טבילה לאשה שבעלה בחו”ל

 

שאלה:

שוחט היוצא לחוץ לארץ בכל פעם לתקופה של שלושה חודשים על מנת לשחוט. האם כשאשתו נשארת בארץ עליה לטבול לטהרתה, אף שבעלה לא יהיה עמה כלל בחודש זה. ובמידה ועליה לטבול, האם תברך על טבילה זו.

 

תשובה:

רבו הדעות שטובלת כשאין בעלה בעיר. וגם מברכת כיון שסוף סוף הטבילה מתירתה.

 

מקורות:

הנה ידוע שכן נהגו בזמן הראשונים. וגדולי חכמי אשכנז נקטו דטבילה בזמנה מצוה.

ובאו דברינו בזה במק״א, שכמה פוסקים כתבו רק שא״צ לטבול כשאין בעלה בעיר, ולא משום סכנה, שענין הסכנה לא הוזכר כלל בקדמונים (ובלשון שו״ת תורה לשמה רטז שד״ז שאומרים העולם וכו׳ לא נמצא כתוב בגמרא ולא בפוסקים הראשונים. והראשון שהזכירו הוא בעל שבות יעקב. אלא שהזכירו כדבר הידוע מכבר. ונחלקו בכוונת צוואת ריה״ח מא. ובשו״ת זרע אמת ב, קנא הביא מנימוקי מהרמ״ט ששמע מרבותיו שמדברי הזהר נראה שהוא סכנה. אמנם, לא ידוע לנו על מקור בזהר. וראה שד״ח מערכת טבילה ב, ט, שמה שאומרות הנשים שיש סכנה, לפי הנראה הם דברים בדאים).

ובשוע״ר קפו, ח, כתב שאסור לאשה לעמוד בטומאתה (והוא מירושלמי נדה ב, ד) אפילו אין בעלה בעיר. (ורבים נלאו להבין דבריו. ובפרט שמציין לסי׳ קצז. והתם איפסיקא הלכתא שאין טבילה בזמנה מצוה. גם סותר למש״כ לעיל או”ח שכו, ז. ועמד בזה רבינו בלקוטי שיחות יד ע׳ 27). ומשמע קצת דס״ל שאף שאינה מצוה מ״מ איסורא איכא. והרי דברי הירושלמי בודאי אתיין גם למ״ד שבזמנה אינה מצוה (ראה גם ביהגר״א קצז, ג. ומוכח כן בסמ״ג ע׳ רלב דס״ל דל״א טבילה בזמנה מצוה. ועכ״ז, הביא לדינא דברי הירושלמי בלאוין קיא. וכן מוכח בתשב״ץ, שכנ״ל כתב שמותר לדחות בהסכמת שניהם. ומ״מ הב״ד הירושלמי שם תעו). וראה מאירי נדה טו, ב שהוא מדרך הנקיות. (ואיהו ס״ל ביומא פח, א דלאו מצוה). ובב״ח יו״ד קצז, שמא יבוא הבעל פתאום לביתו ויהא מחשב ימי וסת ויבוא עלי׳.

וראה ע״ד המוסר, בשבט מוסר כד, והב״ד בשד״ח מערכת טבילה נדה ב, ב, שהטומאה מתפשטת באברי׳ וכו׳.

ואף גם זאת, שלמרות שהיא רשות ולא חיוב, מ״מ כשטובלת חשיבא מצוה – קנאת סופרים בהשמטות לשירי טהרה סד. והובא בשיעורי שבה״ל קצז, ב, ג. וראה גם שבה״ל ב, קא. ח, סוסי׳ רעא.

ובזכרוני, שבספר ציוני טהרה הרבה בראיות להעמיד דעת הסוברים לטבול בזמנה גם כשאין בעלה בעיר. ואינו תח״י כעת.

