Hafroshas Challah While Baking Cakes

 

Question:

I bake large batches of different cakes. (For example marble cakes, sponge cakes, chocolate cakes etc.) And each batter has shiur challah, however I bake each type of cake in small loaf pans. (For example I’ll have 15 small marble cakes and 15 chocolate cakes etc.)

How is challah separated?

Do I separate from each type or 1 separation is good as long as it’s min hamukaf? Does min hamukaf mean if it’s the same room or it needs to be in 1 tray/basket?

 

Answer:

In order to separate challa with a bracha: You need to make sure that you have the right amount of flour, and that the flour is at least half of the other ingredients. If the flour is less than 1/6, there is no need to separate challah altogether. Since cake is usually made with juice, you should add a drop of water into the batter. It should be noted that many have the custom not to make a bracha on noticeably sweet cakes altogether and this is preferable.

Since it is a liquid batter, the challa should be separated only after baking and not beforehand.

Now, because the cakes are different types, you need to separate from each type by itself, assuming each batter has a full shiur Challah. This is achieved by placing all cakes from 1 type (e.g. all chocolate cakes) into one container or covered by a cloth, having them touch each other, and then Chala should be separated. This should be done for each different type of cake, although only 1 bracha is needed if all of it is being done consecutively.

[If one is baking different types of Challa this should be accomplished either by 1) sticking together the two doughs, enough that if you would pull them apart a bit off the other dough will come off with the other dough. or 2) by placing the two doughs in the same vessel (that has a border- wall that surrounds them].

 

Sources:

שיש להכניס מים קצת – שלא ליכנס לשאלה של ברכה במי פירות, וגם שאין היתר שריפה לפי שאינה נטמאת. וראה כאן.

ברובו דבש הרי כתב בשו״ת הצ״צ יו״ד רלו לפטור מחלה, עכ״פ ליישב המנהג. וכשיש פחות מששית קמח – כ״כ כמה. וכ״ה בפס״ד בהל׳ חלה לא נודע למי בקובץ יגדי״ת נ.י. חו׳ כח ע׳ קמ. וראה הערת המהדיר שם. וראה הנסמן בשו״ת דברי דוד טהרני ד, נו.

ועיי״ש בצ״צ להקל גם ברובו קמח, כשמתוק ביותר שמבטל טעם הדגן. ועכ״פ אין לברך. אבל בשו״ת מנח״י דלקמן הביא מש״כ בתורת הארץ ד, פז ואילך, שבלעקיך שלנו אין הדבש מבטל טעם הדגן שמרגישים טעם הדגן. ונראה שמסכים עמו. ונראה שבעיסה מתוקה ביותר ודאי אין לברך.

ההפרשה אחר האפי׳ – כיון שהיא רכה ו״אפייתו באילפס עושהו לחם וחייב בחלה״ כל׳ התוספות פסחים לז, ב ד״ה ולכו״ע. ובבכורות כז, א ד״ה בריש ״שאין מתחייבין בחלה עד לאחר אפי״. וראה שו”ע שכט, ב. אבנ”ז יו”ד תיג. מנחת שלמה א, סח. וכ”פ בשבה”ל ח, רמד. מנח”י ח, קט. תורת הארץ פרק ד אות צב. דרך אמונה פ”ח ס”ק כה ופ”ו ס”ק קה.
ויש שכתבו לכווין לפטור את הבלוע בתנור ובתבניות.

ויש להניח בכלי אחד או לכסות במפה וכדאי שיגעו – ראה שו”ע אדה”ז תנז ו-ט. שבה”ל י, קצב.

לענין מינים שונים – פשוט שאין מצטרפים, שהרי מקפיד שלא יגעו.

ויתירה מזו, שי״א שכ״ה גם כשבדעתו לחלק למינים שונים. וכ״כ בחזו״א לקוטים ב, ב. ופשוט מסברא שג״ז בכלל ע״מ לחלק. ובפשטות לא שנא מזה שאינן מצטרפים אח״כ כשמקפיד בנשיכתם, וא״כ הה״נ שבמקפיד מעיקרא ה״ז בגדר ע״מ לחלק, דמאי שנא. ובפסקי חלה להרשב”א שער א כתב בעיקר הדין דע״מ לחלק, שכיון ששדעתו לחלק העיסה הרי הוא כמקפיד על צירוף חלקי׳ דפטרינן לקמן. וכבר נתחבטו בהנהוג שהוא דוקא לחלק לאנשים שונים. וראה שו״ת הצ״צ יו״ד סרל״ה. אבל י״ל שג״ז בכלל, כיון שלעולם לא יבוא לידי צירוף וכמ״ש בכה״ג בפת״ש שכו, ב בסופו. וראה גם עד״ז בצל״ח ברכות לז, ב ביסוד הגדר דע״מ לחלק לאנשים הרבה. ואף שלא נתפרש ד״ז להדיא בשאר פוסקים – ה״ט דאינהו מיירי בעיסה אחת, ולא קאי בכה״ג בעיסות מסוגים שונים. אבל מסברא נראה דמודו בכה״ג.  וי״ל עוד, דה״ט שהקלו בדעתו לחלק לעצמו, מדנהגו שמפרישים חלה אף שמחלקים הבצק לעיסות קטנות, אבל בכגון דא שלא נהגו בכך, ולמעשה מדובר בשני מיני עיסות, שלא יבואו לידי צירוף בסל אחר אפייתם, שפיר פטורה מחלה.

