If I did not leave the space of nine letters after the Parsha of Shema in Rabbeinu Tam, do I have to tell the customer about it and explain the back and forth of it?

According to Halacha, it is perfectly fine (though not the custom of many Lubavitcher Sofrim). Indeed, this is how most Arizal R”T Parshiyos are written (by Yidden in general/Chassidishe).

Therefore, you are not obligated to not to inform the customer, even if he explicitly said he wants very Mehudar Tefillin. However, if he explicitly told you that he wants all the Minhagei Anash, or something of that nature, you should give him a full report.

P.S. Other issues to consider from a practical, but not Halachic, point of view:

Sometimes, in the long run, it’s worthwhile to mention to the customer that the Rov said that you don’t have to report, but you felt it was still the right thing.

Also, by not saying anything, if he discovers the issue later, it could have bearing on his relationship or on your reputation.

Incidentally, I am aware of a Sofer who says that he made much more money by informing the clients. Whenever a client questions him about the expensive price, he tells them that he has something cheaper which has an issue, but still is 100% kosher L’chatchilla. In such a case, people are almost always willing to pay the higher price. It sometimes also happens that people are willing to buy the cheaper one.

 

Sources:

ראה מאיר עיני סופרים סימן י”ג ס”ק ב’ אות ז’ ובעיטור סופרים שם ס”ק א’ וכן בדקדוקי סופרים שם יום י״ ח.

אבל למנהגנו בתפילין של רש”י ע”פ אדה”ז – ראה סי’ ל”ב [סעי’ נ”ב ונ”ג ו]בקו”א שם ס”ק י”ב.

ולהלן מה שכתב הרב משה שי׳ וויינער בנושא זה:  הנה, יש ראשונים [שיטת סמ”ק, ברוך שאמר, והטור כמבואר בב”ח] דסוברים שהריוח בתפלין עושה הפרשה עצמה פתוחה או סתומה ולא הפרשה שלאחריה, ולכן ריוח שבתחילת או בסוף שמע עושה שמע פתוחה, ולא עושה והיה א”ש כלום, ושאני תפלין מס”ת, משום שיש הפרדה, שכל פרשה כתובה בדוקא בעמוד לעצמו, ואינן מחוברים בעמוד אחד לעולם, וכל שכן בתפלין של ראש שכל פרשה כתובה על קלף לעצמה. ולשיטתם והיה אם שמע סתומה במה שאין לה ריוח כלל לא בראשה ולא בסופה.  וזהו המנהג שכ’ רמ”א שנהגו לעשות כל הפרשיות פתוחות כלומר כל הרווחים פתוחות, חוץ מוהיה שאין לה ריוח כלל, אבל לעולם כל הפרשיות מתחילות בראש העמוד.  וא”כ המנהג שהנהיג הרב ב”י שלא להשאיר ריוח אחר שמע, נמצא שפ’ שמע לשיטת הסמ”ק וטור וברוך שאמר אין בה ריוח כלל, ולשיטתם פסולה.  ע”פ הסברא האחרונה הרווחנו טעם למנהג חב”ד שמשאירים גם בתפלין ר”ת ריוח ט”א בסוף שמע, הגם שלא כתוב כלום אחריה בקלף. כי לשיטת הסמ”ק וטור הנ”ל חייב להיות שיעור ריוח בפ’ שמע בשביל עצמה ולא בשביל מה שאחריה. [ומה שכ’ בקול יעקב לסיים בר”ת ובשעריך עד הסוף – היינו לשיטת הספרדים הנמשכים אחר הב”י שגם ברש”י אינם מניחים כלל ריוח כשיעור אחר שמע, וכן בר”ת]. עכ״ד. ודפח״ח.

ומעתה, בנוגע לשאלתו, אם חייב להודיע לקונה – דן בכיו״ב בכ״מ בשו״ת שבה״ל – ראה שם ג, פח.  שבה״ל א, ז, ב. שם, רז . ז, קסד, ג.

ומ״מ בנדו״ז, שלמעשה, אין שום שמץ חשש בתפילין, לא רק להוועלט אלא גם לדידן, וגם אין מקור מפורש שכן מנהגנו, וגם קשה לומר שחסר הידור – מדוע חייב להודיע? ובפרט אם אינו יודע להדיא שהוא מהמדקדקים (ראה שבה״ל ח״ז שם). ועוד, שבשנים הראשונות לא נהגו אנ״ש בכך – ראה קובץ אהלי שם ז ע׳ רסט.