וגם בנוגע לחשש סכנה – ראה שו״ת תפארת צבי יו״ד יב, שיש להבטיח לאשה שטבלה שלא יאונה לה כל רע, דמאן דלא קפיד לא קפדי בהדי׳. ובשו״ת תשוה״נ ב, תלא שהחשש רק כשבעלה בעיר ואינו נזקק לה. משא״כ כשבעלה אינו בעיר, ליכא למיחש למידי, וכמו בתולות בזמן הש”ס שטבלו לטהרות ולא חששו למידי, וה”נ כשטובלת מחמת המצוה להוריד רוחא דמסאבא דשרי’ בנדותה, כיון שכוונתה למצוה אין שום חשש כלל.

ומכבר עלה בדעתי, שכיון שנתקבל שבטובלת לשאר קריבות ליכא סכנה, הנה בימינו שאפשר לדבר בטלפון – הרי כל פעם שטובלת אפילו כשאין בעלה בעיר, ה״ז מועיל שיוכל להרבות עמה בדברים שג״ז בכלל קירוב האסור בימי נדתה.

ובשו״ת בצה״ח ג, עא שהשבו״י החמיר רק במקום שהי׳ מנהג קבוע בעיר, שלא לטבול כשאין בעלה בעיר.

ובנוגע להברכה – הנה, כלה טובלת ומברכת אף שאינה מותרת לבעלה ללא חופה וקדושין. ואף שיש לחלק, שהיא עתידה להיות עם בעלה, ונמצא שהטבילה תגרום לה היתר – הנה, כן מוכח גם מסתימת הפוסקים שכתבו לטבול כשאין בעלה בעיר, ולא התנו שלא תברך. ודוחק גדול לאוקמי כל הפוסקים דקאי באופן שבעלה חוזר תוך חודש דוקא. וכולם סתמו ולא פירשו. ובכללי הפוסקים שבדבר הרגיל טובא הו״ל לאשמועינן. וגם האומרים שאינה טובלת משום סכנה לא נחתי כלל לחשש ברכה לבטלה. ואת״ל שאסור לה לברך הרי גם אסור לה לטבול, שמפסדת הברכה וערום לא יתרום.

גם בעיקר החילוק באופן שבעלה אינו חוזר תוך חודש, הרי יכול לחזור לפני זה והועילה טבילתה לאפשרות זו.

ולהעיר שבהגהות חת״ס דלקמן, לא חילק. ולדידי׳ משמע שגם כשיחזור ליום מחר, אינה מברכת. וצ״ע הטעם. (ובעיקר החילוק כשאין בעלה בעיר אבל הטבילה מתירתה לבעלה כשיבוא לאופן שלא יבוא כלל, ראה שערי דעה לוריא נדה פז, ד).

ול״ק משוחט לכלבים, שי״א שאינו מברך, שנוסף לזה שרבו דעות שגם בזה צריך לברך, וראה אצלנו כאן ואכ״מ – נדו״ד שאני, דהתם מ״ט דכתיב וזבחת ואכלת וכל שאינו אוכל אין מצות שחיטה, כפי שכתב בעצמו בטעם הדבר מרא דהאי שמעתתא, בשו״ת גוו״ר בגן המלך מה. אבל הכא לא תלה הכתוב מצות טבילה בהיתר לבעלה.

ובהסברא לדמות לשחיטה משום הכשר מצוה, ראה גם שו״ת חת״ס או״ח נה. ולפ״ז לדינא שבשוחט לכלבים מברך – הה״נ בזה.

וכדוגמתו, בעירוב חצרות כתב בפתחי עולם שסו, לט, שאפשר לברך גם אם לא יטלטלו. ובע״ת נחלקו. ואפשר דשאני שוחט לכלבים או ע״ח שמתיר לאחרים. וראה פמ״ג יו״ד יט בשפ״ד ב. אבל ע״ת מועיל רק לעצמו. וצ״ע.

ובכל אופן, כאן יש מצוה בגוף הטבילה כשלעצמה, ואינה הכשר מצוה לחוד.

