Melatonin on Shabbos for Children
Question:
My kids have a difficult time falling asleep and take melatonin (in a liquid form) every night for this. May I give it to them on Shabbos?
Answer:
Yes.
If possible it should be taken before Shabbos or mixed with food.
Sources:
יש להקל בזה מכמה טעמים:
א. יש מתירים בכלל בוויטמינים – באר משה א, לג ועוד.
ב. יש מתירים אפילו כדורי שינה – א״א מבוטשאטש שכז. קצוה”ש קלח, סקל”א שסומך על הט״ז שכ״ח סקכ”ז (שלא כמג”א). ועיין שש”כ לג, טז (ובהערה עד). חזו״ע שבת ג ע׳ שסז.
ג. סתם צרכי קטן דינם כחולה שאב”ס – שו״ע אדה”ז שכח, כב. אז נדברו ו, עב. ועיין בקצוה”ש קלד, סקכ”ח (לענין איזה גיל).
ד. י״א שזהו בגדר מאכל בריאים. וע״ד משככי כאבים שכמה פוסקים מתירים. (אלא שכמה אופנים בסיבת ההיתר. וראה בסו״ד עוד מזה). ומטו בה גם משמי׳ דכ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע (שמעתי מהגרי״ד גראנער ע”ה. וראה גם העו״ב גליון האלף ע׳ 193 בשם הר״י ויינבערג ע”ה).
ה. ויש לצרף השיטות להתיר בתרופות בימינו שנעשים בבתי חרושת, או המתירים במקום צער גדול (אף שאדה״ז שכח, כ, כתב להדיא לאיסור), ובתרופות שבימינו במקום צער עדיף טפי, ובדרבנן יש להקל במקום ספק, ובפרט במקום ביטול עונג שבת.
וראה בצי״א יד, נ. ובסו״ד: ומדי דיוננו בנוגע ללקיחת תרופות בשבת, יש לדעתי להזהר מלהפריז בחומרות בזה, וחשוב לדעת ולהזכיר מ”ש בשו”ת רדב”ז ח”ג סי’ אלף ס”ח, ומביא זאת בשם גדולי הראשונים, דהך איסורא משום שחיקת סמנין היא גזירה דרבנן בעלמא היא וקולא טפי מאמירה לעכו”ם ומשום שבות דרבנן ואפילו מאמירה לעכו”ם בשבות דרבנן עיין שם, ורמז מזה בקצרה גם בביאור הלכה שם לסעי’ ל”ז ד”ה וכן אם יעו”ש, ומוסף ע”ז לעיין בספרי צ”א ח”ח סי’ ט”ו פרק ט”ו מ”ש מקום להקל עוד ביותר על בזה”ז דאין מצוי שחיקת סממנים ולא בקיאים בזה עיין שם, ולכן אין לגבב בזה חומרות כפי שראיתי לכמה מאחרוני זמנינו אשר למעשה קולות המה בונשמרתם, ועלינו ללכת בזה בעקבות שיטת השו”ע בזה יעו”ש בביאו”ה ד”ה וכן אם בסוה”ד עיין שם וד”ל.
ומספחת לטהור, אעתיק כאן ממק״א לענין משככי כאבים, שא׳ הרבנים שליט״א כתב לפקפק בשמועות אלו, וכתב:
ואנא אמינא, בשבועתא לא אמר רב הכי, לא היה ולא נברא ואפילו משל לא הי׳. וטענתו בפיו, שלא התירו אלא מאכל בריאים דהיינו מה שאנשים רגילים לאכול לרעבם ולצמאם, דאז לא מינכר זה לרפואה, אבל היכא שאנשים לוקחים זאת בשביל להתרפא או לשכך כאבים, נמצא שאין זה מאכל בריאים, אלא מאכל חולים, ואין לסמוך על שמועות אפילו אם מטין בה משמיה דאנשים נאמנים.
וכתבנו אליו בארוכה:
במחילה מכתר״ה, אין אומרים למי שלא ראה את החידוש שיבוא ויעיד.
כן הורה אאזמו״ר בעל שערים מצוינים בהלכה בעל הוראה מופלג. ושמעתיו ממנו בעצמו. ואמר לי משמי׳ דהמנח״א. והביאו בספרו צא, ג בשם מגידי אמת שאמרו משמו. וכן שמעתי בעצמי מהגרי״ד ע״ה גראנער מפי אדמו״ר מוהריי״צ. וראה שו״ת בא״מ א, לג, ושם ב, לב מכמה גדולים – הגר״י שטייף והרה״צ מצעהלים – שהתירו. ועוד שם ו, לט.
