« go back

Amazon package not received, refunded and then found

 

Question:

I made a purchase on amazon and got a notification that it was delivered. When I checked for the package though I wasn’t able to find anything so I called amazon to tell them, and they refunded me for it.

A while later someone told me they found the item which was in the mailbox, as opposed to the lobby where they usually get packages sent to.

Am I halachically obligated to call up amazon to let them know?

 

Answer:

Firstly, if there is a legal requirement to return items to the company, then obviously this requirement must be followed. Likewise, one should consider the ethical consequences of one’s  behavior. Where it’s considered ethically immoral to keep the item, one should return it.

The following is only in the absence of legal or ethical imperatives.

In such a case, it depends on the nature of the arrangements Amazon has with its clients. If the  store policy is that you have to let them know you found it, you are obligated to let them know.

If they do not have an official policy, you may keep the object.

In any event, Poskim tell us that in the long run one will not gain financially from such behavior. The most upstanding and appropriate mode of behavior is always to return all items, and enhance Kiddush Hashem.

 

Sources:

א. אם ישנו חוק המצריך להחזיר החפץ לחברה יש להחזיר החפץ מדין “דינא דמלכותא דינא”. (שו”ע חו״מ סימן שס”ט ובכ”מ).

אם אין חוק ברור הקובע איך לנהוג, אזי תלוי בהסכם עם החברה:

אם על פי תקנון החברה אינו צריך לדווח – ה״ז אבידת גוי, ואסור בהשבה, אא״כ לקדש השם כמ”ש בשו״ע חו”מ סימן רס”ו: אבידת העכו”ם מותרת שנא’ אבידת אחיך והמחזירה ה”ז עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה ה”ז משובח ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה ובכל מקום מכניסים כליהם ככלי ישראל מפני דרכי שלום.

ואם על פי חוק אינו מחוייב לדווח – אף שהרי זה חפץ של הגוי בעין, ה״ז הפקעת הלואתו, ומותר כשאין חילול ה’. וכמ”ש ברמ”א חו״מ סימן שמ”ח סעיף ד: “טעות עכו”ם כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלואתו מותר ובלבד שלא יוודע לו דליכא חילול השם, וי”א דאסור להטעותו אלא אם טעה מעצמו שרי״. (ואדה”ז בהלכות גניבה סעיף ד הכריע לאסור להטעותו, וז”ל: “ולא עוד אלא אפילו קנה חפץ מנכרי אסור להטעותו בחשבון בנתינת מעות בעד החפץ כמו שנאמר וחשב עם קונהו שהרי אין הנכרי מקנה לו החפץ אלא בעד סכום הדמים שפסק לו והמטעהו בחשבון המעות הרי זה כגונב החפץ ולא כמפקיע חובו״).

ב. אמנם גם בהפקעת הלואתו, הנה, בש״ך חו״מ שמח, ג כתב בשם הרש”ל שבחוב דרך מקח אסור, ולכאורה בציור זה הרי זה חוב דרך מקח. אמנם המעיין בפנים ביש״ש ב״ק י, ב יראה שהלשון הוא בעת המקח שדומה לגוזל. ומסתבר לפי״ז, שאם לא נתכוון לקנות ע״מ שלא לשלם, כבנדו״ד, מותר. (וצ״ע שמא נתבטל המקח כשהודיע שלא הגיע. וה״ז אבידת גוי, כנ״ל).

אמנם, עדיין יתכן לומר שהרש”ל יאסור בנידון דידן.

דהנה היכא שהוא מוציא ממון מהגוי על ידי הטעיה, חמור יותר מלהטעותו מלשלם דמי המקח.

וציור דנן לכאורה הוא להוציא ממון, שביקש החזר כספי מלא, ונתברר שבקשה זו היה שלא כדין. (ועוד בפשיעתו שלא בדק אצלו אם נמצא בדואר ויש לעיין בזה. וגם צ״ע במציאות – אם הי׳ ברשותו או במקום ציבורי, בתיבת דואר כללית). ואין זה דומה לדין של “להטעותו״.

ולפי הרש”ל גם המתירים להטעות, בזה הוא אסור והוי גזל. ולפי המחנה אפרים (גזילה סימן ד) גם בכהאי גונא הוא מותר לפי המתירים. (אמנם יתכן שגם ציור זה הוא הטעיה מלשלם דמי המקח, שסוף סוף משתמט מלשלם עבור המקח, ויש לעיין.)

והנפקא-מינה לפועל, הוא כך:

שאם נגדיר זאת שהטעה את העכו״ם, אזי גם לאוסרים, בדיעבד כשהטעה אין צריך להחזיר, כמו שכתב המחנה אפרים שם, ולפי זה בנידון דידן פשוט שאין צריך להחזיר. אמנם אם זה מוגדר כגזילה, אזי זה תלוי בפלוגתא, שלפי רמ״א (אבן העזר סימן כח) אין שום חיוב השבה, ולפי הנתיבות (סימן שמח ס”ק א) חל חיוב השבה מדרבנן, ובנדו”ד יצטרך להחזיר מדרבנן.

