בענין אשה ששואבת חלב

 

שאלה שנתקבל מהגאון בעל עיטורי מרדכי שליט״א. וזה לשונו: 

שלום וברכה למרן שליט”א. שלחתי שאלה על פטור מינקת בצום, בענין מינקת בשביל למנוע הריון. מאד חשוב לי התשובה של מרן אם זה לא קשה.

השאלה היא מהגאון רבי אור אשתאור שליט”א. מינקת עם ילד בן 5 חודשים שניזון ממטרנה 100%, האשה מניקה רק בשביל למנוע הריון, ואת כל החלב תורמת לבנק חלב אם. האם צריכה לצום. אמרתי להם שאפשר שלא תשאב באותו יום, ואמרו שלא רוצים להפסיק בשביל שלא תראה הכתמות. ועוד דכיון שרגילה להניק הגוף ממשיך לייצר חלב. מה הדין לגבי הצום מחר בי״ז בתמוז. [כאן האריך הגאון בעל עיטורי מרדכי שליט״א בראיות לכאן ולכאן. ועיקרי דבריו נזכרים גם בתשובה. ולמען הקיצור לא הועתקו כל דבריו]. והנה אם נאמר שיסוד ההיתר של מינקת לא לצום בגלל קיום הולד, לפ”ז אשה השואבת חלב חייבת לצום, אבל אם נאמר שהפטור מלצום כיון שהיא חלשה פטורה מלצום. השאלה היא מה הלכה למעשה.

 

מענה:

פטורה לצום.

 

הנה, בדע״ת למהרש”ם או״ח תקנ, א ד״ה מיהו מעוברות כתב לפטור כל יולדת במשך כ״ד חודש, שאף שפסקה להניק דינה כמינקת דאיבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עלי’ עד כ”ד חודש. והביא כן גם מכנסת יחזקאל עא, ל. אלא שאין בשו״ת כנסת יחזקאל זכר למו. ופשוט שנפלה שם טעות. וכוונתו לקובץ כנסת חכמי ישראל. ונמצא שם על אתר בקובץ א (אדעסא, תרנ״ג) בסי׳ הנ״ל (בדפי הספר – עה, ב), ורמז לזה בדע״ת בכותבו שהוא בשם ״בעל כ״ח״, והיינו בעל כרם חמד. ושגו בזה כמה מהמלקטים, ולכן נטו קו להקל מחמת רום יקרת ערך בעל כנסת יחזקאל. ובדברי הכרם חמד לא נתפרש אי קאי בתעניות תשובה או בשאר תעניות, אף שמסתימת לשונו משמע דאכולהו קאי. ובכל אופן, רב גוברי׳  דמהרש״ם בעצמו, שהביא ד״ז לדינא גם בשאר תעניות. וכמה אחרונים הב״ד מהרש״ם, ופסקו כוותי׳ – ראה פסקי תשובה א, פח. ועוד. אלא שי״ל דמהרש״ם מיירי רק במצטערת הרבה, שהרי פשטות דברי הרמ״א שנהגו להחמיר כשאינן מצטערות הרבה, אף שבכ״מ דהרבה לאו דוקא (דיתגן שבכגון דא שאני). ועכ״פ להמנהג שהביא ברמ״א שבאינן מצטערות מתענות, פשוט שכ״ה בכה״ג, וכש״כ משאר מניקות. גם אפשר, דקאי למחבר שמניקות פטורות לגמרי, אבל לענין המנהג להחמיר במניקות זולת במצטערת הרבה, אפשר שנהגו להחמיר בפסקה להניק אפי׳ במצטערת הרבה. וכ״ז דחוק.

