Can I buy Psichas Ha’Aron with Ma’aser money?

 

One may pay for such mitzvos with maaser money. However, one must have in mind at the time of purchase that it will be from maaser money. Some permit this only if the money goes to the poor. The consensus is to permit using maaser even if the money doesn’t go to the poor, provided you would have not purchased the mitzvah unless you can pay it from maaser.

If one suggested a lower price and you wish to increase and add to his offer, some are machmir that you may not pay all from maaser money, only for the added amount – whatever amount you are increasing.

However, if the original offer made by the other individual was also going to be paid from his maaser, then you may use maaser money for the entire sum. Likewise, if you would have not purchased a mitzvah unless you can pay the entire some from maaser, it would be permissible
 

Sources:

ראה ט”ז יו”ד סרמ”ט סק”א. ש״ך סק״ג. שו”ת שבו”י ח”ב ספ”ח. ואף שבימינו אין הכסף הולך לעניים (ראה שו”ת כת”ס יו”ד סי’ קיב ד”ה ובאמת) – ה”ה בשאר צדקות (ראה בכור”י סתרנ”ו סקי”א). וכש”כ לדידן שאפשר להשתמש בו גם לשאר מצוות – ראה הל’ ת”ת לאדה”ז פ”א (ה״א ו)ה”ז. סברה”נ פי”ב ה”ט. לקו”ש ח”ט ע’ 346. תורת מנחם לד ע׳ 272. וראה המקורות בצדקה ומשפט פ”ה ה'”ב ופ”ו הי”ב ועוד.

שיש לכוון כן לפני הקני’: ראה ט״ז שם.

יש מחמירים – של”ה מגילה נר מצוה סוף ענין צדקה ומעשר, והב”ד בהגהות רע”א לט”ז שם. וראה שו”ת כת”ס שם. אבל בא”ר סי’ קנו סק”ב כתב דיש לדחות. וראה שערי דעה סרמ”ט סק”ב להתיר באופן     המדובר בפנים.  וכ״כ באורח צדקה יא הע׳ צב בשם חוט שני. ולהעיר שבשל״ה הלשון שאינו ראוי. וראה גם שו״ת ר׳ ידידי׳ טיאה וייל ס, שדחה דברי השל״ה. וכתב שדבריו אינם אלא משנת חסידים. אבל ראה בהגהות רעק״א וכת״ס שנראה שהבינו דדינא קאמר.

והנה השל״ה מיירי כשהולך לעניים. ולכאורה כיון שלדינא נקטינן שבאופן שלא הי׳ עושה אותה מצוה מותר ליתן גם לשאר מצוות, א״כ גם במוסיף על חבירו שרי, דלא גרע משאר מצוות.

והנה בדברי רבינו מנחם מירזבורק מעיל צדק, שהובאו בש״ך וט״ז, כתב שההיתר ליתן לשאר מצוות מיירי רק באופן שלא הי׳ יכולת בידו ולא הי׳ עושה אותה מצוה. ונתחבטו בכ״מ בפירושו. ובכ״מ השמיטו ד״ז שלא הי׳ יכולת בידו (וראה שו״ת מהר״ם ד״פ, עה. הובא בש״ך רמט, ג. ולא ברירא בש״ך אם ר״ל שהוא פלוגתא. אמנם, לגבי מזונות לבניו אפשר דשאני, שצדקה ממש הוא. ובברכ״י רמט, יח, לא חילק בין הדבקים. וראה משה״ק עליו בשו״ת ישכיל עבדי א יו״ד יג, ד, ב. וראה גם העו״צ אשכנזי להל׳ ת״ת א, ז, הערה 49/ אות ב. ים החכמה תשס״ט נדרים ט, א – ע׳ תכב. ולכאו׳ בלא״ה פליגי, שבשו״ת מהר״ם מפורש שאין ליתן לשאר מצוות. ובדברי רבינו מנחם, ובפרט בריש דבריו שלא הועתקו הפוסקים, ונמצא בספר שי״ל לאחרונה, וכן בטור בהוצאת אל המקורות, להתיר ליתן לשאר מצוות, ודלא כמי שהעמידו דבריו באופן שהכסף לבעל ברית וכו׳ הולך לעניים). וסתימת פיה״מ לרמב״ם ריש פאה להתיר בכל גווני. וכן בס׳ המאורות, הובא בשטמ״ק כתובות נ, א. וכ״מ בסדר ברכה״נ יב, ט. וכן בבאר הגולה רמט, א בדעת הרמ״א לא חילק כלל. וכ״נ בשו״ת חת״ס יו״ד רלא. (והעיר בזה בצדקה ומשפט בלוי מהדו״ח ו, הע׳ ד. אבל ראה שו״ת קנה בשם א יו״ד קיד, ד). וראה שו״ת משנ״ה ד, קכב, ושם ו, קצז, בדעת הט״ז. ולהעיר מסתימת הלשון  בלקו״ש ט שם. (והעיר מזה בהעו״צ שם הע׳ 47/ ו. אבל ראה בר״ד משיחה הנ״ל). וכ״כ בקובץ פסקים פארכהיימער צדקה י ביד הקובץ ד.

