Can I Say “Thank G-d”?

 

Question:

I work in a field where I interact almost exclusively with Goyim. When a client asks me “How are your doing” is it Mutar to answer “Thank G-d”? Or is it saying Shaim Hashem l’vatala?

Saying “Thank G-d Alm-ghty” (as the Rebbe seems to append whenever he says “G-d”) would come across as bizarre in a typical professional exchange. If it is forbidden, is there an alternative for Boruch Hashem in English?

 

Answer:

It is forbidden to answer “Thank G-d”. As it is considered saying Shem Shomayim l’vatalah.

Adding the word A-mighty doesn’t make it acceptable either; rather, it’s considered saying two names of Hashem l’vatalah. Some suggest saying “Thank the L-rd”, but not everybody considers this an acceptable option either. As for the Rebbe saying often “May G-d A-mighty bless you”, see below in the references.

There are many alternatives and you may choose whatever you are most comfortable with. For example, “Thank the One above”; “Thank G, O, D” (pronouncing the actual letters), or “Thank Him” (pointing upwards). You can choose any variation of the above, or other original ideas.

You should however not try to avoid thanking Him by using secular alternatives, such as “Thank Goodness”, as there is a Mitzvah to thank Hashem for everything.

May I add that the fact that it might sound bizarre shouldn’t be a concern; on the contrary, it is an opportunity to be Mekadesh Shem Shomayim and explain where possible and relevant your behavior, in order to show reverence to G-d, and in line with Halacha, Jewish law. Society nowadays respects people who live up to their values; bizarreness often provides an added dimension of intrigue leading to more respect and even awe.

As to your comment about Ama D’bar (the common custom of society at large) saying it, this is unfortunately true. Indeed, when Poskim caution against such behavior, they make mention of the fact that society is ignorant of this Halacha. However, it is noteworthy that the previous Rebbe remarked on this practice as follows: When a simple Jew says Gimmel Aleph Tes (G-o-t, the Yiddish equivalent of G-d) Atzmus (the very essence of Hashem) is speaking, but when a Ben-Torah says so it is [merely] a name of Hashem. Great caution is required when saying Hashem’s name.

 

See here:

Halacha2go.com #109: Is It OK to Say Thank G-d?

 

Sources:

שו״ע אדה״ז פה, ג. סדר ברה״נ יג, ד. משנ״ב פה, י. וכן נקטו כמה פוסקים. וראה שו״ת אג״מ או״ח ד, מ. [ויש שכתבו להתיר כשאומר דרך שבח והודאה. אבל דעת אדה״ז שהותר רק כשיש לו שמחת הלב. ולכאו׳ מזה שהתקינו לשאול שלום חבירו בשם (ראה לקמן) מוכח שלולא התקנה אסור אף שהוא דרך שבח והודאה. וי״ל. ואכ״מ. וראה לקמן בארוכה]. וראה בארוכה במכתב אאמו״ר בנספחים שבסו״ס קדש לה׳ (רייך). וראה בשאלה #2506.

וראה גם לקו״ד ג, לקוט כג ע׳ 822 בהערה. שם ע׳ תיג. שיחת ליל שמח״ת תשי״ד, ושם המשמעות – שחסרים כמה מלים בההנחה (באידיש) – שאסור לבטא שם השם אפי׳ בלע״ז חוץ ממצבים מיוחדים. ולא נתפרש למה הכוונה. (וראה לקמן). שיחת י״ב תמוז תשכ״ה (שכן נהוג אצל חסידים בנוגע לניגון ״ניעט ניעט״, ע״פ פס״ד אדה״ז). שיחת ט״ו בשבט תש״מ. ועוד.

