Vitamins on Shabbos

 

Question:

If an adult takes vitamins daily, is it ok to take on Shabbos?

 

Answer:

There is a dispute among poskim about this. Therefore, it should not be done unless necessary.

It is advisable always to take one before Shabbos and one after.

 

Sources:

במג״א שכח, מג שאפי׳ בבריא אסור כשהוא לרפואה. ובפמ״ג שם בא״א, שכל שכוונתו להיות בריא אסור. ועו״ש בא״א מט, שכל שמתכוון לרפואה ומוכחא מילתא אף בבריא ממש רק עושה לשמור מזגו וכדומה שלא יחלש אסור. וכן מובן במשנ״ב שם קכ.

אבל לכאו׳ י״ל בד׳ המג״א שזהו רק כשמרגיש חולשה בגופו. (אבל במחה״ש שם משמע שפי׳ בריא ממש. וכ״מ גם בפמ״ג שם בא״א מג. ויש לדחוק שכוונתו שלא יחלש יותר, וכמשמעות דבריו בא״א מט, ולא לכדי להתחזק יותר. וראה בתולדות שמואל ג, כב, א). ומובן נמי מצד אחר, לפי שרק כשבהול על רפואתו שייך לגזור, ראה גם מג״א שכח, לא. וכה״ק באג״ט טוחן מז. (ויש שעשו פלוגתא אם הגזירה שמתוך שיעסוק ברפואות יבואו הרואים להתיר שחיקת סממנים או משום שבהול על רפואתו חששו שיכשל וישחוק סממנים. אבל אדה״ז הביא ב׳ הדברים – ראה שכח, א. שם לא. שלב, ג. ולהעיר שבשכח, א כתב להדיא שהחשש שיבואו לשחוק ״לרפואה״, ולא שמתוך ההיתר על רפואה יבואו ללמוד להתיר שחיקה כלל. וכם את״ל כן לא אסרו אלא רפואה ולא חיזוק הגוף שאינו בגדר רפואה). אבל י״ל שגם המג״א ס״ל הכי, וכ״כ באג״מ דלקמן, ומיירי בבריא שמרגיש חולשה ושייך שיהא בהול, משא״כ כשמרגיש בריא בנפשו. (ובאג״מ דלקמן דלא פלוג, וגזרו בכל רפואה גם כשאינו בהול. ועכ״ז ס״ל להתיר בויטמינים. ולדברינו א״ש טפי. ולדבריו גזרו גם לבריאים  בדבר שהחולים בהולים מחמתו, משא״כ בדבר שאין בהילות לקחתו).

ויש שכתבו לדייק לאיסור משו״ע אדה״ז שכח, מג, שאם ״מתכוון לרפואה אסור אע״פ שהוא בריא גמור ואין לו שום מיחוש״, ומשמע דמיירי בבריא גמור, ור״ל לאסור כל שכוונתו לחזק גופו. אלא שצ״ע הל׳ ״לרפואה״ בכגון דא.  ויותר נראה דמיירי שבחיצוניות לא נפל למשכב ואינו חולה בכל גופו, וגם אינו מרגיש מיחוש בנפשו, אבל עדיין זקוק לרפואה. וכ״כ בשו״ת אג״מ או״ח ג, נד שהוא רק כשחלש בטבעו ולא כשרוצה לחזק גופו יותר.

ועוד דנו בזה שהוא ממש תחליף מזון ואינו רפואה, ודמיא לאוכל לרעבונו, ראה שש״כ לד הע׳ פה. אג״מ שם. בא״מ וצי״א דלקמן. ועוד. (אלא שלאידך יש שר״ל שאם ברור שאינו לרעבונו ולצמאו ולא לתענוג לכו״ע אסור, גם להחולקים על המג״א. אלא שאין הדבר מוכרח כלל. ובמאירי דלקמן ל״מ הכי).

ועוד סברא להיתר שאינו לחזק מזגו בהווה אלא למנוע חולשה בעתיד, ראה שו״ת ר׳ עקיבא יוסף או״ח א, קכג. מהר״ם בריסק ג, כד. אג״מ שם. משנת יעקב שכח, א.

