Article: Washing for a Meal after a Restroom Visit

 

If a person went to the bathroom and then wishes to wash for a meal, the halacha differs from the usual, preferred method of washing hands after using the bathroom and is as follows:

1) One should first wash in a manner which is only for cleanliness, but not kosher before eating a meal.

• One way to do that is not to use a keli, vessel, but to wash directly from the faucet. However, as there are opinions that a faucet is also considered a keli, one should first let the water run for a while, and only then wash, so that it should not be considered koach gavra, water coming from human power, which is the required way to wash for a meal.
• Another option is that the hands should not be washed until the knuckles (which, according to some opinions, is considered a legitimate form of washing before eating a meal); rather, one should wash until before the knuckles. Then, one should make the bracha of Asher Yotzar.

2) Afterwards, the hands should be dried and then washed again, this time with a proper keli and in the manner one washes for a meal.

• Those who are particular to wash their hands up to the wrists three times, alternating between hands, every time they come out of the bathroom may do so in the second washing (in addition to the required washing for bread on each hand two times, or according to Chabad custom three times, consecutively) in order to fulfill that custom.

 

Sources:

רבו הדעות והאופנים בדבר, ויש בזה מה שאין בזה, שאם יטול ידיו לסעודה ויברך אשר יצר ואחר כך ברכת ענט״י ה״ז הפסק בין נטילה לברכה. ואם יברך ענט״י אחרי הנטילה ושוב אשר יצר לפני המוציא ה״ז הפסק בין נטילה לסעודה. וממילא מוכרח ליטול שני פעמים. אלא שאם יעשה כן, הרי בנטילה ראשונה הוכשרו ידיו לאכילה והיאך מברך על השני׳. ולכן כתבו לכוון בראשונה שלא תעלה לו לאכילה. אמנם, י״א שגם בנטילה שלא בכוונה עלתה לו. ולכן כתבו שאחרי נטילה ראשונה יגע במקום מכוסה. ולאידך, י״א שאסור לעשות כן שגורם ברכה שא״צ צריכה. ולכן, תחילה יטול ידיו באופן שאינה מכשרת לאכילה. (וי״א שיברך בין נטילה ראשונה לשני׳). וראה בכ״ז בשו״ע או״ח קסה ובנו״כ.

אבל מהמפורסמות, שאצל חסידים ואנשי מעשה הוקשה להם בדרך הנזכר בפנים (ע״פ שו״ע אדה״ז שם), שלסעודה נהוג כהיום שנוטלים רצופים, ואילו אחרי יציאה מביהכ״ס כבר נהגו שנוטלים לסירוגין.

(ונתעורר בזה בבא״ח ש״א שמיני ס״ט. וראה כה״ח על אתר. ובא״א מבוטשאטש כתב ליטול רק צד אחד מהאצבעות והכף. והרבה לא ניחא להו בכגון דא מחמת רוה״ט. אבל ראה בא״א שם מהדו״ת. ובקצוה״ש סל״ג בבדה״ש סקי״ד אכן כתב ליטול כבר בנטילה הא׳ ג״פ לסירוגין, אלא שיגע בכל פעם בידו השניה. וראה גם במסגה״ש ס״מ סקכ״ט. ושם שאינו מועיל לעשות כן רק אם ישפוך פחות מרביעית. ולהעיר משו״ת בית דוד עו – בענין אחר. ושקו״ט בזה בכ״מ – ראה סעודה כהלכתה ע׳ פב. וינטלם וינשאם רוזנר ע׳ קעט הערה י. הערות הת׳ ואנ״ש צפת גל׳ ר״ח כסלו תשע״ה ע׳ 94 הע׳ 16.