בנוגע לתיבת A-mighty – לכאו׳ פשוט ע״פ הנ״ל. ועצ״ע אם הוא בגדר כינוי בלע״ז. וראה קו״א לשו״ע אדה״ז שם ג. ולא מצאתי שיעירו מזה. ולהעיר שבמכתבי רבינו שבאנגלית לפעמים נמצא עם קו המפסיק ולפעמים לא. וראה לקו״ש כד ע׳ 410 בנוגע לתיבת ״לארד״. וראה גם המענה בקובץ והאר עינינו בתורתך ע׳ רכד. ושקו״ט בכוונת הדברים בכ״מ – ראה קובץ שאלות פירושים וביאורים באגימילסקי חו׳ א. ב. ח. ט. ועוד. וראה שו״ת בית אבי ד, א. דברי אפרים אליעזר יד. תשוה״נ א, קכח. שם, קפה. ג, שנג. פשט ועיון (שלו) ברכות מ, ב – אות קסו. והדברים עתיקים.

בנוגע להנהגת כ״ק אדמו״ר כשבירך אנשים בחלוקת הדולרים לצדקה וכיו״ב – מעיקרא קס״ד, דמיירי שיש שמחת הלב ואי״ב חשש מדינא. ושוב נמלכתי, דמעיקרא ל״ק, שכן הנהגה זו היתה כשמברך אחרים (ול״ש להתיר מחמת ברכה בדרך שמחת הלב דקאי במברך השם דוקא), והרי התקינו ששואל אדם שלום חבירו בשם – ברכות נד, א, ושאלת שלום חבירו היינו ברכת  שלום, דהא ילפינן לה מבועז שאמר יברכך ה׳, וכ״מ בפי׳ הריב״ן מכות כג, ב. (וכפירש״י ויחי מז, ה. וכ״ה בכ״מ וכעובדא דר״ע במו״ק כא, ב. וראה תוד״ה אין – קדושין ע, ב. אבל להעיר ממקרא מלא: מקץ מג, כז. וראה בארוכה שלום רב (בן דוד) ב, א). וראה פנ״י ברכות כז, ב. וכ״כ בשו״ת אבנ״ז יו״ד תעד. וראה בחשיבות הענין בשיחת יט״כ תשמ״ה. אג״ק ב ע׳ קעז. (ולהעיר, שהנהגה זו היתה בלע״ז דוקא, שעכ״פ קיל טפי – ראה גם בקו״א לשו״ע אדה״ז ספ״ה שם).

[והנה, בפשטות שאילת שלום חבירו בשם היא הזכרת ש״ש לבטלה, והותר רק מחמת התקנה – ראה פי׳ הריב״ן מכות כג, ב ד״ה ושאלת, שהתירו לברך ואי״ב משום מוציא ש״ש לבטלה. ומשמע שזה גופא התקנה להתיר. וכ״מ בריטב״א ברכות סג, א ד״ה ואומר עת. וראה גם בחדא״ג מהרש״א ברכות סג, א ד״ה ואומר עת (אבל שם לפנ״ז: גמגום לאיסור). וכ״כ בפי׳ ר״א מלונדריש ברכות שם, שאסור להזכיר ש״ש לבטלה והתירו מפני דרכי שלום. ועד״ז בנמוק״י.

אבל בלישנא בתרא פי׳ הריב״ן שחובה לשאול שלומו בשם. (וכבר העירו שבפיה״מ שם משמע שהוא רשות. וראה הגר״י פערלא לסהמ״צ רס״ג א, מח, א. ובמאירי מכות כג, ב הביא פלוגתא בדבר. וראה תפא״י ברכות ט, ה אות לד. ועוד. וילה״ע מירושלמי ברכות ט, ה, וכ״ה ברות רבה ד, ה[ד]: גזרו בי״ד של מטה (ובגמ׳ מכות שם: עשו  בי״ד), ומ׳ דחיובא קאמר. וררה יפה ענף השלם שם. ובאמת, כ״ה פשטות הפי׳ ב״התקינו״. וראה גם פי׳ נר מצוה להגר״מ פיזאנטי לאזהרות ר״ש גבירול עשה אות עב – ע׳ רכ.

