Laws of Joining for a Zimun
Question:
Halacha states that as long as you haven’t explicitly decided to stop eating – such as by saying, “I want to Bentch” – a third person who washes for Hamotzi and joins your meal can be included in a Zimun, provided you still have room in your stomach to eat more (e.g., if dessert were brought, you would partake). This applies even if you didn’t actively eat with that person.
My questions are:
A) Does reciting Shir Hamaalos signify a decision to stop eating, thereby preventing anyone from joining to form a Zimun in some scenarios (as above)?
B) Additionally, in a standard case where you’ve finished eating but still have room for dessert, can two people join and start eating in order to enable you to make a Zimun?
Answer:
A) Once you’ve decided to Bentch (e.g., by washing Mayim Acharonim, saying “Let’s Bentch,” or consciously deciding not to eat anymore), a third person cannot join for a Zimun. However, reciting Shir Hamaalos is not considered a definitive decision to Bentch in this regard.
B) When two people join one individual, there is no obligation to perform a Zimun. However, if desired, they can make a Zimun as long as the first person is still technically able to eat something with them.
Sources:
א. שוע”ר סי’ קצז ס”א.
ושם שבאכלו עמו מהני גם בהיסח הדעת. אבל בסדר ברה״נ ה, ג שטוב שלא לחזור ולאכול בנמלך.
שיר המעלות אינו כנמלך – ראה כאן:
ובאופן שגמר בלבו שלא לאכול, וכולם אוכלים אח״כ שבכגון דא אינו מברך – חייבים בזימון.
ב. הנה, במשנ״ב קצז, ג הביא מהמאמ״ר שם שהה״נ בקבע אחד ואח״כ באו שנים דמצטרפים לזימון. אבל לכאורה כ״ז א״ש לדעת הרא״ש ברכות ז, א שאפשר לקבוע בסוף הסעודה. וכוותי׳ פסק בשו״ע קצג, ב. ואף של׳ הרא״ש שבהסבו מקצתן תחילה ואח״כ בא השלישי חייבים לזמן, ומשמע שבאופן שקבע אחד ואח״כ באו שנים אינו מועיל לחייב בזימון – משמע שהב״י הבין דלאו דוקא הוא. וכלשונו בשו”ע שם: שאחד קבע תחילה ואח״כ קבעו השנים עמו. וכן מפורש ברבינו ירוחם נט״ז ח״א – קמז, ג – הביאו בב״י.
אמנם, בתר״י ברכות לב, ב כתבו שצ״ל כשקבעו מתחילה דוקא דאז יכולים לזמן ביחד. ומה שאמרו בגמ׳ ברכות מז, א שגם אילו מייתי ארדיליא וגוזליא ואכלינן מצטרף כבר (וכה״ק בביהגר״א קצג, יט. ושם שי״ל שהוא רק זימון של רשות. וראה שלה״ג ברכות לב, ב – בדפי הרי״ף. פר״ח לקוטים קצג. ראש יוסף ברכות שם. פמ״ג קצז במ״ז א. מגן גבורים קצז. מאמ״ר קצג, ה. משנ״ב קצז בבה״ל א ד״ה מצטרף) פי׳ בתר״י עצמו – שם לז א (וראה שו״ת אמרי אש לז), דשאני התם שנועדו השנים יחד והשלישי נגרר אחריהם. ונמצא לדבריו שבאופן שאכל האחד ואח״כ קבעו שנים אין כאן חובת זימון. ולפלא שהאחרונים לא הרגישו בחילוק שכתב תר״י בעצמו. וכבר הרגיש בזה בתורת חיים סופר קצג. וכ״כ גם בכלבו כה.
והנה, בשו”ע אדה”ז חסר חלק מסימן קצג, ולכן יש לעיין בדבריו בשאר מקומות. והנה דעת רבינו הזקן בכ״מ שאא״פ לצרף לזימון רק באופן שנקבעו מתחילה – ראה כאן בתחילת הסעיף. וראה גם קצה, ב. ועפ״ז מש״כ ברמ”א קצג ב, דעדיף לזמן – היינו שיאכלו יחד, כמ״ש במ”א שם סק”ח שהכוונה ברמ״א, שיאכלו מעט בשולחן א’ כדי שיתחייבו בזימון. והנה, לפמש״כ בבה”ל שם לתלות גדר הזימון באילו מייתי אורדיליא וגוזלייא אם מצטרף השלישי לחייב בזימון או רק לענין רשות בשיטות הרא”ש ותר”י אם חיוב זימון סגי בקביעות בסוף סעודה – א”כ לדעת רבינו כדעת הט”ז (קצג סק”ו. ר סק”א) ע”פ התוס’ ברכות רפ”ז (ד”ה שלשה) ע”פ הירושלמי, פשוט שמה שקבע עמהם שלישי לא יחייב האחרים להמתין עליו, כי לא התחילו שלשתם יחד. וא”כ מה שמצטרף עמהם עכצ״ל, דהיינו: א) שאם לא ברכו עד שסיים השלישי, חל עליהם כעת דין אין רשאים ליחלק, כי דינם כגמרו סעודתם יחד, וממילא ב) מצוה להמתין עליו שיסיים כדי לזמן.
