Is it acceptable to read Seforim while lying in bed and relaxing? Chasidic stories, books of Halacha, Pirkei Avos?

 

While it’s not the proper thing to be laying down during Torah learning, however, while someone is preparing to sleep it is proper to learn then as well, even if in a lying position.

Chasidic stories are fine, regardless.

 

Sources:

כמובן ופשוט. ולהעיר גם מזבחים ה, א: רמי ר״ל על מעוהי בי מדרשא (וראה בתוס׳ גיטין מז, א ד״ה כריסי). והובא לעניננו בשו״ת תורה לשמה שסז.

ומקרא מלא דיבר הכתוב: ודברת בם וגו׳ בשכבך. ופשטי׳ דקרא קאי על ד״ת ובשעת שכיבה, ולא רק בשעה שבנ״א הולכים לישון. וכתיב נמי בשכבך תשמור עליך.

ואדרבה, מעליותא איכא בהכי, שצריך לישן מתוך דברי תורה, ראה מג״א רלט, ו. ובלבוש או״ח מז, ו: חייב להגות בה אפילו במיטתו עד שישתקע בשינה.

ולפמש״כ ביש שכר דיני השכמת הבקר ד, שטוב לעסוק מעומד, שלא יבוא לידי שינה – אינו שייך כשהולך לישון.

וראה המענה שנדפס בקובץ הערות הת׳ מאריסטאון גל׳ תרא, נדפס בספר והאר עינינו בתורתך ע׳ רנז.

משא״כ בכלל, שצריך ללמוד באימה וביראה ברתת ובזיע – ברכות כב, א. וד״ז הובא בכ״מ. והוא מקניני תורה – אבות ו, ו.

(ואף שלמעשה לא קייל״ן הכי, דהא נהוג עלמא כתלת סבי, שד״ת אין מק״ט – מ״מ לא נדחה שצ״ל באימה. והיינו שאף הטמאים יכולים להיות באימה וביראה, כפירש״י שם ד״ה מכאן לגבי שאר טמאים, והה״נ לבע״ק לדעת ר״י בן בתירא או אחרי שבטלוה לטבילותא. וראה חפץ השם ברכות שם. ובאמרי נועם להגר״א שם שבאימה וביראה הוא מה״ת, ורק חובת הטבילה מדרבנן. וראה פנ״י שם. וראה גם שיחת פורים תשט״ז. והרי הובא להלכה בדיני קריה״ת שגם התורגמן עומד באימה וביראה – רמב״ם תפלה יב, יא. ואכן, ראה בפר״ח או״ח סא, א שהקשה במאי דקייל״ן שצריך לקרוא ק״ש באימה וביראה, דהא בע״ק מותר. ובמגן גבורים בשלטי גבורים שם, א, שבשביל זה לא נבטל אותו ממצות ק״ש, אבל היכא דיכול להיות באימה וביראה ודאי צריך. וראה גם תורת חיים סופר שם א. וה״ז כדברינו כאן, דתליא באפשר ולא אפשר. ובשו״ת תפארת צבי יו״ד כז, ח, בעיקר הענין, שאף לריב״ל שאינו מזיק לד״ת, מ״מ מצוה באנפי נפשה היא משום את ה״א תירא. אבל ראה שו״ת דבר יהושע ב, מו דלא קייל״ן שצ״ל באימה וביראה, דהא בטלו לטבילותא. וצע״ג, שבכ״מ הובא ד״ז למעשה. אלא שמס׳ אבות היינו מילתא דחסידותא. ולהעיר לאידך גיסא, מלקו״ש ח ע׳ 352 הע׳ 5, שלכו״ע, גם לרבנן דפליג אריב״ב, אין ד״ת מק״ט. ולהנת׳ שם שהאש מטהרתו, וטבילה באש עדיף מבמים, שעיקר טבילותא בנורא  (וראה אג״ק א ע׳ רמ), א״ש גם שלכו״ע צ״ל באימה וביראה. וכש״כ לפמש״כ בבי׳ הגר״י פערלא לספהמ״צ לרס״ג א עשה ב ד״ה ואמנם נראה (נז, ד), בגי׳ האשכול (א, ב, הל׳ תפלה וק״ש), דתרי ילפותא איכא, מה להלן באימה וכו׳ ומה להלן בע״ק אסורין, ותרי מילי נינהו. ושם, ב׳ אופנים אם תקנת עזרא מחמת טומאה, או שלא יהיו מצויין. וביטול התקנה דשלא יהיו מצויין – הוא משום ביטול פו״ר וביטול תורה, ולא מחמת שאין מק״ט – ראה גם בשו״ע אדה״ז שלא הזכיר הא דאין מק״ט. ועוד ילה״ע מדעת תר״י ברכות שם, שאין ד״ת מק״ט קאי רק אק״ש, ולא אשאר ד״ת).