ולפי׳ זה י״ל שבאמת אינו לבטלה מצ״ע. (ולהעיר, שגם לפי׳ זה – מיירי בהזכרת ש״ש ממש, ומש״כ שם שאומרים שלום שהוא שמו של הקב״ה, בא רק ליישב שאין תפיסה עלינו שאין נוהגים להזכיר ש״ש – דבשלמא לפי׳ קמא בלא״ה אין חובה להזכיר ש״ש, אבל לפי׳ בתרא תיקשי כנ״ל (ראה גם הגר״י פערלא שם. וראה שו״ת תשוה״נ ד, מח), ומיישב – שגם באמירת שלום סגי. אבל ראה בשו״ת בנין שלמה ב יו״ד כב ד״ה ושוב ראיתי (נדפס גם בשד״ח י (בהוצאת קה״ת) בקונט׳ באר בשדי, מכתב יב) שפי׳ באו״א, שהתקנה לפי׳ זה היא באמירת מילת שלום גופא. וכ״כ בשו״ת בנין שלמה ב יו״ד כב ד״ה ושוב ראיתי. וכדבריו, כ״מ בערוך ערך עת. וכ״מ בפיה״מ (ראה  בכוונתו – משנה לחם להיעב״ץ ברכות ט, ד ד״ה שיהא. וחולק עליו. שו״ת בי״א אה״ע פו. שפ״א שבת י, ב. הגר״י פערלא שם. פסקים וכתבים דלקמן. וראה בפי׳ נחמד למראה (אשכנזי) לירושלמי שביעית (דלקמן), ששלום ושם ה׳ הכל אחד. ולהעיר,שבתרגום קאפח: שמילת שלום עשאוה משמותיו של הקב”ה, ועד״ז בתרגום קורח: כי שלום משמות ה׳ קבעוה. אבל בדפוסים: מפני שמילת שלום היא שם משמות הקב”ה. ועד״ז הוא בפיה״מ שבמאירי. וצע״ק שאם התקנה היתה לומר מילת שלום, מדוע כ׳ שם הרמב״ם שהוא היתר. ועכצ״ל שגם מילת שלום אינה מותרת מצ״ע. וראה הגר״י פערלא שם. ואינו עולה כ״כ יפה עם הפי׳ והגי׳ שקבעו ששלום יהא משמותיו, ומ׳ שקבעו לד״ז גופא עבור ש״ש חבירו. אבל באמת אין הכרח לדבר, וכוונתו מבוארת שקבעו שתיבת שלום היא משמותיו הרבה לפני התקנה, ומה״ט נזקקו להיתר. גם י״ל, כמ״ש הגר״י פערלא שם, שלרמב״ם התקנה היתה באמת בדרך חובה, ול״כ כ״א שהראי׳ מבועז מוכיח רק ההיתר. וא״ש). וראה שיחת ש״פ וישב וכ׳ כסלו תשל״ז, במה שצ״ל בשם הוי׳ דוקא, ולא סגי באמירת שלום, ואפי׳ שם אלקים. וכנראה, אי״ז בהתאם לפי׳ הערוך והריב״ן. וילע״ע. ושם בשיחה מוכח שמפרש שמצ״ע ה״ז איסור, ושלרמב״ם  איסורו מדאורייתא).