ולפועל, היות והוא מוחזק בכסף יטען קים לי כהמחנה אפרים.

(להעיר מנתיבות קצד, ז בשם ב״ש, שבפקדון מותר כיון שלא בא לידיו באיסור, ונחשב כהפקעת הלואתו. ולפי”ז נאמר שה”ה הכא היות ובפועל לפי דעתו היה היתר בדבר, כי חשב שלא הגיע החפץ לידו, גם כן יהיה מותר. והיינו שכל שלא נעשה דרך גזילה לית לן בה. וכעין הדיוק ביש״ש שהזכרנו. אמנם באמת אין נראה לומר כן, היות ולמעשה נתברר שהחפץ היה בידו, ועבר על איסור גזילה, וה״ז בידיו באיסור. אמנם עדיין יתכן לומר שכשלא נתכוון לגנוב, שאינו עובר, ראה קצות החושן כה, א. שמח, א. מרחשת ב, לב, ב. מחנה אפרים גזילה ז. ועיי״ש משו״ת הרא״ש הדומה לנדו״ד.

אלא, שבלאו הכי דעת אדה”ז כאן בהלכות גזילה הוא שגם בפקדון אסור ואינו בגדר הפקעת הלואתו.)

ג. {והנה יש לדון דנהי שפטור מהשבת אבידה, וכמו כן בדיעבד אם הטעה העכו”ם אין צריך להחזיר, יש לדון אם מותר להשתמש בו, דיתכן לומר שזה עדיין ברשות הגוי.

אמנם אדה”ז פסק בסימן תע”ב סעיף ו’ שמותר להשתמש במשכון של גוי (ודלא כהמגן אברהם) וז”ל “ואפילו כלים הממושכנים בידו מן הנכרי יסדרם על השולחן לנוי ואף אם ירצה להשתמש בהם אין בזה משום גזל הנכרי ולא משום גניבת דעת כמו שנתבאר ביורה דעה סי’ ק”כ”.

וחזר על דבריו גם כאן בהלכות גניבה: “ואם משכן נכרי חפץ לישראל יש מתירין להשתמש בו אף על פי שבישראל כיוצא בזה הרי זה גזלן (מפני ששולח יד בפקדון בנכרי אין בו משום שליחות יד שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו רעהו ולא של נכרי כי שליחות יד אינה גזלה לגמרי אלא שמשתמש בפקדון לצורך עצמו ומה שיתקלקל בתשמישו דעתו לשלם לו ולא אסרה תורה בנכרי אלא לגזול ממנו לגמרי שלא על דעת לשלם״.

ולפי”ז, ה”ה בנידון דידן אף אם נרצה לחדש לומר שזה חשיב עדיין ברשות הגוי, מ”מ יהיה מותר להשתמש.

ואף שאינו דומה לגמרי, ויש מקום מסברא לחלק, שהמשכון הגיע לידו בהיתר גמור, וכבש״ך בהלכות טבילת כלים (שלשם ציין אדה״ז) , וכן יש לו קנין בגוף המשכון, משא״כ באבידה, אף שאסור בהשבה, אבל יתכן שאינו ברשותו, שכל עוד לא נתייאש הגוי – בי גזא דידי׳ הוא וברשותו, אף שאינו חייב בהשבה. ועוד ועיקר החילוק, שבמשכון דעתו לשלם מה שיתקלקל בתשמישו, וכאן גם מה שיתקלקל לא ישלם – מ״מ, כנ״ל רואים עיקרון שאין בעיה של שואל שלא מדעת אצל עכו”ם (ובאמת מהאי טעמא סובר המג”א שיש דין שואל שלא מדעת בעכו”ם). ובפרט, שד״ז מחודש והו״ל להשמיענו בפוסקים בהדיא שאין להשתמש באבידת גוי (ע״ד מה שדנו האחרונים בכעי״ז, אף שאין הנדונים דומים, בהינוח, שיתכן שאבידתו אסור – ראה נתיבות רס, ד שאבידת גוי בדרך הינוח הוא בגדר גזל עכו״ם. וראה טבעות החושן שם. ומ״מ פשטות סתימת האחרונים אינו כן).

ועוד, שבמציאות בודאי נתייאשו הבעלים. ולענין דין יאוש ל״ש לומר שבאיסורא אתא לידי׳, כיון שבפועל אסור בהשבה. ולאחר יאוש ודאי מותר – ראה ב״ח יו״ד קמו. או״ח תקפו. וראה משנ״ב תקפו בבה״ל ג.

אמנם בשו״ע אדה״ז תמ בקו״א יא כשבהיתרא אתא לידי׳ – מיירי בענין אחר, כשמוכר מחפציו ע״מ לשלם. וראה בשו״ת בית שלמה חו״מ קכג.}

וראה בכ״ז פת״ח גניבה א בהערה ג. אבידה א, הערה נה.