והנה, בכ״מ הקשו על מהרש״ם, דמוכח בכמה דוכתי שלאחר ל״י יולדת בכלל הבריאות – ראה שבת קכט, א. טושו״ע או״ח של, ד. ועוד. (ויל״ד דשבת חמירא טפי, שהרי גם במניקה בפועל אין קולא מיוחדת בדיני שבת, משא״כ בתעניות). ובכלל, מה שאין נפשה חוזרת היינו רק לענין וסתות, שפי׳ נפשה היינו דמה, כדפירש״י בבכורות ו, ב, אבל אינה בכלל חולי, כדמשמע בכתובות סה, ב למסקנא. אבל ראה לקמן. ועיקר, שבפשטות מינקת היינו רק במניקה בפועל, ודינה כמינקת רק עד שתגמול בנה (נדה ח, ב). וכבר העיר בכמה מהנ״ל בכנסת חכמי ישראל קובץ ו, קטו, יג, ג. ונדפס שוב באורח ישר רבינאוויטץ, ווילנא, תרס״ד, חו״מ מב, ד. ועיי״ש שהב״ד בעל כרם חמד בקובץ כנסת חכמי ישראל ופליג עליו. וראה שם חו״מ מג בתחילתו. ועיקר הקושיא בכ״ז, מפשטות כל הפוסקים שיולדות פטורה לכל היותר רק ל׳ יום. וכן מצינו בתענית בכורות שיש פוסקים שנקיבות בכורות מתענות, כולל גם  שתתענה בעד בנה הקטן, שתענית האב אינו עולה, ויש מקילים וסמכו להקל במקום צער ובפרט מינקת, וכן מקילים גם כשאין לה בעל אם היא מעוברת או מינקת או יולדת כל ל״י, הא לא״ה לא. וכש״כ שילה״ק על אלו שהקלו בכל הנשים, כדלקמן. וכן ממש״כ בארחות חיים ועוד שקוראים בי״ג אדר מבעו״י להקל על היולדות. אלא שהעירוני שהראשונים שכתבו לפטור יולדת אפשר דס״ל שאין היתר במניקה בכלל (ראה בב״י תקנד), ואין ראי׳ לדידן. וא״כ, אכתי עמדנו בשאלה, אם מצאנו בפירוש בראשונים דס”ל מחד גיסא דמניקה פטורה, ושבמת בנה אינה פטורה. ועכ״פ, כ״ה להדיא בב״ח תקנד, שבמת בנה או גמלתו חייבת. ובכ״מ  רצו לה״ר שדעת ב״י תקנד ועוד שיולדת פטורה גם כשאינה מניקה, ושבב״ח שם סבר שהיתר מניקה היא רק במניקה בפועל. וצל״ע דאכתי לא מצינו להדיא מי שיאמר היתר אחרי ל״י.

ולענין מעשה, אף שאכן בכ״מ נהגו כך, ואין להכחיש המציאות, ויתר על כן נהגו לפטור בכל הנשים שהם בנות בנים וראויות להוליד, והביאו כן מהרה״ק משידלובצא, ומקאצק, והיהודי הקדוש מפשיסחא ועוד. (ראה דרך צדיקים (ילין) ה, בויוסף אברהם יא בשם הרה״ק מפאריסאוו מה שאמר בשם הרה״ק משידלאווצע. פסקי תשובה בדברי חכמים ח בשם הרה״ק מקאצק. הליכות שלמה דיני תעניות יג הע׳ 16. המובא בזכור לאברהם ראזענפעלד מו, ח. עוד), וכפתגם הידוע שכל אשה היא או מעוברת או מניקה ואם לא הרי היא גלאט קראנק… ויש סמך לדבר בשו״ת רע״י קעד, ובכ״מ, בשם החת״ס שלא הניח לנשים להתענות. אבל ראה שם שאינו מיקל בשופי ממש – אין לכחד שהוא היפך פשטות רוה״פ. וכנראה טעם המקילים שמאז ירדה חולשה לעולם. ובזה גופא – רבו הפרטים ומנהגים והמסורות, באיזה צומות ובאיזה אופנים. והרי הרבה פעמים קשה יותר התענית על בחור בגיל בר מצוה מלבחורה בת עשרים. ויש המורים אדרבה, שבזמנם הקלו שהיתה סכנה ומגפות, ואילו היום אכשיר דרא ויש מזגן וכו׳. והכל לפי הענין. ועכ״פ, השאלה כאן היא למאן דלא שמיעא לי׳ הכי. וכנ״ל שהוא מנוגד לפשטות כל הפוסקים. וילה״ע עוד, שמה שהביאו משו״ת צבי תפארת להדרכ״ת מח, בשם הרה״ק משינאווא, מיירי בתענית תשובה, כמפורש להדיא. ואין מכאן מקור לת״צ כלל. וכן מצאנו בכמה שו”ת שהקילו בתעניות של תשובה ותיקוני בזה”ז בכלל, ובפרט לנשים.

ויש שהביאו מא״א תנינא תקנ, א. אבל שם נזכר רק באגב שכל כ״ד חודש אברי׳ מתפרקין. ויעויין שם שהתיר בפועל רק כשהפילה לפני כמה שבועות ומצטערת. ועייש״ה.

ויש שרצו לה״ר להחמיר ממש״א שאוכלים רק כדי קיום הולד דמיירי רק במניקה בפועל – ראה ארח ישר שם ועוד. וליתא דקאי ברובא, שמניקות בפועל, ודיברו בהווה, ובאו לשלול רק שלא יתענגו יתר על המדה, כדלקמן, שהרי הובא ד״ז בכמה ראשונים גם לגבי חולה בחדא מחתא. ונלאיתי להעתיק כל דבריהם. ושו״ר שנסמנו דבריהם בשמחת יהודה דלקמן.