 וראה מאירי ברכות סג, א: אע״פ שיש פ״פ לא להזכיר את ה׳ לבטלה ודרך הדיוטות הוא. ויל״פ בדבריו עדמש״כ בריטב״א מכות שם ד״ה שאלת, שנראה כמזכיר ש״ש לבטלה. ול׳ פירש״י ברכות שם ד״ה ואומר עת: להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור. ובד״ה שיהא, שמזלזל בכבודו של מקום להוציא ש״ש. ומ׳ שאינו איסור להדיא. ובנמוק״י: אע״פ שמצוה להזהר מלישא  השם תמיד בשפתיו רצו להתיר. ומשמע ג״כ דלא מיירי מאיסור גמור. וראה שבו ואחלמה ברכות שם. יפה ענף השלם ועץ יוסף לרות רבה שם. וראה גם שו״ת קרן לדוד קונטרס תשלומי קרן קו״א לסכ״ד בסופו. ואולי כיון שהוא דרך תפלה ושבח, ועדמש״כ הרמב״ם שבועות יב, יא (וראה רמב״ם ברכות ד, י) במי שהוציא ש״ש לבטלה שימהר לפארו וכו׳ (ויש לחלק), ואינו דומה לברכה בדבר שאי״ב שמחה, שבדרך ברכה חמור יותר. וכ״מ להדיא בשו״ע אדה״ז קנו, ב  במוסגר. (אבל שם שהתירוה, ולא שחייבו. וצע״ק, דלאו רישא סיפא, שאם אינו בגדר ש״ש לבטלה, מדוע הוצרכו להיתר. וי״ל כנ״ל שנראה כזלזול בש״ש. וי״ל דוגמתו המבואר בשו״ע אדה״ז קפח, יב, שאין איסור באמירת יעלה ויבוא בתוך הרחמן כשאינו חוזר, שהרי אנו אומרים תחינות ובקשות שי״ב הזכרת שמות כל היום, אלא שאין נוהגין כן לפי שלא רצו לאמרם שלא לצורך. וראה  שו״ע אדה״ז רטו, ג (ובמוסגר), שמה״ת אסור רק כשמזכירו בדברי הבאי שאי״ב צורך, ומדרבנן גם בדרך ברכה שא״צ, אבל  לצורך מותר להזכירו אפי׳ בדבר הרשות. ויש להעמיס כעי״ז גם בשי׳ הרמב״ם – כ״ה בכ״מ בשיטתו. ואכ״מ – שברכה  לבטלה היא דאורייתא. וראה עוד לקמן מזה. ומ״מ יש לחלק פורתא, בין ברכת חבירו לתחנות ובקשות. וק״ל. והארכנו בענין הזכרת שמות לצורך בבירור הלכה הנד׳ כנספח ללוח יומי לפורים דאשתקד). וראה גם תפא״י ברכות הלכתא גבירתא ט, ה. שו״ת אג״מ יו״ד נא, א].

וכבר נתקשו במה שהושמט ד״ז ברמב״ם ושו״ע – ראה שו״ת בי״א שם. ובמשנה לחם ליעב״ץ שם כ׳ שהוראת שעה היתה. (אלא שהו״ע הביאו בסידורו הלכות הנהגת שאלת שלום. ושו״ר בח״ב בהגהות נוה שלום – ע׳ סד, שציין למש״כ בספרו משנה לחם. ולהעיר כנ״ל שהובא גם בשו״ע אדה״ז (במוסגר ודרך אגב)). ועד״ז כתבו בכ״מ שהתקנה נתבטלה לאחמ״כ – שו״ת בי״א שם. יהודה יעלה או״ח ט – הובא בשיחות הנ״ל. שיח יצחק סל״ט ד״ה ועוד. וראה מור ואהלות פוסק באהל ראשי בשמים ז (ה, א)  בהערה ד״ה ועלה בלבי. (וראה עד״ז אהבת השם אלפייה, הקדמה כוללת, הגה ו – ב, ב – מה שנזהרים בזה בזמנינו. וכן גם במבשר צדק קאצבורג ילקוט המליצות ואתחנן ע׳ סז. שו״ת חמדה גנוזה שלוש ב, ט, ג. וראה גם שו״ת תשוה״נ שם במה שנשתרבב המנהג מה״ט לומר ברוך השם).

וידוע גם בשם הגר״ח מבריסק, שמיישב עפ״ז מה שהתירו לעקור איסור מה״ת בקו״ע, שהיתה בתור הוראת שעה – ראה מסורה חו׳ יא. (אבל ראה לעיל מד׳ רש״י ועוד שהוא רק נראה כדבר האסור). וראה פסקים וכתבים ב, קט. רשימות חו׳ ו. ויל״ע בכוונת הרמ״א בד״מ יו״ד שפה, א, שש״ש שבימינו אינה ש״ש שבגמ׳.

