האוכל כזית בכדי אכילת פרס, והסיח דעת באמצע בין חצי זית לחצי זית – האם מתחייב בברכה אחרונה?

חייב בברכה אחרונה.

מקורות:

הנה, כתב אלינו א׳ הרבנים שליט״א: לכאורה היסח הדעת מפריד ומחלק יותר משיהוי של כא”פ, ואם שיהוי של אכ”פ מחלק כ”ש היסח הדעת.

[והרי ידוע מש”כ התה”ד שעיקר מצוות אכילה בכזית הוא באכילה בבת אחת, אלא ש”נתחדש” שמצטרף גם בכא”פ, וא”כ צריך עכ”פ שיהיה חיבור ביניהם והיסח הדעת הוא מפרידם לגמרי, ומצינו בגמ’ כריתות יב, בש צד בדעת ר”מ שאין חיוב באיסורים רק אם אוכל בלי שום הפסק כנ”ל, והכל הולך אל מקום אחד שצריך שיחשב אכילה אחת אלא שנתחדש שבתוך אכילת פרס נחשב לחיבור, אבל היסח הדעת מחלקם לשני מעשי אכילות, ולא גרע מידיעה המחלקת באיסורים, ואולי יש לפלפל דתלוי בפלוגתא דיש ידיעה לחצי שיעור ויש לפלפל].

גם בשו״ת פנים מאירות ב, כז, משמע לכאו’ דפשיט”ל שהיסח הדעת גרע משיהוי של כאכ”פ, שבכאכ”פ מצדד שאי”צ באכילה לברכת הנהנין, אבל היסח הדעת משמע מלשונו כמה פעמים שפשיט”ל שמפסקת, ומשמע מדבריו שגם לענין שביעה דאורייתא פשיט”ל כן. הרב הנ״ל.

והנה, הן אמנם, שבמג״א שם רי, א, משמע דבהיסה״ד אין מצטרף. אבל לא ברירא מסקנתו, שבסו״ד הכריע רק בנוגע לשינוי מקום שמצטרף. וראה שו״ת אג״מ או״ח א, עז שכתב בהיסה״ד, שדינו כבאיסורים ומצוות ומצטרף. ושם כתב שהוא פשוט. והיינו, שברור שפשוט לו שכ״ה באיסורין, ומזה למד לענין ברכות. [ונראה מדבריו שבאיסורים פשיטא ליה שמצטרף, אבל במצוות לא ברירא לי׳ בהחלט רק “מסתבר” שיצא וכתב שלא מצא ראיה לזה, ויל”ע למה באיסורים פשיטא ליה יותר מבמצוות. ואולי כוונתו גם אם נכריע דלא כמג״א בברכות].

וגם בפנים מאירות לא נראה דס״ל שבאיסורין אינו מצטרף. אלא דס״ל דלא ילפינן מאיסורין.

כן מסתבר שאכל כזית והקיאו וחזר ואכל – ראה רמב״ם מאכ״א יד, ג – לא מיירי במי שמעיקרא הי׳ דעתו לכך. וראה תפארת ציון כריתות ג, ב של׳ המשנה וחזר ואכל היינו שהסיח דעתו.

ולכאו׳ פשוט הוא בסברת ר״י דחזי לאצטרופי, והיינו באופן שאכל ח״ש ושוב נמלך לאכול עוד. ומדרבנן גם לר״ל נקטינן דאסור שמא ימלך. הרי לנו שבנמלך מצטרף שנקרא בגדר אכילה. וראה גם בני ציון ליכטמאן קסח, טו שדימה לח״ש באיסורין. וראה גם שו״ת תועפות ראם טויבש ד. (אמנם, נחלקו אחרונים בגדר חזי לאצטרופי אם הוא סימן או סיבה. ובסגנון הרגצובי, תלוי אם הוא שיעור עצמי או מצטרף. והדברים עתיקים ויגעים. אבל לפי פשוטו היינו שאחר שאכל יחליט לאכול יותר ויצטרף לכשיעור. והרי בירושלמי אמרו שמודה ר״ל בדעתו להשלים. ולפ״ז הפלוגתא כשמעיקרא אין דעתו להשלים. ולכמה דעות ה״ט שחששה תורה שישלים. (אכן י״מ שחששה שיאכל מעיקרא שיעור שלם. ועוד כמה אופנים). וראה בלחם שמים ריש שבת, גבורת ארי יומא עד, א ד״ה מכל מקום, ובבית מאיר שמז, אגודת אזוב שופר יז, בית יצחק או״ח י, יא, ועוד, בטעם שלא נאסרה עקירה לחוד מחמת ח״ש, דל״ש חזי לאצטרופי, שאם ימלך לעשות גם הנחה פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך).