וי״ל גם שבנדו״ד לכו״ע הותר, שכיון שהורגלו הרבה לקחתו בכל יום נעשה בגדר מאכל בריאים. (ודומה להסברא להתיר עד״ז במשככי כאבים לכאב ראש – ראה שערים מצויינים בהלכה צא, ג. שו״ת צי״א ח, טו, טו, כא. וראה גם כאן). וכ״מ קצת בשו״ת רע״י שם.

ומכיון שהותר לבריא מכל הטעמים דלעיל, הותר גם לחולה, לפי שהוא בגדר מאכל בריאים. וכבר העירו ממאירי שבת קט, א שכל מאכל שאין אכילתו ניכרת לרפואה אע״פ שמועיל לרפואה והוא אוכלו לרפואה מותר שאין הדבר מוכיח וכו׳ וכן הדין בכל המרקחות הרפואיים או המחזקים שכולם אף הבריאים אוכלים אותם דרך הנאה וחיזוק.

וכש״כ שיש להתיר כשלוקח בכדי למנוע חולי בכל גופו או נפילה למשכב, דל״ג מחושאיב״ס. ומה שהוא בריא כעת, אדרבה ד״ז מוסיף בההיתר. ודוגמא שהכל כחולים אצל צינה גם לפני שנחלו. וראה גם מקו״ח להחו״י רסי׳ שכח. אג״ט טוחן כג, נב. שלחן שלמה שכח, כד. שו״ת מנח״ש תנינא ב, ס, טז.

וכש״כ שיש להתיר למעוברות ומניקות, או לקטנים – ולקטנים בלא״ה מתוק הוא ונאכל לתענוג – שצרכי קטן כחושאיב״ס, וכן לזקנים באים בימים.

וחזי לאצטרופי גם דעת הב״י הן בפי׳ על הטור והן בשו״ע שכח, לז, שהתיר בבריא שלוקח לרפואה, ראה במג״א שם שהרבה בראיות לחלוק עליו (ויש שכתבו שלא נחלקו כלל, ותלוי הדבר אם הוא לרפואה או לחיזוק מזגו כנ״ל).

ואף גם זאת אפשר לצרף הסברא דל״ש שחיקת סממנים בזמננו, ראה שו״ת רע״י שם קכב. קצוה״ש קלד בבדה״ש ז. ושם שבכל ספק או כשנחלקו הפוסקים יש לצרף סברא זו להיתר.

וזהו נוסף לסברת מהרש״ק בס׳ החיים שכח שכשצריך בישול לאחר שחיקת סממנים ל״ג, והובא גם בדע״ת שכח, כז. כה״ח שם ריח.

ובפרט בויטמינים המצויים בכל בית, שנוסף גם הוא בסברת ההיתר.

וזהו בנוסף להסברא שמותר להמשיך רפואה בשבת אם התחיל בחול – ס׳ החיים שם.

וראה גם שו״ת בא״מ או״ח א, לג. אול״צ ב, לו, י. צי״א יד, נ. תשוה״נ ג, קד. שם ה, צד. מנחת אשר וייס ב, לח. שם ג, כג.

והעירני הגר״י וקסשטוק שליט״א להתיר מטעם אחר, דקייל״ן שכח, לח, שמותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה חיה ע”מ להנעים הקול, ובמרדכי שבת שפד, יליף לה מדין לעיסת מצטכי להעביר ריח הפה. הנה, בתהל״ד שכח, סח וקצוה״ש קלו כתבו במה שאין עושין אפיקטויזין ע”מ להקיא המאכל ואם מצטער מרוב מאכל בשבת התירו רק ביד אבל לא בסם, דממ”נ אם נחשב כמחלה א”כ אף ביד צריכים לאסור – שלעולם מה שמצטער מרוב מאכל אינה מחלה גמורה, ומה שאסור בסם פירש”י שבת קמז, ב ד”ה אלא, “דדמי לרפואה” שברפואה גמורה אסור אף ביד. וכך פי’ שם בדעת הט”ז שכח, כז שמותר לשיכור לסוך כפות ידיו ורגליו בשמן, שאינה מחלה (משא״כ למג”א שם מה, נחשבת כמחלה וההיתר שאין דרך לעשותו בסממנים), וכתב שם שאסור ליתן אפר כתוש לתוך החוטם להפיג השכרות – שהפגת שכרות דומה להקאת מאכל יתר כשמצטער עליו שהותר לעשותו ביד אבל בסם אסור לעשותו דמיחזי כרפואה.