והנה, י״א שטבילה בזמנה מצוה. וגם לדינא שאינה מצוה, ובפרט בימינו שבלא״ה אינה בזמנה, אי״ז מצוה לטבול בזמנה, אבל גוף הטבילה מצוה גם אח״כ. ואף אינה מצוה חיובית, עכ״פ מקיימת מצוה בטבילתה. ומברכת מה״ט גופא. וכ״כ בקנאת סופרים שם. והובא בטהרת ישראל קצח, קמג. וכן מוכח בסהמ״צ קט וחינוך קעה שהמצוה שנטבול במי מקוה ואז נטהר מאיזה מין ממיני טומאות, ולא שחייב לטבול עיי״ש. וכן הוכיח בשו”ת נוב״י תנינא יו״ד קכד בהגה מבהמ״ח. וראה קה״י יומא כא, דלדעת הרמב״ם שטבילה בזמנה לאו מצוה בהכרח שמה שמברכת על הטבילה, מחמת מצות הטבילה עצמה אף שלא בזמנה.

ולהעיר, שי״א שגם בזמננו שמתעכבת מלטבול טבילה בזמנה היא, שלא התעכבה רק מחמת תקנה – ראה האגור א׳שפג. מאירי נדה כט, ב. ב״י יו״ד קצז בדעת הטור. ב״ח שם. אבל בשו״ת מהרי״ק שרש לח חילק, שכ״ז רק בממתנת מחמת חומרת ר׳ זירא, ולא בממתנת ה׳ ימים מחמת חשש פולטת.

ועוד איכא בגווה, שהרי מותרת בקדשים וליכנס למקדש. וגם בזמננו יכולה להפריש חלה בטהרה. וכ״כ בשו״ת להורות נתן י, סוסי׳ פט. אלא שדבריו אינם מובנים, שאין עדיפות במה שמפרישה חלה בטהרה, שהרי בלא״ה החלה אסורה באכילה שכולנו טמאי מתים. ולדינא, נדה קוצה חלתה. ולאידך בחלת חוץ לארץ מותר לכהן קטן או שטבל לקריו, גם אם הופרשה ע״י נדה.

כמדומה שלא נתקבלו דברי החת״ס בהגהות קצז, שלא לברך כשאין בעלה בעיר. וכנראה סבר שאחר שעבר הזמן ליכא מצוה, ראה פת״ז קצז, ב בדעתו. וראה א״א מבוטשאטש או״ח רמ, יב שגם מדבריו עולה שהיא ברכה לבטלה אפי׳ בשאר קריבות. ויתירה מזו, בשו״ת עטרת משה יו״ד א, קכז, כתב שאף למ״ד שטבילה בזמנה מצוה היינו רק כשאפשר שיבוא הבעל לביתו. והוא תמוה.

וראה מעין אומר ז, א, קנט בשם בעל יבי״א שפשוט שמברכת. ושם מפורש דקאי כשיחזור בעוד כמה חדשים. וראה גם שו״ת דברי שלום ג יו״ד קמז. שערי עזרא ד, עה.

אלא שיל״ע בכ״ז, שאם נאמר שנדה יכולה לברך על הטבילה אף בדליכא נפקותא למעשה, מדוע בעל קרי לא מברך על הטבילה, הלא אם היה טובל ועולה להר הבית היה מברך. ומאי שנא הא מהא.

אמנם, חילוק בדבר, שהרי למעשה אסור לעלות. וכ״כ ליישב במה שאין מברכים בזמננו בשו״ת תפארת צבי ב יו״ד כז, יב, בסופו, שמחמירים משום חשש זבים. ועיי״ש יא, שהאריך בהדמיון לשוחט לכלבים.

אלא שבאמת קושיא אלימתא היא, שהרי עיקר המצוה בבעל קרי וממנו בנין אב לכל הטמאים. וכיון שבעל קרי אינו מברך בזה״ז, ובראשונים מצינו שאין בע״ק מברך משום שבטלה תקנת עזרא, משמע שמברך רק כשהועילה טבילתו לשום דבר, או ליכנס למחנה שכינה או עכ״פ להתפלל. ודון מינה לענין נדה.

אמנם, לכמה דעות בראשונים מברכים על טבילת בעל קרי גם בזה״ז.

