אם נזדמן לי בשבת קודש רק חלה אחת שלימה, מה יותר עדיף, לברך על השלימה או לשבור השלימה לשנים כדי לקיים לחם משנה?

 

לברך על השלימה. ויצרף פת הבאה בכיסנין או פרוסה נוספת.

 

מקורות:

פשוט ששלימות מעיקר הדין הוא ג״כ. והחיוב לבצוע על ״ככרות״ דוקא ולא פרוסות. ורק בפסח נחלקו אם אפשר בחדא ופרוסה משום לחם עוני. וכדמוכח מהראשונים בסוגיא דברכות לט, ב, וברי״ף פסחים פרק י, כה, ב. ועוד. ובכלבו שבת סוסי׳ לא, והובא בא״ר עדר, א, כתב ג״כ: ״לבצוע על שתי ככרות שלימות״. וכן בס׳ הבתים ברכות ד, י כתב כי האי לישנא, והוסיף לדחות דברי אחד הגדולים לבצוע בשחרית מככר שבצעו ערבית משום הואיל ואי עביד חדא מצוה ליתעביד בה אחריתי, ״שהככר שבוצעין ממנו צריך שיהא שלם״. [ובלקו״ש לו ס״ע 77, שכל עיקר החיוב דלח״מ הוא דין בבציעת הפת שצ״ל על השלימה, ובשבת – ניתוסף בגדר שלימה].

ובתוס׳ ברכות לט, ב ד״ה והלכתא, מוכח שאם בצע הימנה לא חשיב לח״מ. וכ״ה בעוד כמה ראשונים, רבו מלספור. אמנם, ברמ״א קסז, א, שבשבת לא יחתוך לפני הברכה ״כדי שיהיו הככרות שלמות״. ומשמע דמדין שלימות לחוד קאתי עלה. ויל״ד. ובמג״א שם ה, בשם המרדכי ברכות רמז קכח: דשמא תפול הפרוסה ולא יהי׳ לו לחם משנה. וכן בשו״ע אדה״ז שם ג: ״שיהא לחם משנה שלם״. וי״ל דתרתי קאמר, שחסר בדין שלימות וגם בדין לח״מ. ואפי׳ נפרש דחדא קאמר, אין סברא להצריכו לחתוך לשנים כשבלא״ה לא יקיים לח״מ, והרי גם בחול מצוה בשלימה. ובכלבו שם הוסיף עוד, שי״א שבאין לו שתי ככרות די באחד שלימה. ומוכח שאין לו לחתוך השלימה. וראה תהל״ד קסז, ב. וגם מדבריו מוכח כנ״ל. (ומש״כ בלקט יושר ע׳ 52 – קאי למ״ד שא״צ אפי׳ ככר א׳ שלם בס״ג, אבל ברמ״א לא פסק כן, כדלקמן).

וראה שלחן הטהור קסז בזר זהב א שלט״ז שלח״מ מה״ת גם שלם מה״ת. וכן מוכח בכלבו כד. וכ״מ בשו״ת חת״ס דלקמן, אבל במנחת יעקב דלקמן נראה שנקט שהוא רק מדרבנן. וכ״כ שו״ת שו״מ חמישאה פו. שיירי טהרה להגר״ש קלוגר קצח, יג. וראה שו״ת הר הכרמל או״ח ב שנסתפק. וראה שו״ת דברי יציב או״ח קכו. ובכל אופן, לדינא לדידן גם עיקר חובת לח״מ מדרבנן הוא, ושקולים הם.

וכן מוכח גם ברמ״א או״ח רצא, ד: ולפחות לא יהי׳ לו בסעודה ג׳ פחות מככר א׳ שלימה. וכן בשו״ע אדה״ז שם ז. ומוכח, שאין לו לחתוך לשנים. ואף דמיירי בס״ג (ובשו״ת מנח״י ומשנ״ה דלקמן לא עמדו ע״ז), והרי י״א שבס״ג די בככר א׳ שלא נשאר להם רק ככר א׳, אבל בב׳ סעודות שצריך לחם משנה מן הדין, י״ל דעדיף לחתוך לשנים – אין לנו לחלק בהכי, שהרי מעיקר הדין גם בס״ג צ״ל לח״מ. וכן מדוייק בשו״ע אדה״ז שם.

וכן מוכח בדעת המחבר בשו״ע או״ח קסח, ב ממש״כ שאפי׳ בשבת יכול לחברן. ומש״כ בשו״ת מקום שמואל דלקמן, להשיג על המג״א ולפרש באו״א, ברוקח שכט מוכח כמג״א, וז״כ מג״א שם, עייש״ה. ושו״מ בזה בגל׳ נוה ההיכל בהעלותך תשפ״ג. ושם, בכוונת הרמ״א עדר שהוסיף תיבת ״שלימות״, שגם המחבר ס״ל הכי, וסיבת ההוספה שתיבת ככרות בלע״ז לא מתפרש על שלימות דוקא.