ולאחרונה כתב בזה הרה״ג הרלוי״צ רסקין – בקובץ העו״ב אלול תשע״ט ונדפס לאחרונה בספרו נתיבים בהלכה ומנהג סנ״ג  – והקשה דמאי שנא מעשה עיסה ע״מ לאפות מקצת שחייבת בחלה. אלא שכן ילה״ק בעיקר הדין דע״מ לחלק, איך שלא נפרש, דמ״ש מהעוסה עיסה ע״מ לאפות מקצתה, שמצטרפים לשיעור חלה אף שבדעתו לחלק למין החייב ומין הפטור. וצ״ל, דהתם הפטור שאין לזה שם לחם, ומהני מה שבדעתו לאפות חלקו. אבל הכא חסר בעיקר הצירוף כיון שמקפיד שלא יתערבו. ובאמת זהו כל עיקר השגת הראב״ד ביכורים ו, יט על הדין דע״מ לחלק פטור – ראה ר״י קורקוס שם. ומשו״ה מבאר שם, דהיינו רק במחלק לאחרים של״ש בזה שמא ימלך, דלאו בדעתו תליא. אבל אי״ז סותר הסברא שגם חלוקה מוחלטת אחרת בכלל, שכשמקפידים על התערובת לא אמרינן שמא ימלך. והיינו שבאופה חלק מהעיסה חוששים שימלך ויאפה כולה. אבל בל״ז לא חיישינן דילמא מימליך. וראה כס״מ שם באו״א, דהתם מיירי שרצה לבשל כולו ונמלך לאפות חלקו, ומשו״ה חיישינן שימלך בכולה. וכבר העירו על דבריו, שסתימת כל הפוסקים דבכל גווני חייב בחלה גם בלא נמלך. ובגדולי הקדש שכט, ד שאין לדמות גזירת חכמים זל״ז. וכ״כ בערך שי שכו, ב. ובפשטות, שכיון שרגיל לאפות העיסה חששו שימלך ויאפה כולה, אבל לא חשדו שימלך בדעתו מרצונו לחלק העיסה. וכ״כ במנחת שי כ. ובחי׳ ר״ח הלוי שם: דלשיטת הרמב”ם דכל שבשעת חובתה היה דעתו לחלקה הרי זו מיפטרא לעולם, א”כ ממילא הרי לא שייך הכא למיגזר כלל שמא תמלך לעשותה אח”כ כשיעור, דהרי גם אם תעשנה אח”כ כשיעור ג”כ תהיה פטורה מחלה, כיון דמתחלה היה דעתה לחלקה א”כ הרי היא פטורה לעולם על ידי זה מחלה, ולא דמי לאטרינא, דהתם היינו שחשבה לעשותה סופגנין, וא”כ אם תמלך לעשותה פת תחזור ותתחייב, וכדתנן דתחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת, ועל כן שפיר שייך למיגזר התם שמא תמלך, עיי״ש. אבל הרבה אחרונים כתבו להדיא, שאם לבסוף לא נתחלקה העיסה, אף בדעתו לחלק מעיקרא, חייבת בחלה, ושלא כדבריו.

ועכ״פ, ברירא מילתא שכל שדעתו לחלק אינה בגדר צירוף ופטורה מן החלה. והרי נחלקו רבוותא מהו פי׳ לחלק באופן שהוא כריתות מוחלטת, ואיך שלא נפרש נצטרך ליישב החילוק בין זה לעיסה שרוצה לאפות מקצתה ולבשל השאר. ויסוד הענין שכל שיש אפשרות שיבא לידי צירוף כבנחתום אי״ז חלוקה מוחלטת, שצ״ל ברור שיהא פטור בעתיד.

ובנדו״ד שהחלוקה עומדת להתקיים, וכש״כ כשלפני האפי׳ בשעת הגלגול כבר נתערבו תבלינים שונים בהעיסות,  של״ש שימלך, י׳ל שגם להראב״ד פטורה מחלה, דלא חששו שימלך כ״א בעיסה אחת שאפשר עדיין לאפותו כולו ולא לטגן.

 

 

#14363