Laws of Joining for a Zimun
Question:
It is brought down in halacha that as long as you didn’t decide not to eat anymore by saying I want to bentch for example, if a third person washes for hamotzi and joins your meal as long as you still have room in your stomach that if a dessert is brought, you would eat it, you can then make a zimun, even if practically you didn’t eat with him.
My question is: If by saying shir hama’alos is it considered as if you decided not to eat anymore and therefore nobody could join or not And also, in a normal case, when you finished eating and have room for dessert, could two people join you and start eating so you could make a zimun?
Answer:
A. Once you decided to bench (i.e. washing mayim acharonim, or saying let’s bentch, and certainly consciously giving up on eating anymore) a third person can’t join. Generally, when deciding to bentch, it’s best not to eat anymore, due to a question whether a new bracha is required. If however, you do eat all together afterwards, a new bracha should not be made, and zimun should be done. Reciting shir hama’alos however isn’t considered a decision to bentch.
B. When two people come together to join one person, there is no chiyuv to do zimun, however, if one wishes to do so they can make zimun as long as he would technically be able to eat something together with them.
Sources:
א. שוע”ר סי’ קצז ס”א.
ושם שבאכלו עמו מהני גם בהיסח הדעת. אבל בסדר ברה״נ ה, ג שטוב שלא לחזור ולאכול בנמלך.
שיר המעלות אינו כנמלך – ראה כאן:
ב. הנה, במשנ״ב קצז, ג הביא מהמאמ״ר שם שהה״נ בקבע אחד ואח״כ באו שנים דמצטרפים לזימון. אבל לכאורה כ״ז א״ש לדעת הרא״ש ברכות ז, א שאפשר לקבוע בסוף הסעודה. וכוותי׳ פסק בשו״ע קצג, ב. ואף של׳ הרא״ש שבהסבו מקצתן תחילה ואח״כ בא השלישי חייבים לזמן, ומשמע שבאופן שקבע אחד ואח״כ באו שנים אינו מועיל לחייב בזימון – משמע שהב״י הבין דלאו דוקא הוא. וכלשונו בשו”ע שם: שאחד קבע תחילה ואח״כ קבעו השנים עמו. וכן מפורש ברבינו ירוחם נט״ז ח״א – קמז, ג – הביאו בב״י.
אמנם, בתר״י ברכות לב, ב כתבו שצ״ל כשקבעו מתחילה דוקא דאז יכולים לזמן ביחד. ומה שאמרו בגמ׳ ברכות מז, א שגם אילו מייתי ארדיליא וגוזליא ואכלינן מצטרף כבר (וכה״ק בביהגר״א קצג, יט. ושם שי״ל שהוא רק זימון של רשות. וראה שלה״ג ברכות לב, ב – בדפי הרי״ף. פר״ח לקוטים קצג. ראש יוסף ברכות שם. פמ״ג קצז במ״ז א. מגן גבורים קצז. מאמ״ר קצג, ה. משנ״ב קצז בבה״ל א ד״ה מצטרף) פי׳ בתר״י עצמו – שם לז א (וראה שו״ת אמרי אש לז), דשאני התם שנועדו השנים יחד והשלישי נגרר אחריהם. ונמצא לדבריו שבאופן שאכל האחד ואח״כ קבעו שנים אין כאן חובת זימון. ולפלא שהאחרונים לא הרגישו בחילוק שכתב תר״י בעצמו. וכבר הרגיש בזה בתורת חיים סופר קצג. וכ״כ גם בכלבו כה.
והנה, בשו”ע אדה”ז חסר חלק מסימן קצג, ולכן יש לעיין בדבריו בשאר מקומות. והנה דעת רבינו הזקן בכ״מ שאא״פ לצרף לזימון רק באופן שנקבעו מתחילה – ראה כאן בתחילת הסעיף. וראה גם קצה, ב. ועפ״ז מש״כ ברמ”א קצג ב, דעדיף לזמן – היינו שיאכלו יחד, כמ״ש במ”א שם סק”ח שהכוונה ברמ״א, שיאכלו מעט בשולחן א’ כדי שיתחייבו בזימון. והנה, לפמש״כ בבה”ל שם לתלות גדר הזימון באילו מייתי אורדיליא וגוזלייא אם מצטרף השלישי לחייב בזימון או רק לענין רשות בשיטות הרא”ש ותר”י אם חיוב זימון סגי בקביעות בסוף סעודה – א”כ לדעת רבינו כדעת הט”ז (קצג סק”ו. ר סק”א) ע”פ התוס’ ברכות רפ”ז (ד”ה שלשה) ע”פ הירושלמי, פשוט שמה שקבע עמהם שלישי לא יחייב האחרים להמתין עליו, כי לא התחילו שלשתם יחד. וא”כ מה שמצטרף עמהם עכצ״ל, דהיינו: א) שאם לא ברכו עד שסיים השלישי, חל עליהם כעת דין אין רשאים ליחלק, כי דינם כגמרו סעודתם יחד, וממילא ב) מצוה להמתין עליו שיסיים כדי לזמן.