ועוד מצאנו למי שכתבו שלא ליטול מכלי, לפי שביציאה מביהכ״ס א״צ כלי (ראה עוד יוסף חי פ׳ תולדות. שו״ת אול״צ ח״ב פ״א סט״ו) – ראה שו״ת אול״צ ח״ב פמ״ו. אבל בברז בימינו יש שחוששים שהוא בגדר כלי. ועוד שכמה חסידים ואנשי מעשה הקפידו גם בזה ליטול בכלי. וראה והאיש מרדכי רביבו ח״ב ע׳ תקיד, בשם האול״צ, בטעם שלא כתבו בפוסקים ליטול שלא בכלי, מחמת שבזמנם לא הי׳ שייך כ״כ, שלא היו ברזים. אבל כנ״ל יתכן שבברז הוא בגדר כלי. ועוד שם, שהחמירו ליטול גם אחרי יציאה מביהכ״ס בכלי).

ואף גם זאת, שיש שהקפידו חסידים שלא לברך ברכת אשר יצר או לומר שאר דבר שבקדושה עד שנוטל ידיו כדין.

וידוע שמה״ט ועוד טעמים, שינו קצת בכ״מ מהמובא בפוסקים, ובכמה אופנים. ויש שהורו מכמה טעמים ליטול רק נטילה אחת כדין ולברך אשר יצר אחרי ברכת ענט״י. ולא חששו שיש הפסק. והרוצה שיחכים יעיין בספרי המלקטים בכ״ז.

וראה ברשימותיו של הרה”ח הרמ”ז הלוי ע”ה גרינגלאס, ונדפס בשנים האחרונות בספר ליקוטי סיפורי התוועדויות ע׳ 413, ברשימת המנהגים של “חסידים ואנשי מעשה”, שאם הלכו לנקיות קודם נטילת ידים לסעודה היו נוטלים ידיהם ג״פ רצופים ושוב ג״פ לסירוגין, ובירכו ענט״י, ורק אחרי כזית המוציא בירכו אשר יצר. ומסגנון הדברים (ש״היו חסידים״ ש״לא היו נוטלים ידיהם לעשות אשר יצר מתחילה״) נראה, שבכוונה תחילה לא עשו כהעצה בשולחן ערוך, כנראה מטעמים הנזכרים. (והנרשם בלקוטי ספורי התוועדויות שם בהערה – צ״ע. וליתא ברשימותיו שנדפסו בתשורה רבינוביץ י״ב סיון תשס״ד ע׳ 12). אלא שמחשש הפסק דחו ברכת אשר יצר עד אחרי המוציא.

וכנראה סברי רבנן, שבשו״ע אדה״ז (וכן ברוב ככל הפוסקים) דנו רק באופן שמברך תחילה אשר יצר לפני הסעודה, איזה דרך הכי טוב עבורו, משא״כ במי שהחליט (מאיזה סיבה שתהי׳) שרוצה לברך אשר יצר אחר כך. וראה לקמן מזה.

ואכן, בעולת תמיד על אתר הקשה שאפשר לעשות כן ולצאת מכל ספק. גם בהגהות טהרת השולחן הקשה כן ונשאר בצ״ע. ובחסל״א סקנ״ח סק״ו כתב שלכתחילה יכול לעשות כן באם רוצה ליטול רק פ״א. ובכה״ח פלאגי סכ״ב ס״ז הביא שיטה זו כאחת השיטות (עיי״ש שסידר כל הדעות וסברות. אבל בבא״ח שם כ״כ רק כשאין לו הרבה מים או שממהר. וטעמו, מחמת שאין הנטילות שוות, שלסעודה צ״ל רצופים, ואחרי ביהכ״ס – לסירוגין. ולמנהג חסידים הנ״ל, הרי בלא״ה נוטל בב׳ האופנים גם יחד). וגם במקו״ח בקיצור הלכות על אתר כתב להכריע ע״פ דין לעשות כן.

והנה דנו הפוסקים במי שנוטל נטילה אחת איזה ברכה יקדים. ובב״ח כאן, אף שהביא סברא שמהראוי לברך אשר יצר כיון שנתחייב בה תחילה, מ״מ כתב סברא להקדים ענט״י מחמת הדעות שכל פעם שמברך אשר יצר מברך תחילה ענט״י. ומסיק שהרשות בידו להקדים איזה ברכה שירצה. (וכן במג״א הביא שבדיעבד כששכח ונטל ידיו נטילה כשרה מקדים ענט״י. וראה במחה״ש שהוא בדוקא. ואף שבתורת חיים סופר סק״ב הקשה ע״ז – הרי בשו״ע אדה״ז מפורשים כמה טעמים לעשות כן).