(ונוסף לתוס׳ חולין קלו, ב, ראה גם תוס׳ פסחים ז, ב. וכן הבין בדעתם בשו״ת תפארת צבי שם. ובהגהות מצפה איתן פסחים ז, ב, כ״כ בדעת התוס׳ שם. וראה גם חידושי מהרי״ו או״ח תקפא, ו. ואכן, נשאר בקושיא מפני מה לא יוכל לברך. אלא שלא ראה נוהגים כן. וכ״ה בכ״מ בראשונים – ראה הלכות קצובות שיעור המקוה ע׳ 106. וכ״מ בבה״ג הלכות יו״כ. פירוש התפלות והברכות לר״י בר יקר ב ע׳ מג. העיטור סוף הלכות מילה. ס׳ הישר תו. מחז״ו תעד. ר״ן פסחים ז, ב ד״ה אבל. וכ״מ בשבה״ל שי. המנהיג ברכת טבילת נדה קכא. ובתפארת צבי שם פי׳ כן בדעת כל הסוברים שמברך על טבילת עיו״כ.וכ״מ קצת בפירש״י ברכות כב, ב ד״ה טבל. וראה הגהות יעב״ץ וצל״ח שם. אבל בצל״ח שם שאין הלכה כמותו במה שבירך. ובשטמ״ק שם מפרש, שבירך לאחרים ברכות דליל הסדר, ולא על הטבילה. וכ״כ לפרש בשלמה משנתו שם.

ועוד מקורות לברכה על טבילת בע״ק – ראה גמרא שלימה פסחים ע׳ קי בהערות).

ובתפארת צבי שם כתב בדעתם מחמת שהועילה לו ליכנס להר הבית.

וצ״ע אם אכן מה שאין מברכים הוא מחמת חומרא הנזכרת, או דלא סגי באפשרות רחוקה זו.

גם י״א שמברך על הטבילה בעיו״כ משום מנהג. אלא שלא נתפשטה הלכה כך. ובדעת רס״ג – ראה מה שביאר בביאורי הגר״י פערלא לסהמ״צ לרס״ג א ע׳ קנד.

ובגוף החילוק בין טבילת נדה לשאר טבילות, ראה באוצה״ג ר״ה תשובות יד: שאין טבילה מה״ת אלא לביאת מקדש אבל עכשיו שאין ביהמ״ק אין עלינו טבילה וכיון שאין עלינו חובה לטבול אם טבל אסור לברך אבל נדה שהיא מחוייבת כשטבלה במים חיים לטהרה לבעלה צריכה לברך.

שוב עלה בדעתי, דשאני בעל קרי, שאף שיכול ליכנס להר הבית, לא הועילה טבילתו לראב״ד דס״ל דליכא קדושת מקדש בזה״ז, ואין מברך לפי שלא הועיל מאומה. משא״כ בנדה אף שאין בעלה בעיר הועיל לה שטהורה לבעלה. אבל בתפארת צבי שם, דהראב״ד קאי רק לגבי כרת ולא בגוף הקדושה.

גם י״ל, שאין מצוה בטבילה ליכנס להר הבית רק מדין מורא מקדש, וכמו חליצת מנעלים. וצ״ע. ועוד, שבתשוה״ג שם שכתבו שאין טבילה אלא לביאת מקדש, משמע שמברך ע״ז גופא.

ואין לשאול שלמעשה פנוי׳ או אלמנה וגרושה שטובלת בערב יום כיפור (כפי שהי׳ מנהג של נשים שטבלו) אינה מברכת, וא״כ גם בנשואה שבעלה בחו״ל ולא יחזור עד שתראה דם שנית לא תברך – דלא דמי כלל, שמ״מ נטהרה לבעלה ומותרת לו.

אלא שבלא״ה טבילת פנוי׳ ואלמנה וכו׳ בעיו״כ היא ללא הפס”ט וז”נ, ואינה מטהרת מטומאת נדה כלל. (ומה שבזמנם היתה טובלת לטהרות בסוף ימי נדותה של תורה, דהיינו לאחר שבעה מתחלת ראייתה – היינו בזמן שהיו עסוקים בטהרות והיו טובלים לטהרות בברכה).

כן להעיר ממאירי פסחים ו, ב, שלכן מברך על הטבילה ולא לטבול שרשות היא שאם רצה עומד בטומאתו.