ד. ולמותר להדגיש, שאף שיש ליהודים מניות בחברה דנים את החברה כשל גוים, שכן בכלל בנוגע למניות אזלינן בתר רובא, או מי שיש לו את הסמכות להחליט. (ורק לענין חמץ בפסח – יש שחשו להחמיר). וזולת זה – אין לדבר סוף.

ה. ובכל זה, יש להעיר, ממש״כ בבאר הגולה (חו״מ סשמ״ח סק״ה): ״ואני כותב זאת לדורות שראיתי רבים גדלו והעשירו מן טעות שהטעו הגוי ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה וכמ״ש בספר חסידים (סימן תתרעד). ורבים אשר קידשו ה׳ והחזירו טעויות הגויים בדבר חשוב גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם״. והובא גם בתפא״י ב״ק פ״ד מ״ג. ערוה״ש שם ס״ב. (וצע״ק דלאו רישא סיפא, שמעיקרא מיירי בטעות שהטעה את הגוי, שבזה פלוגתא שם בשו״ע אי מותר להטעותו. ולבסוף כ׳ בנוגע להחזרת טעות הגוים, כלומר מה שטעו מעצמם. כן צ״ב מה שהביא מס״ח דמיירי בענין אחר קצת).

וכבר נזכר לעיל מש״כ בשו״ע חו״מ סרס״ו ס״א (לענין אבידת גוי) שאם החזירה לקדש השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה ה״ז משובח. וכ״ה בשו״ע אדה״ז הל׳ מציאה סל״ח. אבל בשו״ת בנימין זאב סת״ט, יתירה מזו: נ׳ לענ״ד נראה לומר דמשום קדוה״ש יש לכאו״א מישראל לחזור לגוי טעותו אפילו דהוא עצמו טעה משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית וכו׳ בדידי הדיוט הוה עובדא עם גוי אחד שטעה מעצמו וכו׳ ואמרו הגוים זע״ז ראו כמה אמונה יש לישראלים ובודאי הוא אצלי שהיה שם קדוה״ש ית׳ ברבים. (ומקום לחלק בין אבידת גוי לטעות גוי בד״ז. ומ״מ גם בטעות גוי ודאי אינו מדינא. ולהעיר מטור חו״מ סקפ״ג. סמ״ע שם סקכ״ה. שו״ע אדה״ז הל׳ מכירה סוסי״ג. ועד״ז באבידתו – בטור סרס״ו. סמ״ע שם ס״ק קט. אדה״ז מציאה שם).

אבל להעיר משו״ת שדה הארץ ח״ג חו״מ סוסי׳ יו״ד. ופשוט שהכל לפי מה שהוא אדם והמקום והזמן.

וילה״ע מפיה״מ כלים פי״ב מ״ז: זה שחושבים המוני בנ״א ואפי׳ יחידיהם כי ההטעיות שכאלה מותרות עם הגוים אינו נכון ודעה בלתי נכונה וכו׳ וכן אינן מותרין האונאות והתחבולות ומיני המרמות והזיוף והסילוף עם הגוים, אמרו עליהם השלום (חולין צד א) אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הגוי, וכש״כ אם יהא תלוי בכך חלול השם, שאז יהיה העוון חמור יותר (ב”ק קיג ב), ויושגו לאדם תכונות רעות על ידי כל המעשים הרעים הללו אשר העיד יתעלה על עצמו שהוא מתעב אותן כשלעצמן נעשו עם מי שנעשו והוא אמרו כי תועבת ה’ אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול.

וממוצא דבריו שגם באופן המותר ה״ז בכלל תועבת השם וגם פועל תכונות בלתי רצויות. וראה גם ספר הברית ח״ב מי״ג פכ״ה בסופו.

ועוד ילה״ע מכנה״ג שם בהגה״ט סק״ה בנוגע לב״נ המקיימים זמ״צ ב״נ. וראה גם שו״ת שו״מ מהדו״ג ח״א ס״נ בנוגע לאוה״ע שבזמנינו, עפ״ד המאירי (בביהב״ח ב״ק קיג, א, והובא גם בשטמ״ק שם): ה״ה כישראל גמור אף אבידה אף בטעות וכל שאר הדברים בלא שום חילוק. [אלא שהמאירי לשיטתי׳ אזיל שכ׳ כעי״ז בכ״מ. ובשו״ע ונו״כ לא הובאה כלל שיטה זו לא כאן ולא במק״א]. ועד״ז הוא בבאה״ג הנ״ל, עיי״ש. וראה גם בערוה״ש סשמ״ח ס״ב (אלא שיתכן שכ״כ מחמת הצענזור, וכבכ״מ בספרו). וראה מנחת פתים סרס״ו – לענין להטעותו.

#1761


Add Comment

Your Email address will not be published