעודה כי רוב בני אדם כוססים ממנה מעט”, שסובר כהט”ז? ואז נ”מ כשאין שנוי טעם ניכר, מה שדי נפוץ?

 

מענה:

מפורש בדבריו הגדר דפת הבאה בכיסנין (שהולכים אחר הרוב וכו׳). ואילו ס״ל שצ״ל הרגשת הטעם, הו״ל לכתוב כן בהדיא. 

ולטוענים שצ״ל הרגשת הטעם, ושבלחמניות מזונות שבימינו השינוי כמעט ואינו נרגש, הרי גם בחלב נזכר הדין דמהני רוב. וידוע שבמציאות בתערובת חלב (גם בחלב שבימיהם) ג״כ השינוי מועט מאד, וכמעט ואינו נרגש. ולאידך, לאניני הטעם נרגש בשניהם בשוה. 

ומועתק כאן הרשום אצלנו עה״ג בסדר ברה״נ ב, ז: 

״אם עירב מים בלישתה הולכים אחר הרוב״ – ול״כ שצ״ל הרגשת הטעם. וי״ל שמש״כ לפנ״ז ש״כוססין ממנה מעט״ קאי במי פירות גרידא, ולא בתערובת. או שממילא יש שינוי בטעם. וראה בשו״ת הצ״צ דלקמן שהביא מש״כ החמ״מ בנדו״ז. 

והנה בבדה״ש מח, יא כתב בנוגע לתבלין, שגם בסדר ברה״נ ס״ל כבשו״ע  אדה״ז קסח, יא, ובלוח ח, ד, שצ״ל תבלין הרבה יותר ממים, והעיקר שא״ר לקב״ס. וצ״ע שגם בפחות מרוב א״ר לקב״ס מחמת התבלין. וכן אא״פ במציאות ללוש ברוב תבלין ומעט מים. וכה״ק בשו״ת פמ״א. ובחמ״מ כתב גם, שאין דרך כלל לעשות כן, והובא בשו״ת הצ״צ סוסי׳ רלז. ובב״י: דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא. ואולי הכוונה ״הרבה יותר״ רק שניכר מאד. ובט״ז שכתב מיעוטו מים (ולהעיר שבקו״א מציין להט״ז) – היינו מצד הטעם. ודוחק. גם ל׳ הרמ״א קסח, ז: שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר. ולא שהם עיקר ממש. 

ולענ״ד בסידורו חזר בו אדה״ז בכמה פרטים, וגם לקולא. והדגיש רק ״שעירב בה תבלין וכו׳״, ול״כ שצ״ל הרבה. ומדוייק גם שבבבא זו דתבלין כתב ״עיסה גמורה״ ״שעירב״ (אף שי״ל גם לפי פשוטו, שאא״פ ללוש עם תבלין שקשים), משא״כ ברישא, עיסה שנילושה וכו׳. ומדוייק ל׳ הרמב״ם (שהקשה בב״י ע״ז) שבמ״פ כ׳ דאזלינן בתר רובא, ובתבלין משמע שגם בקצת די. וכן י״ל בל׳ רש״י ברכות מא, א מתוך שנותנין בה תבלין הרבה . . מאכלה מועט״. וכ״ה בל׳ המשנ״ב לג שחילק ביניהם.  וצ״ע בל׳ הרמ״א ״הרבה דבש או תבלין שכמעט הדבש והתבלין הן העיקר״ שלא חילק ביניהם. ובכל אופן, מובן שבמ״פ צ״ל בלישתו, משא״כ בתבלין סגי כשמערב אחרי שנעשית עיסה. 

ועכ״ז גם במ״פ כיון דמחמת דין רוב אתינן עלה, כל שיש רוב מ״פ סגי. והנה ל׳ אדה״ז בסדר שם שאין קב״ס אלא ״על פת שנילושה במים לבדה״. ואף שכ״ה גם בתערובת כשהמים הרוב – י״ל דלאו דוקא הוא. ועוד ועיקר: קב״ס אכן היא רק במים גרידא. ובתערובת אזלינן בתר רובא ע״פ דין. (ואולי הכוונה ״מים לבדה״ היינו לא מים שנתבשלו בהן פירות וכו׳).

 

 

#22391