ועוד להעיר מסברת בשו”ת טוטו״ד קמא רצז, שברכת הטבילה ברכת השבח וא״צ שתהא עובר לעשייתה. והב״ד הד״מ או״ח ח, א במנהג לברך על ט״ק, על מצות ציצית, שמברכין השם יתברך שנתן לנו מצות ציצית, ואף שאין מקיימין אותה עכשיו כתיקונה.

(ולהעיר, מברכה על טבילה לדם בתולים. וכן ברכה על הדלקת נ״ח לדעת השו״ע שאינו מברך על מנהג.

ואגב, מקום אתנו כאן להעיר ממשנה ראשונה דמאי א, ד ד״ה ומפרישין: אם רוצה לברך לשם מצוה אין מוחין בידו. וראיה שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא אע”ג דאין מצוות עליהן אפילו מדרבנן אלא קיבלוה עלייהו, וכל שכן הכא דאיכא מצוה מדרבנן וכו׳ ובזה מיושב המנהג שנהגות הנשים הנשואות לבעל בקטנותן שלא הגיע זמן לראות, טובלות לבעליהן ומברכות, ולכאורה הוא שלא כדין דאפילו ספק דבריהם ליכא הכי, שהרי לא הרגישה, ואין נדות מדאורייתא בלא הרגשה. ומדרבנן נמי הוא לא הגיע זמנה לראות, ומאי אית לה למיחש לנדות. אלא כדפרישית דכל דאיכא ספק מצוה אי בעי לברוכי מצי לברוכי ולא גרע ממצות עשה שהזמן גרמא.

ובמהר״י אלגאזי בחוג הארץ, לענין קריאת המגילה ביום שישי בפורים המשולש, שטעונה עשרה, שנשים שקוראות שלא בעשרה, יברכו. והציב ציון לרדב”ז ב, תרסה, שיכול לברך שהרי בר חיוב הוא אם היו שם עשרה.

וראיתי למי שביאר הדק היטב, שלדעתם דין עשרה אינו תנאי בקיום מצות המגלה שלא בזמנה, אלא בחיוב הגברא, שאינו מתחייב בקריאת המגלה שלא בזמנה אלא כשיש פרסומי ניסא דעשרה, וע”כ כשאין עשרה יש כאן מעשה מצוה גמור שנעשה ע”י אדם שאינו חייב, והוי כנשים במ״ע שהזמ״ג. וכן בדברי המש״ר, דהן בדמאי והן בתבעוה להנשא יש חיוב ברור מדרבנן, אלא שלא תקנו לברך עליו. ולכן אם רוצה יכול לומר וצונו, כיון שמקיים מצוה גמורה, ואף שלא תקנו עליה באופן זה ברכה, כיון דבעלמא מברכין עליה. משא״כ בדרכי משה דמיירי באופן דליכא מצוה כלל).

והנה בכהנים שטבלו כדי לאכול חלת חו”ל, (במקום וזמן שנוהגים כן, עי’ או”ח סי’ תנז ויו”ד שכג), לכאורה מברך. ואכן, לא ידוע לי סיבה לפטור.

ומצאתי בראשי בשמים פולאק מו, ח שהביא בפשיטות לברך. אלא שכתב שמחמת הספק אם לברך קודם או אחר הטבילה נהגו ליתן לכהן קטן. וראה זה פלא שדבריו הועתקו מלה במלה בשערי ברכות מילר ג, מא – ע׳ שנז.

וראה גם מה שנסתפק בד״ז בטהרת התורה ארלנגר א, ז – ע׳ טז. ושם במקור הטהרה בשם הגרח״ק שאין לברך. וראה מה שנדחק בטעמו. ודבריו רחוקים ודחוקים. ור״ל עפ״ז שלא לברך בנדה כשאין בעלה בעיר. ונשאר בצ״ע.

ולאידך, ראה מעיל שמואל קונשטט א ע׳ רכה שהגרח״ק ענה על השאלה אם על כהן לברך על הטבילה, ומאי שנא מנדה: אולי.