 וראה גם תו״ש (כב מילואים ד, ט – ע׳ קסח. כט, א, יא – ע׳ מו) שהתקנה היתה לשאול בשם המפורש דוקא [וכן י״ל להשי׳ ששם המפורש היינו שם הוי׳. וראה בשיחה הנ״ל ששאלת שלום צ״ל דוקא בשם הוי׳ וכמו שעשה בעוז והקוצרים וכו׳. וכ״מ   במנחת בכורים לתוספתא ברכות ו, כט (הובא לקמן)], והוראת שעה היתה, כמש״א עד״ז ביומא סט, ב, עיי״ש שה״ר לד״ז.  ויש להוסיף, שלפ״ז יל״פ בדא״פ מש״א יומא לט, ב, שמשמת שמעון הצדיק נמנעו מלברך בשם – דקאי על ברכת חבירו דייקא. אבל כל הראשונים לא פי׳ כן. ואיך שיהי׳, כיון שפסקו מלברך גם במקדש, ממילא מובן שפסקו בגבולין. [ובפירש״י  עירובין יח, ב ד״ה דיו שמברכים רק בשם בן ב׳ אותיות – היינו אחר החורבן. וראה שו״ת יהודה יעלה דלקמן].

[ועלה בדעתי לפרש עפ״ז הפסוק ברוך הבא בשם ה׳, ורבו הדקדוקים בזה, ששינה מל׳ יחיד לרבים, ובסיומא דקרא מברך מבית השם ולא בשמו. וי״ל, ובהקדם הפי׳ הידוע דל״ח לשואל בשלום חבירו בשם שמא ימות ומפיק ש״ש לבטלה כיון שהמקדים שלום זוכה לאריכות ימים [ועפ״ז ביארו מה שהעונה אומר עליכם שלום בהיפך, כיון שאי״ב סגולה לאריכות ימים ואין לו להתחיל בתיבת שלום (ראה המובא בטעמי המנהגים לקוטים לב – נסמן גם בלקו״ש כה ע׳ 166 הערה 57. שער בת רבים רות ד״ה והנה בועז בא – כט, ב. ובכ״מ. וכמה מהם נסמנו בשלום רב (בן דוד) ב הערה לג)]. ומעתה י״ל, שברישא דקרא קאי במקדים שלום לחבירו, ששואל בשם, וכנ״ל – היינו בשם המפורש, אבל בנוגע למברך מאיפוא יקבל הברכה בשם, ועז״כ ברכנוכם מבית השם, שאכן ברכתו היא ברכה כללית, שמקבל מברכת כהנים בשם המפורש שבמקדש. וי״ל עוד, עפמש״כ באג״ק שם, שמה״ט תיקנו שישאל בשם, להשוות המברך והמתברך, שהמברך מקבל ברכתו מבעל הברכוצ פת וכמ״ש ואברכה מברכיך, וע״י שמברכו בשם, גם המתברך יקבל ברכת השם ולא רק של בו״ד. וז״כ סיפא דקרא, ברכנוכם מבית השם, שהמברך קיבל ברכתו וילפינן לה ״מבית השם״, מברכת כהנים, שנא׳ בו ואני אברכם לכהנים].

אבל לכאו׳ הוא נגד סתימת כל הראשונים. וגם ל״מ כן בפירש״י עירובין שם, שהוא גם לאחר חורבן ביהמ״ק. גם בריב״ן מכות שם: אנן נמי כי שיילינן. ובערוך ערך עת, והובא בפי׳ מלאכת שלמה ברכות שם: אל תאמר שזו התקנה היתה בימות הראשונים וכו׳, עייש״ה. ובפיה״מ שם: אע”פ שנתיישנו ורחק זמן אותה תקנה. (אבל קאי שם בתקנת חכמים בכלל). וכן בשו״ע אדה״ז הביאו לדינא כנ״ל.