ולכאורה קשה, שלהעביר ריח הפה ולהנעים הקול התירו לעשות אף בדבר שאינו מאכל בריאים שנחשב כסממנים ואמאי לא אסרינן משום דמיחזי כרפואה. ובתהל״ד שכח, ע, עמד בזה. ונראה, שיש ג’ גדרים בזה. א) כשאין שום דבר המפריע לתפקוד הגוף או איזה צער רק שרוצה לשפר דבר חיצוני כגון להעביר ריח רע או להנעים הקול מותר אף בסממנים. וע”ז הוי כמוצטכי ע”מ להעביר ריח הפה אף שללעסו לשם רפואה אסור (ולפ”ז ההיתר במרדכי לגמוע ביצה חיה ע”מ להנעים הקול הוא רק כשקולו אינו צרוד ואינו מכוון רק לתוספת נעימות בקולו אבל כשקולו צרוד י”ל שהצרידות נחשב כדבר המפריע בתפקוד הגוף ואסור להעביר ע”י סממנים. ועיין בדע״ת מש”כ בשם שו”ת מהר”ח או”ז מזה). ב) כשיש דבר המפריע לתפקוד הגוף ומצערו אבל אינו מחלה כגון אכילת יתר או שכרות (לשיטת הט”ז), התירו להעבירו ע”י פעולות, אבל אסרו ליקח סממנים לרפאותו דמיחזי כרפואה. ג) במחלה, שהגוף חולה באיזה מיחוש וכדומה,  אסור לעשות לו אף פעולות ע”מ לרפאותו כשהדרך להעביר מחלה זו בסממנים.

והנה בב”י למד מדברי המרדכי שלבריא הותר ליקח תרופות אף שאינו מכוון לרעבונו או לצמאו. ובמג”א מג חולק ע”ז וס”ל שמה שהתירו לבריא הוא רק כשעושה כן לרעבונו או לצמאו. ופי’ האחרונים בכוונתו שלבריא אסור ליקח תרופות לחזק המזג, שנחשב ג”כ לרפואה. וצ”ל שאינו חולק על המרדכי שמותר לגמוע ביצה חיה ע”מ להנעים הקול, וכן מפורש בתוספתא שמותר ללעוס מצטכי להעביר ריח הפה,  אבל ס”ל להמג”א שכשמזגו חלש נחשב לדבר המפריע לתפקוד הגוף ומה שלוקח תרופות נחשב ככוונת רפואה, משא”כ להעביר ריח הפה או להנעים הקול שאין כאן שום דבר המפריע ומצער לגוף, וכנ”ל.

ועפ״ז, מסתבר שאף לדברי המג”א אין חיזוק המזג דומה לרפואת חולה אלא לאכילת יתר או לשכרות שאין זה מחלה גמורה. ואפשר שמה שאסר המג”א לבריא ליקח תרופות לחזק המזג הוא בדוקא תרופות שגם חולים לוקחים, ולכן אסור לבריא לקחתם אף שהוארק לחזק מזגו משא”כ ויטמינים שעיקר מטרתם הוא רק חיזוק המזג ואינם מרפאים כלל מחלות דומה לעשיית פעולות ביד בדבר שאינו מחלה גמורה כגון באכילת יתר או שיכרות. (ומדויק גם בדברי הט”ז שאסור לשיכור ליתן אפר כתוש בתוך חוטמו “כי אותו אפר פעולתו ברפואה לשאר דברים” ומשמע שאם האפר לא היה מיוחד רק ע”מ לפקח השכרות לא היה בזה שום איסור משום שאין גזירת סממנים רק על דברים המרפאים מחלות ממש. ועיין היטב בדברי המג”א שמכל ראיותיו מוכח שאסור לבריא לעשות או לאכול דברים שדרך החולים לעשות או לאכול ע”מ לרפאות מחלתן, ואין ראי׳ משם לאסור דברים שאין מרפאים חולים ואינם אלא חיזוק מזג בעלמא. עש”ה ודו”ק). עכ״ד.

 

#19418