ודוחק ליישב שלא לברך, ע״פ דעת הסוברים שאין הטהרה מועלת לגמרי לפי שנשאר טמא מת. ועכ״פ דמה״ט ליתא לטבילה בזמנה מצוה (ראה שו״ת תורת רפאל קו. ועוד). ושו״ר עד״ז בפלגי מים ליפשיץ ברכות כב, ב – ע׳ רנ. וצ״ע מאי שנא מנדה. וראה לקמן עד״ז.

ואולי י״ל באו״א בכ״ז, שבאמת אין לברך רק בדאיכא נפקותא לדינא. ושאני נדה שמ״מ נטהרה ומותרת לבעלה. ומה שבעלה אינו בעיר אין כאן שינוי בההיתר רק ענין שבמציאות. אבל ההיתר ליכנס למקדש ולאכול קדשים אינו בגדר נפקותא לדינא, אף שמהרה יבנה המקדש, וכמו טבילת גרושה ופנוי׳ בעיו״כ, אף שיתכן שינשאו אח״כ. (ולהעיר בכעי״ז משיחת ו׳ תשרי תשמ״א, שאין מקום לחיוב חטאת לעת״ל על חטא בזה״ז, כשאין מקדש במציאות. ושאני ריב״ח שאמונתו במשיח היתה מוחשית בפועל, ובאו״א שניתן כבר רשיון לבנין ביהמ״ק, ראה לקו״ש יח ע׳ 416 הערה 51). וצ״ל בנוגע האפשרות עלי׳ להר הבית, בא׳ מהשתים: א. שבאמת אסור. ב. שלראב״ד מותר גם לפנ״ז. וי״ל שמה שבע״ק בחלת חו״ל לא אהני לו, לפי שאינה בגדר חלה אלא שלא תשתכח, ולכן אין איסור עצמי לכהן טמא לאכול חלת חו״ל. רק שהחמירו במי שטומאה יוצאת מגופו משום בזיון חלה וכדומה. ומשו״ה, דיינינן לי׳ כאילו בימינו אין נפקותא בטהרת בע״ק, ולפ״ז, גם בטבל בפועל עבור חלת חו״ל לא יברך. וכ״ז דוחק. .

כן העירוני משו״ת ארחותיך למדני ח, קסא. ושם דן בכהן שטובל ואין ברצונו לאכול תרומה כלל. ואכן האריך לחלק שטבילה אינה רק מתיר לחוד, אלא מצוה בעצם ולא דמי לשחיטה ונט״י. ועיקר דבריו שבטבילה הרי בפועל נטהר הטמא מטהרתו, ואילו בנט״י ושחיטה אין שום תועלת מגוף המעשה. וכנראה ס״ל הכי גם בע״ת.

ולכאורה תלוי בשקו״ט אם טומאה דין או מציאות. וגם אם הוא דין, אם שייך דין כשאין נפק״מ לדינא.

אלא שכ״ז אינו, שהרי יש נפק״מ במציאות אם בעלה יחזור, ואם ימלך הבע״ק בדעתו ויחזור לאכול תרומה, ואם יבנה המקדש.

וי״ל באו״א, שבמצות דאורייתא שהם על החפצא חל גדר טומאה בפועל. ואילו בנט״י וע״ת שהן רק על הגברא, לא נגרמה תוצאה כלל מהמעשה מצד עצמה, לולא שיש לו תועלת להתיר איסורו.

וא״ש שאסור לברך ליטול ידיו כשאינו רוצה לאכול פת (גם לריטב״א חולין קו, ב בנטל ידיו ונמלך), וכן אין לברך על ע״ת כשאינו עושה מלאכה מיו״ט לשבת, משא״כ בטבילה.

ועדיין לא הונח לנו במה שאין בע״ק מברך, אף יש תועלת שנטהר. ואולי כנ״ל מחמת הסברא שכשעדיין טמא מטומאת מת, לא שייך טהרה מטומאה אחרת, ואף שהותר במחנה לוי׳, הדרינן לסברא שבכה״ג שטמא בטומאות אחרות מברך רק ביש תועלת במציאות. ואכתי לא תברא, דמאי שנא מנדה הטמאה בטומאת מת ואין בעלה בעיר. ועוד, דלפ״ז בשחיטה שהיא מה״ת, איכא תועלת בחפצא, שהבהמה שבחזרת איסור ובדין אינו זבוח, הותרה במציאות. ואכן לדינא מברך גם בשוחט לכלבים.