אמנם, בשיחה הנ״ל מפרש ג״כ עד״ז, שהתקנה היתה מחמת קלקול המינים (ששם ע״ז הי׳ שגור בפי כל – ראה גם בשטמ״ק וריטב״א ברכות סג, א. ס׳ המכתם ברכות שם. ריטב״א מכות שם. ועוד. וכ״מ להדיא ברות רבה שם ובמפרשים. ובשיחה הובא פי׳ רה״ג שם, שנדפס לאחרונה מהגניזה בקהיר, והובא בס׳ הנר ברכות שם, שהוא מחמת אמונת השילוש של הנוצרים, שהיו מברכים בשאלת שלום באמונתם. ואכן רה״ג גריס להדיא שם במשנה שהתקנה היא משקלקלו המינים, עיי״ש. וכ״ה באוצה״ג ברכות בפי׳ ר״ח ע׳ 72. מלאכת שלמה. ועוד. אבל בפירש״י ברכות נד, א ד״ה שיהא וד״ה ואומר עת פי׳ שהתקנה היא מחמת בשביל כבוד הבריות ורדיפת שלום. וכ״מ בנמוק״י שם. וי״ל. וכ״ה בפי׳ ר״א מלונדריש הנ״ל. וראה בארוכה חקרי זמנים הילביץ פת ב ע׳ שסג ואילך), וממילא כשנתבטל קלקול המינים (עיי״ש בשיחה, שלאחרי מוחמד הישמעאלי נתבטל או נחלש עכ״פ) יש בזה איסור. ובפרט זה ה״ז כעין פי׳ הגר״ח מבריסק הנ״ל.

[ואולי אין כוונתו בהשיחה לאיסור ברור, כ״א נדנוד עבירה וכדומה. גם י״ל שבשיחה הנ״ל קאי בשיטת הרמב״ם דוקא, שלא הביאו לד״ז בס׳ היד (אבל בשו״ע אדה״ז הביאו כנ״ל), ומשו״ה מחלק שהתקנה היתה רק בימיהם. וי״ל עוד, דלדידי׳ שברכה לבטלה דאורייתא, אאפ״ל שבדרך ש״ש מותר, דמ״ש מברכה שא״צ (אף שיש  לחלק, וכמו שהיא להסוברים שהיא דרבנן שרק בדרך ברכה אסרו. וכן פשוט, שגם לדבריו מותר לומר תחינות ובקשות. ועדיין י״ל ולחלק), ואמטו להכי בהכרח שהותר רק מפני קלקול המינים בבחי׳ עת לעשות. אבל להלכה שהיא דרבנן, ושמותר להזכיר לצורך, אה״נ שההיתר בעינו עומד. וא״ש שאינו סותר למשמעות אדה״ז, שאין איסור בש״ש בשם. ועצ״ע.