אמנם, מצינו שיש מהפוסקים דס״ל שאין לעשות כן לברך אשר יצר אחרי התחלת הסעודה. ומהטעמים בזה: א) שמא ישכח לברך אשר יצר (מאמ״ר סק”א. והוסיף שם, שלכן לא תמצא לשום אחד מהפוסקים שיזכיר סברא זו. אלא שלא ראה דברי החו״י במקו״ח (שנדפס רק בשנים האחרונות) שכבר הזכיר כן). ב) שאין לאחר אשר יצר כל כך כיון שחיובו חל לפני הסעודה (א״ר שם א, והובא בפמ״ג בא״א א. ולעיקר הסברא – יש משמעות בב”ח שם, כנ״ל. וראה גם תורת חיים סופר שם א). ג) שברכת המוציא היא הפסק בין נטילה לאשר יצר (א״ז שם ב. וראה ערך השולחן א). ד) שאשר יצר קודמת להמוציא לפי שהיא תדירה (ערך השולחן שם. תורת חיים שם). [ובפמ״ג במ״ז א, משמע עוד תירוץ, אם נאמר (עפ״ד הט״ז שם) בדעת ר״י ב״ר יקר שנוטל שני פעמים, לא מחמת הפסק, אלא שיש סברא שצריך ליטול ב׳ נטילות בדוקא, וא”כ לא יועיל גם אם יאחר אשר יצר. אבל במנהג החסידים הנ”ל אין חשש מחמת טעם האחרון, שהרי נטלו שני פעמים בכל אופן. (אבל יש לציין שבשו״ת בנימין זאב סקפ״ח כתב שצריך להפסיק מעט בין הנטילות. וכן כתב בכה״ח כאן)].

אלא שבאמת לא מצינו מקור ברור שיש לחוש שמא ישכח (אף דאיכא מרבנן בתראי שכתבו לחוש לזה), או שאין לאחר. ולכל היותר יכול ליזהר שלא ילפת הפת עד ברכת אשר יצר (ראה בכה״ח כאן לענין אחר). ובכ״מ משמע שאין חשש באיחור הברכה. (ולדוגמא, מש״כ הפוסקים נגד אלו המאחרים על נטילת ידיים בבוקר עד בואם לבית הכנסת, ולא הזכירו שיש חשש גם מצד אשר יצר. ועוד דנו במי שדוחה ברכת אשר יצר בלילה, או בכלל, שמא יצטרך שוב ויפסיד הברכה לדעות מסויימות – ראה משנ״ב ס״ד סק״ג. שם ס״ז סק״ו. ומדוע לא כתבו שאסור לאחר גם בלא טעם זה. ויש לדחות דעדיפא מינה קאמרי. וראיתי למי שרצה להעמיס בסברת הא״ר שכתב שאין לאחר אשר יצר, שאף שעל הרוב אין לחוש באיחור הברכה, שאני במקום שמתעסק בדבר אחר בינתיים. וכמה מן הדוחק בכך. ועוד, דמאי שנא נטילה שני׳ שאינו בגדר איחור, מאכילת פרוסה קטנה. ובכלל כשאוכל רק כזית ומברך מיד, אין בו גדר התעסקות. ומה״ט לא חיישינן בכזית דאתי לאימשוכי. ובמאמ״ר שם שכתב דחיישינן דילמא משכא לי׳ סעודתי׳ – אולי ס״ל דכיון שבדעתו לאכול יותר מכזית, שבדרך כלל אוכל לפחות כביצה, איכא למיחש שימשך אף שבדעתו להפסיק לאכול מיד אחרי כזית. אלא שבאמת לא מצינו חשש שימשך רק באוכל יותר מכביצה). גם את״ל שיש חשש בדבר – כשיש טעם הגון ודאי יכול לאחר. (וכפי שדנו בכ״מ במי ששמע ברכו לפני מעריב. וכהנה רבות). וכאן איכא טעמא רבה מחמת פרישות וחסידות הנ״ל. ובפרט שהדחי׳ היא רק לרגעים אחדים. (ולהעיר מלשון המשנ״ב כאן, ש״אין לאחרה כ״כ״). ומה גם למאי דנקטינן לעיקר, שאין זמנה עובר ויכול לברך גם אחרי זמן רב. והעיר מזה במקו״ח שם. ואכ״מ. ולהעיר שלשון הא״ר ש״ראוי להקדים אשר יצר״. (ובפמ״ג שם, בשינוי, שלא יברך אשר יצר אחר המוציא. ובמשנ״ב שם שאין נכון).