ואף ד”״שמא ימלך״ אינו מוכרח שהכוונה להיסח הדעת, אלא שמתחילה היתה כוונתו לאכול מעט, אבל תוך כדי האכילה ימלך להמשיך ולאכול עוד, כדרך בני אדם להיגרר מאכילה לאכילה, וע״ד שאין בכך נמלך להצריך ברכה ראשונה [עכ”פ באותו מין], ואין מזה ראי׳ לאופן שאחר שאכל חצי זית הסיח דעתו מהאכילה – הנה, אם ליכא דין נמלך בסעודה, שוב נפלה כל השקו״ט, שבודאי מצטרף והספק רק בנמלך גמור. ומ״מ דין ח״ש הוא גם בשאר מאכלים ולא רק בסעודה דאיכא בהו דין נמלך ממש. ואפילו בסעודה באופן זה שמעיקרא בשעה שבירך לא רצה לאכול עוד גרע טפי, שדין נמלך הוא אם בשעת הברכה לא הי׳ יודע שיהי׳ לו עוד ועל דעת כן בירך – דוק היטב בל׳ אדה״ז קעט, א. וראה אצלנו כאן בד״ה ובהיות והדבר.

ולהעיר כעי״ז בכס״מ ברכות ג, יב שאסור ליהנות אפילו בכל שהוא שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהי׳ צריך ברכה לפניו. וגם מכאן ראי׳ שמצטרפים אפילו בברכה שלפני׳. וכן הביא משם בבני ציון קסח, יד.

ומ״מ במג״א גופא מוכח שעלה בספק אם לדמות לאיסורין, דאל״כ מ״ט נסתפק.

ואיכא דסברי דלא ילפינן מאיסורים. וראה שו״ת פנים מאירות שם.

וראה תורת חיים רי, כט שהקשה על המג״א דמשמע מיני׳ בפשיטות שבהיסה״ד אינו מצטרף. וכתב שכנראה הפנ״מ דייק כך מל׳ המג״א. ובעיניו יפלא. וכ״מ במשנ״ב רי, א שהעתיק כעין ל׳ המג״א.

ולאידך אם שינוי מקום מדין היסה״ד מ״ט כתב שמצטרף בשינוי מקום. וכנראה מה״ט הבין בדבריו באג״מ שמצטרף גם בהיסה״ד. וכ״ה פשטות לשון אדה״ז סדר ברה״נ ח, ב, שבכל גווני מצטרף לא רק בשינוי מקום. וכ״פ בברכת הבית טז, ח. ועוד. וי״ל שפירשו במג״א במש״כ ״צ״ע וכו׳ אם מצטרפין דהוי כמו היסה״ד״, שנסתפק בשניהם. והכרעתו שמצטרפין קאי אתרווייהו. ונראה ברור שכך הבין אדה״ז שם ממש״כ שגם אם הוא כסעודה אחרת מצטרף ושינוי מקום הובא רק בתור כגון.

שוב ראיתי בלשון המג״א, דברירא לי׳ דשינוי מקום כהיסה״ד, ולא חזר בו מזה, אלא שנסתפק בזה גופא אם בכה״ג מצטרף. ונמצא ברור שלמסקנא הכל מצטרף הן שינוי מקום והן היסה״ד. וזהו יסודו של אדה״ז, וכן באג״מ ועוד. ול׳ המשנ״ב נותן מקום לטעות. והחילוק הוא, שלפענ״ד במשנ״ב משמע שהספק אם הוא כהיסה״ד, ובהיסה״ד ברירא לי׳ שאינו מצטרף. וההבדל בולט, דהל׳ ״דאולי כיון שהלך לחוץ הוי כמו היסח הדעת״ משמע שזהו הספק אם הוא כהיסה״ד או לא. ובמג״א ל״כ כך, שבמג״א משמע מלשונו שהספק אם אכילה שיש באמצע שינוי מקום מצטרף, אלא שהוסיף בהחסרון דשינוי מקום שדינו כהיסה״ד. ואפ״ל דמספק״ל בתרווייהו. ואבאר, דאיכא לפרושי שמבאר תחילה היסוד דשינוי מקום, שהטעם שנפק״מ לענין ברכה כיון שהוא כהיסה״ד. ובמסקנא הכריע בשניהם. וראה חי׳ בתרא שנתקשה בדברי המשנ״ב. וראה ודרשת חקרת ה, לד, ה. ושם תמה על הפנ״מ. אבל מצאתי מקור לפי׳ זה במג״א שבהיסה״ד אינו מצטרף ושינוי מקום עדיף לי׳ מהיסה״ד – ראה שלחן תמיד ברכות ד בזר זהב יט. וכנראה כן פי׳ גם בחסל״א רי, ה. ותמוה, שהרי שינוי מקום גרע מהיסה״ד, לדעת המחבר, וכדלקמן.