ולפ”ז, זה שבאינם שבעים כ”כ “לא נגמרה סעודתם עדיין”, אי”ז אלא לחומרא שיוכל השלישי להצטרף לקביעותם, וממילא מצוה להמתין עליו, ואם ימתינו יתחייבו שלא ליחלק. אבל לקולא, דהיינו מה שאמרו התוס’ שאם לא “גמרו סעודתם יחד” רשאים ליחלק, תלוי רק בנתרצו לברך. הגע עצמך, אם יצטרף שלישי לשנים שאינם שבעים כ”כ, ובינתיים סיים השלישי ורוצה לברך, האם נאמר שמכיון שהשנים אינם שבעים כ”כ, רשאים עתה ליחלק כי לא “גמרו סעודתם”?
[אגב, לפ”ז אין הכרח למ”ש הבה”ל דרש”י שכתב שהשלישי מחייבם בזימון ס”ל כהרא”ש שהכל תלוי בגמר סעודה, כי י”ל שכוונת רש”י שמחייבם בזימון אם ימתינו עליו, אבל לא שחייבים להמתין. והכרחו של רש”י י”ל שהוא כמ”ש הב”ח והביאו המג”א שפשט הש”ס שאין תורת זימון בלא קביעות וחיוב זימון, וא”כ מה שיש מצוה לצרף שלישי היינו להכנס לכלל קביעות וחיוב. היינו שמצוה להמתין עליו, וממילא כשיסיים השלישי יתחייבו כולם שלא ליחלק].
אבל באמת נ”ל לכאו’ בדעת אדה”ז דאחד שאכל ואח”כ באו שנים והצטרפו שיכולים לזמן, שכן המשמעות ממש”כ רבינו בסי’ ר ס”ב ”אבל אחד המפסיק לשנים ואח”כ באו ב’ מן השוק וקבעו אצלו וגמר סעודתו עמהם שהוא נעשה טפל לב’ אלו שלא זימנו עדיין כמו שנתבאר בסימן קצג”, דמזה נראה דשם כתב דב’ מצטרפים לאחד, וכמש”כ בשו”ע סי’ קצג ס”ב, וכן הוא במשנ”ב סי’ קצז סק”ג דלעיל. אלא שבשוע”ר שתח”י חסר הסיום.
ואף שמשמעות דעת רבינו הוא כתר״י דהולכים בתר הקביעות שבתחילת הסעודה כדלעיל, מ”מ מהמעשה דרב ושמואל (ברכות מז, א) מוכח דגם אם לא קבע מתחילה אפשר לזמן. ואף שתר״י עצמו כותב דרק שלישי נגרר אחר הב’ משא”כ בב’ שמצטרפים לא’ דאינו מועיל, מ”מ הרי בשו”ע כתב דמצטרפים. וצ”ע.
ולכאורה צריכים לומר כמש”כ בביאור הגר”א הנ”ל דבב’ המצטרפים לא’ אע”פ שאין חובה לזמן מ”מ רשאי לזמן אם ירצה, שהרי לא נקט כשיטת הרא”ש דגם אם לא קבעו ביחד בתחילת הסעודה אלא רק נקבעו באכילה שאינן רשאין ליחלק. ועצ״ע שהרי ל׳ השו״ע מבוסס על דברי רי״ו כנ״ל, שהוא דוקא לשיטת הרא״ש.
אמנם אחר העיון נ״ל שבאמת גם תר״י מודה שאפשר לצרף גם בכה״ג, שבאו השנים אחרי האחד, ועיקר דבריו שהא׳ טפל לשנים, וממילא לא איכפת לן אם השנים באו אחר האחד, דמאי שנא אם האחד התחיל לפניהם או אחריהם, שבכל אופן הוא נגרר אחרי השנים. והדברים מדוייקים גם בל׳ אדה״ז שהוא נעשה טפל לב׳ אלו, שהוא מדין גרירה. ונפק״מ בשתים: א) שאם באו כאו״א בפ״ע ולא שנים בב״א לא מהני. ב) שלפ״ז יוצא שבאמת ה״ז חובת זימון (וכ״ה ל׳ רש״י ברכות מז, א ד״ה אכילנא: מחייבנו עוד בזימון), שכיון שהאחד טפל לשנים נגרר בתר הקביעות שלהם להתחייב בזימון, ואי״ז רק זימון של רשות.
אבל באמת י״ל שגם לר״י אי״ז חובת זימון, וכדברי שאר האחרונים, ודין גרירה אהני רק למצות זימון ולא לחייבם, שהרי קשה לומר שנגרר עד כדי כך כאילו נקבע עמם מתחילה. והוא ע״ד אכילת ירק להצטרף לזימון. וא״ש שבריש פרקין בשמש נקט תר״י דלולא זה שמשמש בעי הסיבה אף דמיירי ששנים אוכלים ביחד, דהתם מיירי בחובת זימון דוקא. וילע״ע. (ועוד, ילה״ע בכללות הענין, דאולי נקט אדה״ז גם כרא״ש, ורק שחסר הסיום אצלנו). ועצ”ע.
#13142