[כן להעיר שבעו״ת שם שהקשה שיברך אחר המוציא, ה״ז כקושיא על סברת הלבוש שאשר יצר הפסק בין נט״י להמוציא, ועז״כ, דאי משום הא יברך אשר יצר בתוך הסעודה. ואיהו גופי׳ כתב במה שמברך תחילה אשר יצר משום שצריך לברך אשר יצר תיכף ביציאתו מביהכ״ס. ולפ״ז מש״כ בא״ר ובא״ז שטעמו אינו מובן, עכצ״ל דלא ס״ל שחיוב אשר יצר הוא תיכף ביציאתו. אלא שמ״מ ראוי להקדימה להמוציא משום שנתחייב בה תחילה כבא״ר, או משום הפסק כבא״ז. ובמאמ״ר נראה שהבין בדברי העו״ת שצריך לברך אשר יצר תיכף מיציאתו מביהכ״ס – שכוונתו משום שנתחייב בה תחילה. וכתב לשלול דבריו. ולכאורה, אינו במשמע דבריו כלל. וגם בא״ר מוכח שלא הבין כך בדברי העו״ת. ומשמע יותר, שכוונתו שבכלל חובה לברך מיד, אם משום שכחה כבמאמ״ר גופא, או משום שמעיקרא כך תיקנו לברך מיד. אלא שכנ״ל לא מצינו כן בשום מקום. ואם נאמר שכך תיקנו – א״כ הו״ל ברכה עוברת, ומ״ט לא יברך באמצע פסוד״ז, ואפילו בברכות ק״ש כברכת ברק ורעם. וראה מקו״ח שם. וכנ״ל מוכח בכמה דוכתי שהחשש בדחיית הברכה הוא רק מחמת שמא יצטרך שוב. ולהעיר מא״ר רמא, ד, שהביא שבלבוש ד, א משמע שבהטיל מים בלילה סומך מעיקרא על אשר יצר שמברך בהשכמה. וכ״כ בפמ״ג ד בא״א במשמעות הלבוש. וכ״מ דעת המקו״ח כאן. וראה אצלו ס״ז סק״ג. אבל להעיר מלשון אדה״ז ז, דקאי בשכח דוקא. וראה נתיב החיים לדרה״ח ג בתחילתו. וי״ל].

ואם משום תדיר – הנה כשיש טעם שאינו רוצה לקיים המצוה עכשיו, כתבו כמה פוסקים שאין חשש מצד הקדמת מה שאינו תדיר.

וגם הסברא שמפסיק בין נטילה לאשר יצר – לא מצינו דין כזה במקום אחר שיש איסור וחשש להפסיק בין נטילה לאשר יצר. וראה גם תורת חיים סק”א משה״ק ע״ז.