וראה מגילת ספר ברכות יז, ט שגם לדידי׳ פשוט כך בפנ״מ.

והנה, כתבנו שבפנ״מ שנראה שפירש במג”א שבהיסה״ד פשיט”ל שמפסיק. אמנם, הוא עצמו חולק על המג”א וסובר שאין לדמות לאיסורים, וגם מה שבאיסורים אינו מצטרף מצטרף בברכות, ואף על פי כן פשיט”ל שהיסה״ד אינו מצטרף. ולכאורה משמע שפשיט”ל מסברא שהיסה״ד הוא מפסיק יותר מכדא״פ, גם באכילה, אע”פ שמצטרף יותר מאיסורים, וא”כ כש”כ שבאיסורים שאינו מצטרף בשהה כאכ”פ, שלא יצטרף בהסיח דעתו, [אמנם אין מדבריו ראיה לנמלך בתוך האכילה עצמה]. אבל אפשר דס״ל שלענין היסה״ד איפכא הוא שבברכות גרע שאינו מצטרף.

והנה בשו״ת הלק״ט ב, קמז, הב״ד בבאה״ט קסח, כא, בתחילה קס״ד ללמוד מאיסורים. ושוב כתב שבברכה הכל תלוי בשיעור. והציבו שם ציון למג״א. ונראה שהבינו במג״א שגם בהיסה״ד למסקנא מצטרף. אלא שלא עמדתי על דבריו, שר״ל שבהיסה״ד דמיא לב׳ מינים באיסורין. ומאי טעמא. ואיפכא הול״ל שבאיסורין מצטרף במין אחד. וכ״ה בפשטות ברמב״ם שגגות ו, א. וה״נ הכא. אלא שכבר כתבו שדבריו בכלל נאמרו רק לחדד התלמידים לחידודי בעלמא (ראה בהקדמתו, וכן שם ב, שיח בהגהות מר ברי׳ במני״ח), ושאין לסמוך על הלק״ט – ראה בית דינו של שלמה ג (ה, ב. ובדפו״ח – יא, ב.ב). בית דוד פארדו או״ח שמא. דבר משה אמריליו יו״ד פב. שה״ג מערכת ספרים ערך הלק״ט. משיב מנחם לו. ועוד. וראה שו״ת יבי״א יו״ד ל, ב.

גם בהלק״ט משמע שבאיסור כה״ג מצטרף. אלא שכתב סברא חדתא שבהסיה״ד הו״ל כב׳ מינים. וצל״ע הן בגוף הסברא והן אם כוונתו שגם באיסור כ״ה. ושוב נמלכתי שסברא זו שהוא כב׳ מינים לא כתבה להדיא. ואפשר בכוונתו איפכא ממש, שבאמת חייב. ומשום מה פירשתי תמיד שר״ל שמשו״ז אינו מצטרף והי׳ לפלא בעיני. ויכולני להעיד כמעט בבירור שראיתי כך מובא משמו באחרונים. אבל אינו. והנה, ללא היסח הדעת פשוט בכ״מ שמצטרף גם משני מינים וכמדומה שלא עלה על דעת מי שיהיה שבאוכל משני מינים אינו מצטרף בברכות. וצ״ע שבהיות ופשוט ללא היסה״ד שב׳ מינים מצטרפין ואינו דומה בזה לאיסורים, א”כ מה מוסיף כאן ההיסה״ד, הרי כלפי מין אחד אין היסה״ד מפסיק לדעתו, ומהו הצירוף הזה של היסה״ד עם ב׳ מינים ששניהם יחד גורם שלא יצטרפו וכל אחד מהם לבד אינו סיבה לשלא יצטרפו. ומה״ט נראה פשוט שלא נתכוון בהלק״ט לומר שבב׳ מינים שאני ממין אחד.