ולפ”ז, זה שבאינם שבעים כ”כ “לא נגמרה סעודתם עדיין”, אי”ז אלא לחומרא שיוכל השלישי להצטרף לקביעותם, וממילא מצוה להמתין עליו, ואם ימתינו יתחייבו שלא ליחלק. אבל לקולא, דהיינו מה שאמרו התוס’ שאם לא “גמרו סעודתם יחד” רשאים ליחלק, תלוי רק בנתרצו לברך. הגע עצמך, אם יצטרף שלישי לשנים שאינם שבעים כ”כ, ובינתיים סיים השלישי ורוצה לברך, האם נאמר שמכיון שהשנים אינם שבעים כ”כ, רשאים עתה ליחלק כי לא “גמרו סעודתם”?
[אגב, לפ”ז אין הכרח למ”ש הבה”ל דרש”י שכתב שהשלישי מחייבם בזימון ס”ל כהרא”ש שהכל תלוי בגמר סעודה, כי י”ל שכוונת רש”י שמחייבם בזימון אם ימתינו עליו, אבל לא שחייבים להמתין. והכרחו של רש”י י”ל שהוא כמ”ש הב”ח והביאו המג”א שפשט הש”ס שאין תורת זימון בלא קביעות וחיוב זימון, וא”כ מה שיש מצוה לצרף שלישי היינו להכנס לכלל קביעות וחיוב. היינו שמצוה להמתין עליו, וממילא כשיסיים השלישי יתחייבו כולם שלא ליחלק].
אבל באמת נ”ל לכאו’ בדעת אדה”ז דאחד שאכל ואח”כ באו שנים והצטרפו שיכולים לזמן, שכן המשמעות ממש”כ רבינו בסי’ ר ס”ב ”אבל אחד המפסיק לשנים ואח”כ באו ב’ מן השוק וקבעו אצלו וגמר סעודתו עמהם שהוא נעשה טפל לב’ אלו שלא זימנו עדיין כמו שנתבאר בסימן קצג”, דמזה נראה דשם כתב דב’ מצטרפים לאחד, וכמש”כ בשו”ע סי’ קצג ס”ב, וכן הוא במשנ”ב סי’ קצז סק”ג דלעיל. אלא שבשוע”ר שתח”י חסר הסיום.
ואף שמשמעות דעת רבינו הוא כתר״י דהולכים בתר הקביעות שבתחילת הסעודה כדלעיל, מ”מ מהמעשה דרב ושמואל (ברכות מז, א) מוכח דגם אם לא קבע מתחילה אפשר לזמן. ואף שתר״י עצמו כותב דרק שלישי נגרר אחר הב’ משא”כ בב’ שמצטרפים לא’ דאינו מועיל, מ”מ הרי בשו”ע כתב דמצטרפים. וצ”ע.
ולכאורה צריכים לומר כמש”כ בביאור הגר”א הנ”ל דבב’ המצטרפים לא’ אע”פ שאין חובה לזמן מ”מ רשאי לזמן אם ירצה, שהרי לא נקט כשיטת הרא”ש דגם אם לא קבעו ביחד בתחילת הסעודה אלא רק נקבעו באכילה שאינן רשאין ליחלק. ועצ״ע שהרי ל׳ השו״ע מבוסס על דברי רי״ו כנ״ל, שהוא דוקא לשיטת הרא״ש.
אמנם אחר העיון נ״ל שבאמת גם תר״י מודה שאפשר לצרף גם בכה״ג, שבאו השנים אחרי האחד, ועיקר דבריו שהא׳ טפל לשנים, וממילא לא איכפת לן אם השנים באו אחר האחד, דמאי שנא אם האחד התחיל לפניהם או אחריהם, שבכל אופן הוא נגרר אחרי השנים. והדברים מדוייקים גם בל׳ אדה״ז שהוא נעשה טפל לב׳ אלו, שהוא מדין גרירה. ונפק״מ בשתים: א) שאם באו כאו״א בפ״ע ולא שנים בב״א לא מהני. ב) שלפ״ז יוצא שבאמת ה״ז חובת זימון (וכ״ה ל׳ רש״י ברכות מז, א ד״ה אכילנא: מחייבנו עוד בזימון), שכיון שהאחד טפל לשנים נגרר בתר הקביעות שלהם להתחייב בזימון, ואי״ז רק זימון של רשות.
אבל באמת י״ל שגם לר״י אי״ז חובת זימון, וכדברי שאר האחרונים, ודין גרירה אהני רק למצות זימון ולא לחייבם, שהרי קשה לומר שנגרר עד כדי כך כאילו נקבע עמם מתחילה. והוא ע״ד אכילת ירק להצטרף לזימון. וא״ש שבריש פרקין בשמש נקט תר״י דלולא זה שמשמש בעי הסיבה אף דמיירי ששנים אוכלים ביחד, דהתם מיירי בחובת זימון דוקא. וילע״ע. (ועוד, ילה״ע בכללות הענין, דאולי נקט אדה״ז גם כרא״ש, ורק שחסר הסיום אצלנו). ועצ”ע.
#13142