ולהעיר שבפסקי שמועות פורים תרצא, ב בהערה מביא מהגריש״א שאם הרב פסק בסת״ם שכשר לכתחילה א״צ להודיע, אפילו יודע שיש רבנים המחמירים. (וצע״ק, ממש״כ בשמו באבני ישפה ה, ה, ב – באל״ף ללא יו״ד שתיקנו, וכן בשו״ת שבט הקהתי א, רפו בשמו, בנדון דלשכ״ס בחצי אות, שבשבה״ל שם. ויש לחלק).

ולהעיר מפמ״ג או״ח תסז בא״א כד, שכשיש דעה להחמיר כיון שאינו הלכה, מחוייב הלוקח לשלם.

[ולאידך בשו״ת חיים שאל עד, שבכלאים שיש אוסרים הו״ל מום במקח, והובא בשבה״ל ח״א, ז שם. וראה מהרש״ם במשפט שלום   רלב, יב, דסתם אדם נזהר שיהא מן המובחר. ושנית לו, בדע״ת שלו יו״ד טז, לח. ולכאורה התם מיירי שמדינא יש לחוש למחמירים, משא״כ במי שרוצה להחמיר ע״ע. וכ״ה גם בהמדובר בשו״ת חת״ס או״ח סה, בדבר שהותר בהפ״מ, שצריך להודיע, כיון שלמעשה   לולא הפ״מ צריך להחמיר. ועוד וג״ז עיקר, שללוקח אין הפ״מ. ובלא״ה, בשו״ת דברי מלכיאל ג, צ חולק על החת״ס. וכ״ד כו״כ – ראה שו״ת בית שלמה יו״ד א, קפח. כנף רננה יו״ד מא. ערך שי יו״ד לא. דע״ת פתיחה להל׳ טריפות לח. שם נב. ואינו סותר למש״כ הו״ע במשפט שלום, דמיירי במי שבידוע שמקפיד או מסתמא מקפיד, אבל בהיתר הפ״מ יודעים שבודאי יארע שאלה, ושאא״פ בלא״ה, וע״ד זה קונים. כנ״ל].

וראה במהרי״ט בכורות פ״ה אות נא בשם רדב״ז עהרמב״ם תרומות יב, שבמדת חסידות אין ללוקח טענה.

ולהעיר משו״ת יביע אומר חו״מ ה, ו, בדבר שהותר בדיעבד – אוכל תחת המטה לדעתו – שא״צ להודיע ללוקח כיון שאין מקפידים עליו. אבל ראה בקובץ מקבציאל (גליון לו, ניסן תשס”ט ע׳ שלג ואילך) באתרוג שהי׳ תחת המטה, שחייב להודיע ללקוחות על כך, שאף שיש מתירים, מ”מ בודאי רצונו של אדם לקנות אתרוג שכשר לכו”ע.

וכ״ז בכלל, אבל בנדו״ד שכשר לכו״ע מהו ההכרח להודיע.

וראה גם בשו״ת ביריעות שלמה חלק א’ (פרק י”ג סעיף כ”א) באות שהוכשר ע״י קריאת תינוק, שא״צ להודיע. וראה אמרי בינה פרנקל יח – לענין גרירת נגיעה בסת״ם שתולה בפלוגתא חת״ס ודברי מלכיאל הנ״ל. ואכן בסת״ם בד״כ נתקבל בזמנינו להורות  בכמה עניני חומרא כחת״ס מצד המחיר היקר. וראה תשוה״נ ה או״ח טו.

 אבל לא ראינו שיחמירו להודיע בגרירת נגיעה וכדומה. וכש״כ בנדו״ד שאין סרך ושמץ וחששא דחששא לפסול. והוא מנהג בעלמא ללא מקור ידוע.

או כלך לדרך זה, שכיון שהמום גלוי אינו חייב להודיע – חו״מ רלב, ז. ולהעיר מאג״מ יו״ד א, לא, שבדבר הנראה חדש, אבל יש מקום להסתפק בו שמא הוא ישן, אינו מחוייב לגלות, שהלוקח יכול לשאול, ואיהו דאפסיד אנפשי׳.

ובגוף הענין – אפילו בתדרש״י הוא רק להידור – ראה קובץ אהלי שם ז, רמב.  ולשלימות הענין, בנוגע להשמועה בשם כ״ק אד״ש בתדרש״י (ראה קובץ העו״ב אהלי תורה פח. צו) – ראה העו״ב תקפט, ונדפס גם במקדש מלך ג קמט, מענה לרי״מ שי׳ קאזימינסקי לאלו שאמרו שפסולות: הבודים דברים מלבם ואומרים אותם בשמי .. ויזהירם ניט מלחמה האבן בי. אלא שכמובן אי״ז ממין הטענה, שאין המדובר וקס״ד לפסול ח״ו. ומ״מ, הבאנו ג״ז למען לא יחסר המזג.