וז״ע י״ל שבת כהלכה ה, לידידנו הגר״י פרקש שליט״א. ושם לב בהע׳ קסה (וכן שם הע׳ קד), שאחיו הגר״מ שליט״א שמע מפי בעל שבה״ל בעצמו, שקיבל מרבותיו להקל ברפואה בזמננו וזה כולל כאב ראש. ושם מאריך, שבכאב ראש אפשר לסמוך על המקילים ברפואה בזמננו, שכאב ראש שאני משאר כאבים, וכבשבת יא, ב כל מיחוש ולא מיחוש ראש, ובשבת לב, ב, שחש בראשו – והיינו חששא בעלמא מיחוש קל כבפירש״י שם – יהי דומה בעיניו כמי שנתנוהו בקולר. ומקשר עם דברי אאזמו״ר להקל באספירין לכאב ראש. אלא שמשמעות דברי שבה״ל איפכא, שכולל גם כאב ראש, ולא דקיל טפי משאר רפואות.
וכן שמענו עכשיו מכלי ראשון בשם הגריש״א, שכתב אלינו כעת הרה״ג מח״ס תורת העובר שליט״א: שמעתי מפ”ק דמרן הגריש”א שאקמול זה נדון כמאכל בריאים. הוא אמר ״כל אחד לוקח אקמול, כואב לו הראש לוקח, כואב לו הרגל לוקח, זה מאכל בריאים״. השאלה ששאלתי את מרן הגרי”ש, האם דבר שאינו מרפא, ורק מרגיע ומשקיט כאב הוא בכלל גזירת שחיק”ס, וע”ז השיב הגרי”ש כנ”ל.
[ובמענה לטענה שבשבו״י יז ע׳ קיז כתב איפכא משמו שגם אם רבים לוקחים אותו כגון אקמול אסור, כי זה תרופה ולא אוכל – ענה ״אני דיברתי עם מרן הגרי״ש בעצמי. אדגיש שוב ששמעתי כן ממרן הגרי”ש בבירור בשנת תשס”ח. ודברי השבו״י לא ידעתי״. והביא עד נוסף וחיזוק לדבריו, שכן בס׳ וישמע משה ב ע׳ קלב כ״כ נמי משמו מכלי ראשון: ״שאלתי האם תרופת אקמול נקראת רפואה לענין איסור רפואה בשבת. והי׳ דן הרב זצ״ל, דיש לצדד דהיות שכהיום זה כבר דבר רגיל לקחת אקמול על כ״ל מיחוש קטן, אולי כבר נחשב למאכל בריאים ויהא מותר לבולעו בשבת״. והוא כנ״ל.
כן להעיר שבאשרי האיש שבת ב, לו, כח, כתב להתיר רק משום חולה, ותו״ד, שבמיגרנה, אף שלא נפל למשכב, כשאינו יכול לתפקד כראוי דינו כחולה. וגם בכאב ראש קל, אם יודע שיתפתח מזה מיגרנה אם לא יטפל בזה.
גם בישא יוסף ג, סוסי׳ עט, בשמו, להיתר, וגם שם רק בחולה. ועיקר דבריו איפכא, לשלול דעת האומרים שכיון שאינה רפואה רק השקטת כאב לא הותרה לחולה.
ויתכן שהיו שינויים בדעתו. או דמצדד אצדודי לה (כבוישמע משה שם). או שהכל לפי הענין].
וכמה סברות בסיבת ההיתר, כדלקמן. וראה קצוה״ש קלח, לא, בהוראת בעל מנחת שבת בצרבת לשתות מי סודה השינוי, שהוא רק משקיט הכאב לפי שעה. וכן התיר בהליכות עולם ע׳ רה – גם ללא שינוי. והביא כן משו״ת צי״א ח, טו, טו, כא. והביא מקובץ תל תלפיות תמוז ומנ״א תרפ״ה, ותשרי כסלו וטבת תרפ״ו, שכמה רבנים התירו לשתות סודה רפואי (לא הראוי לבריאים) נגד צרבת מחמת סברות אלו. וראה שו״ת כפי אהרן אפשטיין כו, שהביא כמה סברות ללימוד זכות על מנהג העולם לשתות הסודה, ובין השאר, מחמת שאינו מרפא רק שמכלה הזייר״ע שבתוך המאכלים. וכתב שדוחק הוא. ועיי״ש עוד נימוקים. (וראה גם בא״ח ש״ב תצוה ח). ובשו״ת דברי ישראל א, סוסי׳ קא, שאינו מרפא כלל האצטומכא, ואינו מעלה ארוכה למכתו, רק מכבה לפי שעה דליקת האצטומכא המתהווה מסיבת מאכלים ידועים שאכל. וראה יסודי ישורון מערכת ל״ט מלאכות א ע׳ סח. צי״א יא,לז.
וראה גם מסורת משה ג קפב. צי״א יד, נ, ה.