והנה, בהלשון כדי קיום הולד, הנה י״ג לקיום הולד. וחילוק טובא ביניהם. כן להעיר שבשו״ע נזכר רק בל׳ ראוי וכו׳ ומשמע שהוא חומרא בעלמא. (וכ״ה בכלבו דלקמן. אבל בשינוי, דהתם כתב שראוי שלא להקל כ״כ על עצמן ואם תאכלנה שלא להתענג וכו׳. ומשמע דתרתי קאמר שראוי שלא להקל בכלל. וגם אם מקילות – רק כדי קיום הולד). אמנם ברמב״ם תעניות ג, ה משמע שהוא מדינא, שכתב כי האי לישנא: בשאר התעניות אין עוברות ומניקות מתענות ואע״פ שאינן מתענות אין מענגות עצמן בתפנוקים אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד. וכבר עמד בלשון השו״ע  בשו״ת מטעמי יצחק בורשטיין או״ח ל – עז, ב . וראה שו״ת שואל ונשאל ה, צה, שא״צ לדקדק כ״כ בדבר, והעיקר שלא להתענג במותרות. וראה גם מטעמי יצחק שם, שהוא רק מדין להתאבל על הציבור ולא מחמת חובת תענית. ויש שר״ל וליישב, דהתם בתעניות שגוזרים על הציבור דחמירי טפי, שהרי בראשונות אפי׳ מעוברות מתענות, משא״כ בד׳ צומות. והוא תמוה. ועוד, שבתוספתא תענית ב, ד, ובירושלמי תענית א, ה, משמע דקאי אכולהו גם בד׳ צומות. ובשו״ע תקנד, ה הביאו רק בדיני ד׳ צומות. וכ״ה גם בכלבו ת״ב סב. (ובב״י הביאו משו״ת הרשב״א. וראה בהערת המהדיר לשו״ת הרשב״א הנדו״ח ח מכת״י מא)

ומצינו גם שכמה מהמורים שסמכו אמהרש״ם הדרו בהו מכח ראיות הנ״ל ודומיהן – ראה לדוגמא שו״ת יחו״ד א, לה. והדר הוא לכל חסידיו בחזו״ע פורים ע׳ לט, זולת במרגשת חולשה יתירה. וכמה מאחרוני הזמן כתבו שאין המנהג כמהרש״ם.

ובעיקר השקו״ט אם הפטור מחמת צער האם או הולד – מצינו גם ברי״ו בתולדות או״ח נתיב כז, א שכתב בשם הגאונים בטעם שאסורות להתענות משום  צער הולד. ויל״ד שי״ל שזהו טעם לאיסור ולא לפטור, שעדיין מקום לפטור משום חולי כמ״ש מהרש״ם. (כן יש שהביא ממשנ״ב תקעה, יז, שההיתר רק משום צער הולד. וגם שם הוא בטעם שאסור להחמיר. ולא בגוף הענין. ומיירי בשאר תעניות. והוא מתשב״ץ, כדלקמן). וכפי שהביא ראי׳ בדע״ת שם מל׳ רש״י עירובין ק, ב, ד”ה צער העיבור, וכן מרש״י יומא מז, א שמעוברות חולות הן. ואפשר שהן בגדר מקצת חולה, שהרי בחולי גמור פטור גם בת״ב. וכ״ה לענין מניקות, ראה מהרש״ם שם מכתובות סה, ב דסתם מניקות חולות נינהו. ואף שכתב שם בעצמו לדחות שאינו למסקנא בגמ׳ – ראה פי׳ ר״ח שם. שטמ״ק בשם ר״י מיגאש. מאירי שם. גם ברמב״ם אישות כא, יא: מפני חולי התאוה שיש לה. ומשמע קצת דאזיל בשיטת רבו ר״י מיגאש הנ״ל.