ובדעת אדה״ז, אף שהביא בריש הסימן במוסגר הסברא לברך אשר יצר תחילה מחמת שנתחייב בה תחילה ושהיא תדירה, אין ראיה שהוא לעיכובא, אלא שכך הסדר הרגיל משום טעמים הנ״ל. וכוונתו, שאם יחליט לברך תחילה אשר יצר (מחמת טעמים הנ״ל שהביא במוסגר), יהי׳ הפסק בין נטילה לברכה. והרי מיד בהמשך לזה, כתב שאם יברך ענט״י תחילה יהיה הפסק בין נטילה להמוציא, הרי מכאן שאינו מוכרח בדוקא לברך אשר יצר תחילה. ועכ״פ, במקום שיש צורך, כגון בנדו״ז שיש בו משום הפסק, שפיר דמי. ודון מינה, דהה״נ כשיש טעם אחר לדחות ברכת אשר יצר, אף שיש לחלק. (וראה עד״ז במאמ״ר בשלילת הסברא שמחוייב לברך אשר יצר תחילה משום שחל חיובו תחילה, וע״פ הדעות שמברך ענט״י תחילה. אבל בשו״ע אדה״ז משמע שבאמת מקום לומר כן, אלא שמשום הפסק אין לו לעשות כן).

וקצת ראיה שהרי במי שעשה צרכיו באמצע הסעודה (להדעות שמברך ענט״י) נוטל ידיו רק פ״א ומברך תחילה ענט״י (וכ״ה במג״א). ומדוע לא הזהירו שיטול שני פעמים, פ״א באופן שאינו כשר לאכילה, בכדי שיוכל לברך אשר יצר תחילה לפני ברכת ענט״י. וראה תורת חיים שם ב.

ועוד והוא העיקר, שבסדר נטילת ידים לסעודה כתב אדה״ז, שמן הדין יכול לברך אשר יצר אחרי נטילת ידים ואינו הפסק. ולא הביא כלל השקו״ט שבפוסקים. ומשמע, שאפשר לעשות כן גם לכתחילה.

ומ״מ, לא נהגו כך החסידים, שאף שכן הוא מן הדין, עדיף לעשות עצהיו״ט, ולצאת שאר הדעות, ויתכן שמרומז גם בסידור שם.

וחסידים הללו נקטו כדעת חסל״א שם, שאף שלא נזכרה עצה זו בפוסקים אין בכך חשש. וס״ל שעדיף לעשות כן מטעמים הנזכרים למרות חששות הנ”ל.

ומצאתי גם בספר שמח נפש גאגין אות א ערך אשר יצר ד״ה הרוצה (ו, א. ובמהדו״ח – ע׳ יח) להרשמ״ח גאגין, מגדולי המקובלים, ור״י בישיבת המקובלים בית א-ל, נין ונכד הרש״ש (אלא שכנראה נכתב ד״ז ע״י בנו. וראה שם ערך נטילת ידים ד״ה אם עשה), שהטוב טוב לבחור בדרך, שיטול נט״י כשרה והגונה ויברך ענט״י והמוציא ואח״כ אשר יצר, שבזה סרו כל הספיקות. וכנראה מטעם התקדשות יתירה, כמנהג חסידי בית א-ל, נגע בה. (ועיי״ש שהביא שתמהו הב״ח והט״ז ובית דוד על המחבר, שאסור לומר דבר שבקדושה בידים טמאות. ואף שבב״ח נרמזה מעין סברא זו, אבל קאתי עלה מטעם אחר, שיש סברא להקדים ברכת ענט״י מה״ט – אינו שייך לדברי המחבר. ומה שהביא מט״ז ובית דוד – א״י למה נתכוון. וגם בשו״ת בית דוד שם דן בענין אחר). וכן הובא משמו של היבי״א, למי שאינו חושש שישכח.

ובבירור הלכה זילבר מהדו״ת כאן כתב שהלכה רווחת בראשונים ובאחרונים שלא לעכב ברכת אשר יצר עד לאחר המוציא והטעימה. ולא הביא ראיה לדבר. ואם כתבו הפוסקים שמותר מן הדין לעכב אשר יצר עד לאחרי ברכת ענט״י, יתכן לומר שה״ה שאפשר לעכב עד אחרי הטעימה.

ולמעשה, כתבנו כפנים כההכרעה בשו״ע אדה״ז.

 

 

From Halacha2Go Archives
#108 (#48396)