וגם צ״ע בגוף הענין, שבשלמא אם נפרש דמיירי במצות שבחובה מובן מה שצ״ל דוקא כשאין ידו משגת, אבל באם נפרש דקאי על כל המצוות שאינן חובה, מ״ט צ״ל רק כשלא היתה יכולת בידו בל״ז, שהרי אי״ז חובה עליו מעיקרא לקיים המצוה. ובשלמא, מה שהתנה דמיירי באופן שלא הי׳ עושה בל״ז, א״ש שאם הי׳ עושה בלא״ה איכא למימר דהו״ל כדבר שבחובה. אבל מ״ט צ״ל שאין ידו משגת. ונראה יותר לפרש, דסתמר דמילתא שאם היתה יכולת בידו הי׳ עושה בל״ז. אבל אי״ז תנאי מוכרח.

ולכאורה י״ל באו״א, שאם ידו משגת הרי בלא״ה מדיני צדקה חייב ליתן מעשר מממונו לעניים, כמפורש  בשו״ע יו״ד רסי׳ רמט, והיאך יוכל ליתן מעשר כספים לשאר מצוות, שאף שמדיני מע״כ מועיל ליתנו לשאר מצוות, אבל בדקיימי עניים מחוייב מצד צדקה ליתן הכסף לעניים. וכבר עמד בזה בלקוטי הלכות למהרי״ל דיסקין על הלכות צדקה בהערתו לט״ז רמט, א – נדפס בס׳ אהבת צדקה ע׳ ג. אבל ראה  בשו״ת מהרי״ל דיסקין פסקים כד סד״ה ומ״מ. וראה מזה במשנת המשפט רמט בביאורים ד  ד״ה ובעיקר דין – ע׳ נז.

אלא שאי״ז מעלה ארוכה, חדא שמ״מ בדלא קיימי עניים אינו מחוייב בכך. ועוד, דמאי שיאטי׳ לדיני מע״כ, שממנ״פ אם ידו משגת נותן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת מותר לו ליתן בפחות ממעשר אלא שהיא מדה רעה. ועוד, שאם נאמר כן, שבידו משגת אסור לו להשתמש במעשר לשאר מצוות, אכתי אי״מ, שלפ״ז נצטרך לומר שבאין ידו משגת כדי צרכו, שפטור מצדקה בשיעור מעשר, מ״מ חייב להפריש מע״כ מדיני מעשר, ומשו״ה הותר לו ליתנו למצוה שלא הי׳ עושה. והוא פלאי, שנאמר לו שחייב במעשר ופטור מצדקה, ושיכול ליתנו לשאר מצוות שאין דרכו לעשותם, ולא ליתן לעניים אף בדקיימי עניים.

ובעיקר הגדר שלא הי׳ יכולת בידו ושאין ידו משגת – צ״ע הגדרתו. ואכ״מ.

ולמעשה, המנהג להתיר במעשר לשאר מצוות, גם בידו משגת לקנות המצוה מממונו.

ויש שנקטו איפכא שהעיקר בדברי רבינו מנחם שלא הי׳ יכולת – כ״מ בשו״ת בית דינו של שלמה יו״ד א שאלה ו. שבט סופר יו״ד פד. דעת סופר יו״ד פ. וראה שו״ת ים החכמה יז, ג.

ובשו״ת בצה״ח ד, קסג דבעינן תרווייהו. וראה מה שביאר באהבת צדקה אבידן ד בעיונים ה.

ובדעת אדה״ז בהל׳ ת״ת א, ז, שהתנה רק באין ידו משגת – התם שאני שמחוייב בכך. וראה מה שביאר בשו״ת אמר שמואל יו״ד ד״ה איברא לענין דברי רבינו מנחם בקניית ספרים. (וא״ש לסברת הבאר שבע ח, ב, שהביא שהתנאי קאי רק לענין קניית ספרים). וכ״כ לפרש בהעו״צאשכנזי שם הערה 46/א.

ועוד שבמצוה שיוצאת מרשותו לגמרי, אפשר דס״ל לאדה״ז להתיר גם בידו משגת – ראה העו״צ שם 47/ ו.

 

#1143