Is there an Inyan or Hora’ah from the Rebbe to dance during Adar?

 

To the best of my knowledge, there was no such formal public instruction.

The primary focus of Simcha during the month of Adar should be – and must be – on the study of Torah.

This does not exclude the general concept of happiness which can express itself in dancing too, provided this is done appropriately and within appropriate time limits. However, this shouldn’t override the primary focus of limmud haTorah, as mentioned.

It is certainly better to be involved in dancing for the purpose of increasing Simcha than wasting time altogether.

 

Sources:

במכתם תענית כט, א: ההרבות השמחה האמורות במשנכנס אדר לא נאמר להרבות במאכלות ומשתאות אבל [לשמח] לב העניים האביונים ובכללה כל שמחת מצוה. (וראה לקמן מלקו״ש).

אבל במאירי שם: הכל הערה שראוי להתפלל ולהודות לא-ל בכל עת ובכל זמן כפי הנאות למה שאירע באותו הזמן. (ולכאו׳ מתאים קצת להנת׳ בסה״ש תנש״א ע׳ 339 בשוה״ג להע׳ 2, שמרבים בשמחה הוא (בעיקר) בנוגע למצב הנפש ולא (כ״כ) בנוגע לענין מסויים במעשה בפועל).

ולהעיר מוילקט יוסף ז, קט בשם בעל וידבר משה, שלא ידע לפרש הך דמרבים בשמחה, ואנחנו לא נדע מה נעשה, לאכול בשר ולשתות יין, או לרקד במחולות, או לנגן בכלי שיר. ושם, שאפשר לפרש שאם עושה שמחת מצוה שאין זמנה קבוע יהדר לקובעה לחודש אדר. (וכ״כ בזכור לדוד להאדר״ת ע׳ לח לקבוע נישואין בחודש אדר). וראה שם קכ, שבודאי אא״א לפרש בבשר ויין, שא״כ יהא אסור להתענות בחודש אדר. (ודלא כשו״ת ר׳ עיבא יוסף ב או״ח תמד שבאמת אין להתענות בחודש אדר. והוא תמוה). וגם אא״פ לפרש על בניית אבורנקי של מלכים וכדו׳ בהיפך ממיעוט השמחה בחודש אב. ולא ראה דברי הראשונים.

וראה נימוקי או״ח תרפו, שבאיזה דבר שנוכל להרבות בשמחה מצוה איכא וכל אחד ישער בלבבו ובנפשו בכל מה דאפשר להרבות בלבו ובעניניו בשמחה של מצוה לקיים דברי חכמים.

ובשו״ת צפע״נ דווינסק ב סוסי׳ כג פי׳ בזה: ואין שמחה בלא אכו״ש, מו״ק דף יד ע״ב, משמחי לב איקרי ערכין דף יא. ונראה שפי׳ שב׳ אופנים בדבר, באכו״ש או בתורה. וצ״ע. והוא דלא כד׳ המכתם. גם בליקוט מענות קודש תשמ״ט מענה נא ש״הדוגמאות בתורה שבעל פה מדברים גשמיים ממש״, ומשמע דקאי התם לענין חודש אדר.

ובהליכות שלמה אדר יח הע׳ 36 ר״ל שאין הכוונה להרבות בפעולות של שמחה דוקא, אלא להסיר דאגה ועצב. אבל להעיר מהגי׳ בעין יעקב: ממעטים באבל ומרבים בשמחה.