ולבי׳ הנז׳ מה שעשו כן כבר בזמן בועז וגדעון לפני זמן קלקול המינים והנוצרים – עיי״ש בשיחת ש״פ וישב משנ״ת. וראה רשימות חו׳ ו, שאולי הוא מתקנות עזרא ובי״ד, ונתקן בב״א עם התקנה שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם. וראה גם הגהות הרש״ש ב״ק פב, א. ועולה בקנה א׳ עם המבואר בשיחה ששניהם מחמת קלקול המינים. וברשימות שם, שלגי׳ מד״ר רות, התקנה היתה כבר ע״י בועז, עיי״ש. ולהעיר שהסברא ששכחום וחזרו ויסדום שהובא בד׳ השואל ברשימות שם – כ״ה ברד״ל רות רבה שם. וברשימות מציין לתוספתא לתוספתא ברכות ה. ואוצ״ל: ו. והיינו, שם כט, שלפי׳ המנחת בכורים ולגי׳ הגר״א נעשה בזמן בועז, ומתיישב גם עם גי׳ דידן שזקנים מבליעין אותה – שכיון שהתורה היתה משתכחת היו מחזירים אותה בדרך הבלעה ע״י ש״ש בשם (או כפי׳ החס״ד שם שפוגמין בכבודה, אבל לש״ש מחמת תקנה זו – ראה בחס״ד בפנים. ובש״ס דפוס וילנא הושמטו רוב דבריו. וראה מה שפי׳ בהנשר ד, לב ע׳ 131. ורבו הפי׳ בתוספתא – ראה במפרשי התוספתא. להעיר שבילקוט המכירי משלי כב, כג גריס מבליעין אותו), וא״כ אינו כהמבואר לפנ״ז שם שתיקנו עזרא, או״י להיפך שעפ״ז מוכח שבועז לא תיקנה. ואכן כ״ה להדיא בס׳ המכתם ברכות שם, שע״פ התוספתא לא תיקנה בועז (עיי״ש השקו״ט מי תיקנה), וחסידים שבדור עושין אותה לעצמן. ובהערת המו״ל ברשימות שם השיאו הכוונה לד״א. ואינו מחוור. ובאמת, יותר נ׳ דקאי אדסמיך לי׳ ממש, ור״ל שבתוספתא הובא דין שאילת שלום במרחץ, וצ״ל: פ״ב (והיינו – שם כא), ורמב״ם השמיטו. ועצ״ב קצת, שלא הובא מגמ׳ (שבת י, א. ושם ע״ב, מימרא דר״ה משמי׳ דעולא). וכן צ״ב קצת השייכות להמבואר לפנ״ז בנוגע לגוף תקנת ש״ש בשם].

וראה בכללות הענין בס׳ שלום רב בן דוד ד, ד ואילך. וש״נ.

וראה גם שו״ת התעוררות תשובה ד, קנ שנתעורר מזה בנוגע לברכת חבירו בלע״ז. ושם שגם אם במברך לגוי אין להתיר, אבל מ״מ אינו לבטלה. וראה גם יהודה יעלה שם. וראה שו״ת בצה״ח ה, ע, ה. בפרש״י גיטין סא, א משמע רק להתיר הזכרת מילת שלום מפני דרכי שלום. אבל ראה שו״ת מהר״י מברונא שבירך לפועלים גוים בשם השם בלשון אשכנז, עיי״ש בארוכה. וכן יש להוכיח ממש״כ  הפוסקים שרק בשלום אסור לכפול להם לפי שהוא שם השם, וכן בשאר ברכה בלשון שם (ראה ט״ז  יו״ד קמח, ו בשם הסמ״ק. והוא בהגהות ר״פ שם קלג. וראה ש״ך שם ז). ומוכרח שמה שאמרו (גיטין סא, ב) ששואלים בשלומם מפני דרכי שלום – היינו בשם ה׳, ורק שאסור לכפול, דבחדא זימנא סגי (ראה מהר״י ברונא שם). וכ״ה להדיא בפיה״מ גיטין ה, ט (וראה שם שביעית ד, ג). והובא בט״ז יו״ד קמז, ב. וכ״ה בפשטות, שהתירוה מפני דרכי שלום, ואם כששואל שלום חבירו משתמש בשם השם – עכצ״ל שכ״ה גם בשלום הנכרי (ובפירש״י ועוד שכתבו שההיתר לומר מילת שלום לנכרי – היינו שלפירושם כ״ה גם בשלום חבירו). ושו״ר בנחמד למראה (אשכנזי) לירושלמי שביעית ד ד״ה מתני׳ ומחזיקין שהאריך בדבר והוכיח במישור שכ״ה. וראה גם הגהות הרש״ש גיטין סא, א. ושם גם בנוגע ללשון לעז. וראה אהלך באמתך כב.

 

 

#2731