ועוד איכא בגווה, שגם אינו דרך כבוד – ראה מנחת יעקב דלקמן. תוס״ש עדר, ב. פתה״ד שם ו. ערוה״ש שם ה. שו״ת הר הכרמל שם. בית שערים או״ח עד. מחזה אברהם או״ח לח. ועוד – מהיכא תיתי לבצוע דרך בזיון בכדי לקיים לח״מ. ואדרבה, מסתבר שלדינא ששניהם מדרבנן, שלם עדיף.

אמנם י״א ששלימות רק למצוה ולא לעיכובא – מנחת יעקב שם. שו״ת מקום שמואל מד-מח (סב, ג). [ומש״כ שם דלא אישתמיט בשום מקום שצ״ל שלימות – צע״ג]. אבל בתוס׳ ומרדכי וכו׳ מוכח להדיא שהוא לעיכובא, ולא חשיב לחם משנה בל״ז. וראה גם בית מנוחה דיני לח״מ ג. (ומש״כ במקום שמואל בכוונת התוס׳ – נסתר מחמתו מלשונם). משנ״ב רצא, כ. ועוד.

וגם בכלל (בחול) – מה ששלימה מצוה מן המובחר אינו שולל שהוא חיוב (ראה אדה״ז קסח, ב. ועוד), ו״מצוה מן המובחר״ היינו שרש וסיבת החיוב, שברכתו היא מן המובחר.

וכן העלו למסקנא בנדו״ד – ודנו גם בחלק מסברות הנ״ל – בשו״ת עטרת משה למברגר או״ח סח. משנ״ה א, רכח. מנח״י י, כד. שאלת רב ע׳ קיט.

(וגם בשו״ת משיב דבר או״ח כא שהתיר לברך על פרוסות – היינו רק בהובאו לפניו כך, ואינו מסתבר שמועיל אם יבקש שיבצע אחר שלא בפניו (ודלא כשו״ת מנח״י שם). וגם ברמ״א הנ״ל מוכח כן, ממה שלא כתב באין לו רק א׳, שיבקש ויצווה לאחר לבצוע שלא בפניו. ובשו״ת משיב דבר העמיס ברמ״א שכיון שבא לפנינו כבר שלימה לא מהני שיחתוך אח״כ לשנים. וס״ל שפקע שם לחם אם נפרסה אח״כ. ולפ״ז ודאי אין לחתוך לשנים, שבזה גם גרע מחמת שירד ממנו שם לחם. אלא שעיקר דבריו לחדש כן – צ״ע. ופשוט שיש שם לחם גם בפרוס. וראייתו ממנחות מו, א, בלחמי תודה שנפרסו – צ״ב דהתם שאני מחמת גזה״כ דילפינן לה מקרא. ואדרבה, מצינו שבנפרס מלחם שלם עדיפא מפרוסה סתם – ראה ברכות לז, ב. וראה שו״ת דבר יהושע א, יח ובמשנ״ה שם שדחו דבריו. וראה גם דברי יציב שם. להורות נתן א, יד, ה. ועוד. ובכלל מסתימת הפוסקים שדנו בדין חסר בנשרף וכדומה, מוכח דלא ס״ל לחלק בין הובאו לפניו שלימות או חסרות).

וכ״ז דלא כמעורר ישנים פרידמאן כו אות קיא – צז, ב. וראה שש״כ ב, נה הע׳ נו. מאור השבת ד מכתבי הגרשז״א מג.

יצרף פרוסה – למ״ד ששלימה ופרוסה חשיבי כשנים, דמשמורה ופלגא משמרות קרי להו – ראה תשוה״ג שע״ת רפז (ושקו״ט בכוונתו בדבר יהושע שם). מנחת יעקב בשו״ת בסוה״ס יב. חת״ס או״ח מו.

לצרף פהב״כ – ראה קצוה״ש פב בבדה״ש ה. ועוד. ואכ״מ.

והעירוני מהמסופר בתולדות לוי יצחק ב  ע׳ 434. ומקורו בזכרונות הרבנית חנה חו׳ יג. ואפשר שלא הי׳ שייך באו״א שלא היתה הפרוטה מצוי׳ ולא הי׳ לחם אחר. ולא הי’ שייך לצרף.  וגם נזקק לבצוע שיספיק לכל הסעודות. גם אפשר שלא הי׳ שלם מעיקרא (אף שגם בזה אין לפרוס עד אחר הברכה – אדה״ז קסז, ב). ואפשר שכיון שנפרס על ידו מע״ש הו״ל  כאילו הובא לפניו פרוס, שבשו״ת משיב דבר שם. ודוחק.

 

 

#21789