וכ״ה בזח״א עב, א, ממאמרי הזהר בענין חצות שהובאו בסידור, שר״י לא רצה לענות בד״ת למי ששאל בהיותו שוכב, ומשום הכון הוא, דמילי דאורייתא בעיין כוונה ומילין דאורייתא בעיין לאתתקנא בגופא ורעותא כחדא, שכינתא הכא ואנא שכיב בערסאי. ושם גם דבעיין צחותא, והיינו שאין דעתו צחה בשעת השכיבה. אבל בפי׳ כתם פז שם, שצחותא היינו נקיות, שידיו עסקניות הן ולא מטוהרות. וראה כתם פז שם לעניננו שאיך תתעורר הנפש בהיות הגוף רובץ על ד׳ רבעיו.

[אבל בסו״ד הזהר שם: ואי לאו בערסאי שכיבנא ובליבאי אמרנא מילי. וביש שכר דיני השכמת הבקר ג הביא ד״ז לענין לבישת הבגדים – נוסף למה שהביא שם ד לענין לימוד בעמידה. ושם כמשמעות הזהר, שהי׳ גם מחמת שלא לבש מלבושיו.  (ראה גם בנצוצי אורות שם תקונא דגופא – שיהי׳ לבוש, ותיקונא דלבא – היינו הכוונה שצריך שישב. וילה״ע מעובדא דרשב״י בשבת לג, ב, שרק בעדן צלויי לבשו. וי״ל בפשיטות, דהתם חשש כי היכי דלא ליבלו מאנייהו, וכיון שעסק תמיד תמיד אא״פ בלא״ה). ובכל אופן, פשטות ד׳ הזהר דקאי גם על לימוד בשכיבה. והנה, בפי׳ עה״ג ביש שכר שם, מפרש בפי׳ הזהר ״אי לאו״ היינו אם לא הי׳ כן, שבאמת אינו כן. אבל בכתם פז מפרש שרק כשמוציא הדברים בפיו ״שכינתא אתחברת בהדי׳״, ולפ״ז יכול להרהר בתורה בעודו שוכב אלא שבהרהור אין שכינה עמו. ושו״ר בדמשק אליעזר לזהר שם, שפי׳ באו״א לגמרי, שהי׳ לבו רואה את הערוה. ופי׳ בלבאי – שהי׳ לבו רואה].

והובאו דברי הזהר בעולת תמיד א, ב  – לענין לימוד בשכיבה. והב״ד בא״ז ב. א״ר א. ובשו״ע אדה״ז מהדו״ת א, ו, כתב שאין גם להרהר בד״ת. (ואולי פי׳ אדה״ז בזהר ״ובלבאי אמרנא״, בשלילת ההרהור). ולהעיר שמדינא גם בשעת תקנת עזרא הותר לבע״ק הרהור, ועכצ״ל שחובת באימה וביראה מצ״ע לא קאי על הרהור. וכאן מיירי מצד הכון. וראה גם אור צדיקים עמוד התפלה יג, יוסף אומץ האן ב, שער התוך, עניני ת״ת ע׳ 268. אגרא דפרקא עו. ועוד.

ובשל״ה מס׳ שבועות נר מצוה צד: עד רבן גמליאל היו לומדים הכל בעמידה אח״כ באה תשות לעולם והתחילו ללמוד מיושב, ומ״מ נראה שאיסור הוא ללמוד בסמיכה מוטה על צדו רק ישב באימה וביראה אם לא כשמהרהר תורה במטה בלילה כשרוצה לישן. ומפורש כנ״ל. (וראה גם של״ה פ׳ יתרו – לא דרך תענוג בישיבה ובסמיכה).

ולהעיר משו״ת זכרון יהודה לבן הרא״ש כו, שטוב ללמוד עם כובע למי שיכול לסבול (אבל שם היינו לשלול גילוי ראש. וראה פלא יועץ ערך לבישה. שו״ת תשוה״נ א, תקמה).

ובזח״א פב, ב: דוד מלכא הוה קם בפלגות ליליא, דאי תימא דהוה יתיב או שכיב בערסאי׳ והוה אמר שירין ותושבחן לא אלא כמה דכתיב חצות לילה אקום להודות לך, אקום ודאי בעמידה. אבל שם שולל גם ישיבה. ואפי׳ באמירת שירים ותשבחות. ולא נהגו להקפיד בכגון דא. וראה הקדמת הר״ח פלאגי לתהלים הכתוב לחיים.

וראה בשו״ת שער שלמה זורפה עג, שכ״ז מילתא דחסידותא, שהרי גם ק״ש מותר משום טירחא לקרוא בשכיבה. ושו״מ קונ׳ שלם באימה וביראה שדן בכל הנ״ל. ולא נחית לכמה מהפרטים שנז׳ כאן.

 

 

#14742