ובעיקר הענין, ראה הר צבי טל הרים דש, א, שכתב כסברא זו, שאינו בגדר רפואה אלא סילוק כאב. וראה אג״ט טוחן מט, כא, שם מו, א, בנוגע למציטיכי כנגד ריח הפה כיון שהוא רק לפי שעה להעביר הריח, (אבל ראה קצוה״ש סוסי׳ קלח). והוא כעין דעת הט״ז שכח, כז שפיקוח שכרות אינה רפואה. (אלא שי״ל בכוונתו שאינו בגדר מיחוש). אבל במג״א שם מה, כתב באו״א, לפי שאין עושין בסממנים. וכתב בקצוה״ש שאפשר במקום צורך לסמוך על הט״ז.
ויש שה״ר ממי שאחזו דם שמקיזין, לפי שהוא רק סילוק. וכן מזה שמעבירין גלדי מכה, ובב״ח שכח, מב, שאינה רפואה אלא משום צערא. (אלא שבשמן וחמין יחד אסור. ואכ״מ). וכן החושש בשיניו מותר לגמוע חומץ ובולע (ורק מחמת מראית עין לא יגמע ויפלוט). וכן מזה שנגפה ידו או רגלו צומתה, שבת קט, א, שביין משכך הדם. ואף שבאמת רפואה היא, וכל׳ המשנה ואם נתרפא נתרפא, ובפיה״מ לחזק רפיון בשר השיניים, כיון שביין הוא רק משכך, אבל לא בחומץ שאז היא רפואה – כבמאירי ע״ז כח, א. ר״ן שבת מ, ב בדפי הרי״ף. סה״ת רמב. וכן מדין אפיקטויזין, שמותר אף ע״י סם בדאי אפשר ביד., או במצטער – ראה ב״י. נהר שלום יב. תהל״ד ע. קצוה״ש קלח, כו. (אבל טעמו משום כבוד הבריות. אבל ראה שם כתב עוד טעם כשאא״פ באו״א). ועוד. וראה בדעתם בשו״ת צי״א ח, טו, טו, ה. שם יב, מד, ד. (ושו״ר אריכות מזה בקובץ מאור השמ״ש ב ע׳ תקסג ואילך).
אמנם, בכמה מהנ״ל יל״ד שי״ל שאינו בגדר מיחוש.
והא דאלונטית (ראה שלחן שלמה שכא, יז) – י״ל דשאני התם שהיא רפואה ממש, כל׳ המחבר. או כלך לדרך זה, שלא נזכר איסור לשתותו רק לעשותו. וכן מפורש בתוספתא שבת יג, ט, להתיר בעשוי מע״ש. וראה חס״ד לשם שכ״כ. והוכיח מזה שהרמב״ם לא הביאו בדיני רפואה. אבל ראה משנ״ב ע. תהל״ד כז. ועוד. ואפשר, שבתוספתא קאי בחולה דוקא, כלשון הברייתא.
וי״א שכל שאינו מסלק הצער בעצמו בכח רפואי, רק עושה מעשה שעי״ז מסתלק מאליו הותר. וזהו יסוד ההיתר במפיס שחין והוצאת קוץ, ואפיקטויזין ופתילה בפי הטבעת לעצירות, ובנגפה ידו. ועוד.
וראה שו״ת מהרש״ג ב, קעו להתיר צמר גפן באוזן כשחש באזניו.
וי״א באו״א, שדבר המצוי בכל בית אינו בגדר רפואה, ע״פ ר״ן שבת קכג, ב, דמילתא דשכיחא לא חשיב רפואה כלל. וי״ל שבכגון דא אינו בהול. וראה שולחן שלמה רפואה ב ע׳ קפ. אלא שלא אבה להקל בפועל. ואפשר, דסבר לחלק, דאסובי ינוקא שבר״ן שם, הוא אורחי׳ ממש, בכל תינוק שנולד.
ולהסברא שהוא בגדר מאכל בריאים – ראה גם חזו״ע שבת ג ע׳ שנו.
ויש שכתבו שאינו בגדר מיחוש אפילו. והוא תמוה. ואפשר בכאב ראש קל ביותר, שהוא פחות מגדר מיחוש. וע”ד שהותר לגמוע ביצה להנעים הקול (שכח, לח) אפי׳ בצרוד (קצוה״ש קלד, טז). ואפשר דה״ט דריח הפה שאינה רפואה (משנ״ב קטז), וכן פקוח שכרות, ונגפה ידו, ואפיקטויזין, ופתילה, ולפתוח עיניו ברוק תפל.
או שהוא בגדר לחזק מזגו, כדעת המתירים בכגון דא.
או לאידך גיסא, שהוא כחלה כל גופו. ויש שהתירו רק בצער גדול.
וכן יש שהתירו בשינוי, תשוה״נ ה, צד.
ונפק״מ טובא בין הסברות (מחמת הקולא בזמננו בכלל, שכאב ראש בפרט דומה לנפל למשכב, שהוא מאכל בריאים, שהוא לחזק מזגו, שאינו מרפא, שמצוי בכל בית, שהוא פחות מגדר מיחוש).
והאריך עוד בכל הענין בכרם חמד (משיח) א, יז.
#11940