ואפשר שכ״ז תלוי בהפלוגתא אם מקום למעוברות ומניקות להחמיר או לא, שבשאר צומות קייל״ן להתיר להחמיר וכפי שנהגו, משא״כ בתענית יחיד. ועמד בזה במג״א תקנ, ב בסתירת דברי המחבר. וכתב לחלק בין הדבקים, שרק בתענית יחידים אסור להחמיר. וראה מט״י תקנ, ג, באו״א מחמת שהן תעניות הרבה. וכ״כ במאמ״ר תקנ, ב. והכי מתפרש בתשב״ץ מרא דהאי שמעתתא. ואכן, נחלקו בכ״מ בדעת המחבר אי שרי להן להחמיר להתענות בד׳ צומות – ראה מט״י שם. שו״ג תקנ, ה. יוקח נא תקנ, ד. תורת חיים סופר תקנ, ב. שואל ונשאל דלקמן. שו״ת יחו״ד שם. הנסמן בשו״ת שמחת יהודה אזולאי ב, יב. ועכ״פ, משמע שאין דינן כחולה ממש, וכידוע בשם ר״ח מבריסק, שחולה שמתענה אי״ב גדר תענית, ואין בזה שום ענין להחמיר. ומוכח כן גם ממה שמתענות ומשלימות בת״ב. וכמ״ש רמב״ן בתוה״א ענין אבלות ישנה שאינן בגדר חולה, והביאו במ״מ לרמב״ם תעניות ה, י. ולאידך, גם אינו רק משום צער הולד, דא״כ ליתסר להחמיר. וי״ל כנ״ל שהוא כמקצת חולה (אבל כואבי עינים וחש בראשו פטורים רק בתענית אסתר). ויתר על כן, מצינו בגליון מהר״ם בנעט על השו״ע תקנ, דחולה קצת קיל טפי ממעוברות ומניקות. ולהעיר, שבחולה קצת כתב בשו״ת רמ״ץ א, לט, ז שצריך להתענות. ומדבריו משמע גם בסתם חושאיב״ס. והוא תמוה. (גם לגבי ת״ב נדחה השוום זל״ז – מעוברות ומניקות וקצת חולי – בשו״ת שבו״י ג, לז, הובא בהגהות רעק״א תקנט, ט  ובה״ל שם. וכן גם לחומרא, ראה משנ״ב תקנד, נא, לגבי האוכל בת״ב בכלל שאינו נדחה. וראה בערוה״ש תקנ, א, להקל בשאר צומות לחלוש בגופו. וראה גם כה״ח תקנ, א בזקן ותשוש כח המצטער. ומש״כ שם שהוא באומר הרופא שהצום יזיק לו – נראה דמיירי מהיזק פורתא, דאלת״ה גם בת״ב וגם באינו זקן פטור).

אבל ראה שו״ת דברי יציב לקוטים והשמטות סה, שהוכיח דהכל תלוי בצער הולד. וקדמו בראיותיו באורח ישר שם. ועיי״ש בדברי יציב, דאיהו נמי לא שמיעא לי׳ להקל כל כד חודש. גם בחזו״ע תעניות ע׳ סב הוקשה לו בל׳ השו״ע שלא יאכלו רק כדי קיום הולד. ואפשר – נוסף לכל הנ״ל – דלצדדין קתני, וקאי אמעוברות.

ומטו בה בי מדרשא שההיתר במעוברות הוא מחמת שאין חיוב על העובר להתענות. וראה שיעורי הרב ת״ב כג. ואף שחידוד נאה הוא, אינו ע״פ פשטות הסוגיא. ולהעיר שאם בסכנת הולד עסקינן, ההיתר רווח גם בת״ב וביו״כ, כעוברה שהריחה, שבפשטות הוא משום הולד כמפורש בכ״מ. אבל ברמב״ן בתוה״א ענין הסכנה נראה שב׳ אופנים בדבר. וכן גם במינקת, ראה שו״ת דבר שמואל קז, הביאו בשו״ת חת״ס ו, כג. בה״ל תריז. ובשאר צומות, גם באינה מצטערת אבל הולד מצטער, יש להקל ואין לחוש למנהג – ראה דע״ת שם.

ועוד אופן מצינו בב״י תקעה ד״ה ועוברות, בשם תשב״ץ תכח, וכוונתו לתשב״ץ קטן, ראה מהדורת ירושלים תשס״ה ע׳ רנט, מפני שמתנוולות לבעליהן (נוסף לזה שהוא רע לולד). אמנם, לא קאי התם בת״צ.