והנה בספר השיחות תשנ״ב ב ע׳ 391 ואילך: יעדער איינער זאל מוסיף זיין אין כל עניני שמחה, הן בנוגע צו זיך אליין, און הן בנוגע צו משמח זיין אנדערע (כידוע אז שלימות ענין השמחה איז דוקא מיט אנדערע צוזאמען). ולכל לראש – דורך מוסיף זיין אין “פקודי ה’ ישרים משמחי לב, לימוד התורה, נגלה דתורה ובפרט פנימיות התורה, און תלמוד גדול שמביא לידי מעשה – קיום המצוות בהידור. ועוד וגם זה עיקר – אז דורך מרבין בשמחה בתומ”צ זאל עס ארוסקומען אין מרבין בשמחה בפשטות, אויך אין און דורך ענינים גשמיים (כמדובר לעיל), אז דער אויפטו פון אדר איז אז אויך אין דער וועלט זאל זיין “בריא מזלי'” – ווי אנגעוויזן ע”פ השו”ע. און אויך אין דעם זאל עס זיין סיי בנוגע משמח זיין זיך אליין, און סיי אנדערע, אנהויבנדיק פון זיינער בני בית – דער בעל זאל מוסיף זיין אין משמח זיין את אשתו, און עלטערען זאלן מוסיף זיין אין משמח זיין זייערע קינדער מיט הענינים וואס זיינען זיי משמח (לויט זייער טבע), ווי אפגעפסקענט אין שולחן ערוך. [ובפרט אז דער פאטער וועט משמח זיין די קינדער, ווי מ’זעט בפועל אז דורכדעם וואס ער איז משמח זיינע קינדער, קומט אמאל צו נאכמער שמחה ביי זיי ווארום זיי זען ווי ער קען זיי אמאל זאגן א שווערער ווארט (צוליב חינוך), אבער באופן אז דאס ברענגט דערנאך א הוספה יתירה אין זיין חביבות צו זיי]. און אויך מוסיף זיין אין משמח זיין אנדערע אידן ארום אים”. וראה כעי״ז בסה״ש תש״נ א ע׳ 309.

וראה לקו”ש ד ע’ 1274: “משנכנס אדר מרבים בשמחה: שמחה זו אינה מסובבת בסיבת איזה דבר מצוה, כי אם, מרבים בשמחה, איזה שמחה שתהי’, גם שמחה בעניני הרשות, כי העיקר היא השמחה”. וראה גם לקו״ש טז ע׳ 345 הע׳ 32, שהמרבין בשמחה הוא לא שמחה ומשתה (ריבוי סעודות) כבפורים, כ״א איזו שמחה שתהי׳, גם בעניני הרשות. (ומציין לנמוקי או״ח וללקו״ש ד הנ״ל). וכן מוכח בלקו״ש יא ע׳ 338 בהערה, דקאי בשמחה שאינה של מצוה ג״כ. וכ״ה בשיחת ש״פ משפטים תשל״א. ובשיחת ש״פ ויק״פ תשל״א (ונז׳ בלקו״ש טז ע׳ 344 הע׳ 26. ושם ״שיחת פורים וש״פ תשא תשל״א״. ולכאו׳ צ״ל ״ש״פ משפטים וש״פ ויק״פ תשל״א״), שדומה למיעוט השמחה באב, כבניית בתים ונטיעת אבורנקי. וכ״ה בשיחת פורים תשח״י (חלקה הובא בלקו״ש ד שם), שהכוונה גם לבנין ונטיעה של שמחה. וכן בשו״ת פאר עץ חיים דלקמן קס״ד לפרש כן (ושוב דחאו), אלא שכתב דלאו דינא הוא אלא רשות. ועפ״ז, אינו סותר לד׳ המכתם הנ״ל, שכוונתו רק לחובת השמחה, ולא לריבוי בשמחה שהוא רשות בלבד. ועצ״ע. גם י״ל שהמכתם לא בא רק לשלול ריבוי אכו״ש, שהרי מותר בתענית. והאחרון עיקר.

ולהעיר, שבשנת תשנ״ב נתקבלו מענות חיוביות בקשר לריקודים – ראה פירוט ביומן בית חיינו דשנת תשנ״ב. אלא שהיו גם דברי תורה, תורה תפילה וצדקה. (ולהעיר ממכתב הר״ד בוימגארטען בשנת תשכ״ב – בתדפיס מספר תולדות שלו ע׳ 95). ולהעיר מפאר עץ חיים או״ח דיני ת״ב כד, שבחודש אדר כשמזדמן לו בלא״ה שעוסק בשמחות ירבה יותר מהרגילות שיהא ניכר לאנשים ריבוי השמחה. וכ״כ בגליא מסכת ח״ב ד, ב, שכשיש עת ועונה לשמוח בשמחה ש״מ ראוי להרבות יותר מהראוי.

 

 

#19225