והנה בהשגות הרמב״ן לסהמצ שרש א, יא, כתב לדמות שחיטה נט״י ועירוב שכולם היתר והכשר איסור, ולא מצוה. ולא הביא מטבילה. ומשמע דשני לן מצות טבילה משארא. ואכן בקנאת סופרים לשם הביא ראיות, שכל שהוא בקום ועשה נמנה במנין המצוות, כטבילה ועוד.

וקצת ראי׳ לסברא לחלק, שהנודר מהמעיין מותר לטבול טבילת מצוה לפי שמצות ללה״נ. ואילו בעירוב לדבר הרשות אסור להניחו על קבר שאסור בהנאה, אף שיש מצוה לערב. ועכצ״ל שהעירוב רק הכדר ולא מצוה, והטבילה מצוה בעצמותה. וראה משה״ק באבני מילואים כח, ס. אבל י״ל בפשטות שבטבילה הרי הוכשר לאכול קדשים, וממילא יש בזה גופא מצוה. ובעירוב אהני לי׳ רק לדבר הרשות. וצ״ע. ומה שמועיל לו באם ירצה לעשות מצוה שם, לא נהירא דמיחשב כמצוה לגבי מללה״נ. וראה במילואי חותם לשם ובהשמטות.

אמנם בפמ״ג קסג במ״ז ה כתב לצדד להתיר ליטול ידיו באסוה״נ משום מצות ללה״נ.

וכן מותר לעשות לחי מאשרה. ובכ״מ משום מצות ללה״נ. וצ״ע מאי שנא מהנחת עירוב על הקבר. אבל בכ״מ יישבו דין לחי מאשרה באו״א. וראה או״ז קפב. בית מאיר, הובא במשנ״ב שסג, ח. ועוד ועוד.

והנה בשיח השדה ב לקוטים יא נחית ג״כ לדון בהסברא שאא״פ ליטהר מטומאה קלה כשיש טומאה חמורה, וכתב דשאני נדה שאינו מדין טומאה.

ומצאתי אריכות גדולה בשו״ת פלגי מים ליפשיץ ב, נה, בנדו״ד. והאריך בסברת שיח השדה. ועיקר דבריו שאין טבילה בזמנה מצוה כשאינו נטהר לגמרי רק שבנדה מ״מ מותרת לבעלה. ומברכת מה״ט גופא. אלא שהאריך שם נו, שהברכה על טבילה המתרת לבעלה היא אפילו כשאינה מקיימת עונה מחמת גוף ההיתר. אבל בבע״ק שאין הטומאה נפקעת מחמת הטבילה, ליכא מצוה בטבילתו. ועצ״ב.

גם צ״ע שלכמה דעות במתיר לחוד בלי סרך מצוה ליכא ברכה, ראה שו״ת אבני מילואים י ד״ה ולכן, במערים וממלא מים בכלי הצריך טבילה. אבל לאו כו״ע מודו לכך.

שוב ראיתי בהשומר אמת עה״ת תנינא מצורע טו, טז בשם הערות הגריש״א יומא פח, א, שהביא מהגר״י סלנטר, שגם בזה״ז טבילה בזמנה מצוה לבע״ק שמתירו להיכנס למחנה לוי׳ בהר הבית ולכן מברך וצונו. אבל בהערות שם ליתא כדבר הזה, רק עצם הענין שהיא מצוה. ולא שמברך. ולכאורה הכוונה להמובא באגרות ומכתבים לר״י סלנטר ע׳ סב. ושם הוא באו״א לגמרי. ולמעשה, הלכה פסוקה שאין מברכים בזה״ז.

וראה חשוקי חמד יבמות מו, א ושם ב״ק כה, ב בשם הגריש״א במי שנצרך לעלות להר הבית משום פקו״נ וטובל לקריו, שמברך. וכ״ה בקובץ מורי׳ לט, שנה ד גליון ג ע׳ נה. ונדפס שוב במשכן שילה ע׳ שמא.

 

#51447