סו״ד נראה להקל. ובמכ״ש מהדעות שגם באינה מניקה בפועל. והרי יש שהתירו שלא לצום בהפסד ממון – ראה שו״ת אג״מ או״ח ד, קיד. וכן הקלו בכ״מ לשוחטים אף שאפשר לדחות השחיטה (ואכ״מ בזה). וסו״ס הרי היא חלשה מההנקה. ואם נורה לה לצום, אפשר שתמנע מלהניק, ונכנסת בחשש שלא תוכל למנוע ההריון, שג״ז בגדר חולי מסויים. וגם יש תקנת הולד שבבנק החלב, שתמעיט מחלב. וגם הפסד הוא להם, אף שאינם מתחשבים כ״כ בכמויות קטנות כאלו. ובא״א מבוטשאטש ובשו״ת אג״מ שם שאם המתענה חלש יותר משאר המתענים – ראה גם ערוה״ש תקנ, א – בכה״ג לא תיקנו. ולהעיר גם, שיש שהקלו לצורך טבילת מצוה, אך שאין דבריהם נראה עיקר. והעירו מביהגר״א תקנד, ו במה שחולה פטור דיליף לה מנעילת הסנדל לחי׳, והרי נעילת הסנדל הותרה לצורך מצוה. וכן מצינו שהקלו בשעת המגיפה אף כשאין חולי לאכול פחות מכשיעור גם הבריאים.

והרי מעיקר הדין – לכמה דעות – לא רצו אין מתענים. וראה הגמ״י תעניות ה, א שמה״ט התיר ר״ת ליולדת דרשות הוא. אלא ש״האידנא רצו ונהגו להתענות לפיכך אסור לפרוץ גדר וכ”ש בדורותינו״, כל׳ הטור סי׳ תקנ. וכ״ז ל״ש במינקת שמעיקרא דמילתא לא קיבלו בכה״ג. וכבר כתבו הפוסקים שבכל ספק בד״ז דינו להקל. ולהעיר משכנה״ג או״ח רכ בהגה״ט לגבי מעוברות ומניקות בתענית חלום, שנקט לישנא דספק נפשות להקל אף דלא מיירי מפקו״נ ממש. (ולהעיר שבא״ר רכ, ג החמיר, אבל בפמ״ג בא״א ג, וכן במשנ״ב שם ה, כתבו שלא להתענות).

ודעת לנבון נקל, שמה שנהגו להקל כולי האי בדיני צומות בקולות מפליגות, וכן עד״ז בבית בריסק אף שהחמירו בשאר דינים (וידועה המליצה – והיא ע״ד האמת ולא רק ע״ד הצחות – שהחמירו בדיני פקו״נ), ולא ולא מצינו כיו״ב להקל בחיוב דרבנן במקום חולשה,, שהוא מחמת שברצו תליא מילתא.  וראה גם שו״ת ויקרא יהושע כא, ד. ויש להוסיף שבמ״מ הבין ברמב״ם תעניות ה, ד שנהגו קאי אכולהו, אף בת״ב, אף שלפי פשוטו קאי רק בתענית אסתר.

לאידך, בטור תקנ, דהאידנא רצו ונהגו ״וכש״כ בדורות הללו שיש שמד ואין שלום הלכך הכל חייבים להתענות מדברי קבלה ומתקנת הנביאים״. וצ״ע בזמננו. גם אפשר שאחר שרצו ונהגו חזר הדין להחייבים, שלהם הוא  מתקנת הנביאים, אף שלא נהגו להפסיק מבעו״י, שכלפי מה שקיבלו הוא מדינא, שהרי משמע בכ״מ שסו״ס ד׳ צומות חמירי מתענית אסתר, אף שכעת הכל ממנהגא, ואדרבה תענית אסתר י״א שהוא מדברי קבלה. ולפ״ז, כלפי לייא שתענית אסתר חמור טפי. ומשמע שבשאר צומות דינם כדברי קבלה באם רצו ונהגו. אבל מל׳ הגמי״י שם בדעת ר״ת ש״לכך הוא רשות ומותר לה לאכול״ וכן מל׳ השו״ע ש”אסור לפרוץ גדר” משמע שהוא רק ממנהגא.

וי״ל גם בסגנון אחר, דממנ״פ, אם העיקר שמניקה בפועל, הרי באמת מניקה היא. ואם מחמת שראוי׳ להניק, שוב הרי היא בכלל זה. ולא נראה להחמיר כ״כ שרק ביש לה ולד בפועל, ורק כשהולד הוא שלה. כ״נ פשוט. ולא מצינו מפורש בשום דוכתא שההיתר הוא רק מחמת תקנת הולד, ורק שלא יאכלו יותר מכדי קיום הולד. וטובא איכא בינייהו. וגם אם נאמר דבפלוגתא תליא אם הוא משום חולי או מחמת הולד (ולהעיר שבמ״מ תעניות ה, י משמע קצת דמשום חולי הוא, אלא שהוא כמקצת חולי. ויל״ד), אזלינן לקולא, ובפרט, בספק מנהג – או ספק ד״ס.

 

 

#36527