ובאמת גם בהלק״ט דעתו נוטה שמצטרף. וצל״ע מש״כ אחרונים שנסתפק. ושו״ר במאמ״ר דלקמן שבסו״ד כתב: ואפשר לדחוק דהרב הלק״ט לא נסתפק בעיקר הדין וכל הצדדים שהביא הם לומר שחייב לברך אלא שהרב בה״ט לא הבין כך. הרי לנו שגם הוא פי׳ שבהוכחה מאיסורין כוונתו איפכא לומר שמצטרף. ונמצא שגם אצלו הי׳ פשוט שבאיסור מצטרף.

וכן גם במג״א איך שלא נפרש בדבריו למסקנא בנוגע היסה״ד בברכות – הרי מקור הספק בכל האופנים (שינוי מקום, שהה כדא״פ, והיסה״ד) הוא האם לדמות לאיסורין דמצטרף או לא. אלא שאפ״ל בדוחק שבהיסה״ד פשיטא לי׳ גם באיסורין. ולא נהירא.

ועוד אעירה, שפשטות דברי הלק״ט דקאי בהיסח הדעת. וכ״ה בערוה״ש קסח, יב. וה״ר מקסח, ו. (וראי׳ זו הובאה גם במאמ״ר דלקמן. ועוד. ואפשר שז״כ כוונת המג״א רי, א שציין לסי׳ קסח. ובפמ״ג בא״א כתב ״לא מצאתיו כעת״. ולפ״ז הביא ראי׳ מדין נמלך לדין שינוי מקום. ומחזק ההסבר שנסתפק בשניהם. ואם לא נחלק בין שביעה לכזית, שבשביעה תלוי בתוצאה, וכזית באכילה, ראי׳ אלימתא בדין נמלך. ויש שר״ל שצ״ל במג״א קעח, וכוונתו לרמ״א קעח, ב. וראה שו״ת תפארת נפתלי העניג כב). אבל יש שפירשו בדבריו בנמלך, ראה מאמ״ר קסח, יט. ושם שאין בזה ספק והצרכת עיון שמצטרף. כה״ח שם נא. ושם שבהסיח דעתו שאני. ובבא״ח ש״א מסעי י שכתב שנסתפקו בזה וספיקו להקל קאי נמי בנמלך. וכ״ה כבר בחסל״א רי, ה. וחילקו בין שינוי מקום לנמלך. [אמנם, אחרי העיון שוב בלשון הבא״ח נראה ברור דקאי כשהוא גם אחרי כדא״פ וגם לא הי׳ בדעתו. ובזה מספק״ל. ואין ראי׳ בדעתו כשהוא רק נמלך. ובבא״ח ש״א חוקת י כתב רק לעצם הענין, שבשהי׳ כדא״פ העיקר נוטה שאינו מצטרף. וחזר ע״ז בפ׳ מסעי ז. ולכן לפלא שהוסיף להסתפק שם כשגם שהה וגם לא הי׳ בדעתו. ונראה פשוט שספרו נכתב להמון עם. ולכן כתב שגם בזה יש סברא שמצטרף. ולכן לא יביא עצמו לידי כך מעיקרא. ותו לא]. גם בערוה״ש רי, ב פסק בנמלך שאין מצטרף. ונמצא דנמלך גרע לדידי׳. והרי אלו סברות הפוכות. ובכלל צ״ע שהראי׳ שהביא בקסח קאי בנמלך ואיך הוכיח משם להיסה״ד, אא״כ ס״ל שכש״כ הוא. והדרא קושיא לדוכתה במה שסותר עצמו בדין נמלך. וכן מצינו בבאה״ט שבקסח שם הב״ד הלק״ט בנמלך ושנשאר בספק. ובסי׳ רי העתיק דברי המג״א דמשמע לחלק בין שינוי מקום להיסה״ד. ולא ראה בזה סתירה.

ובגוף הענין בפשטות היסה״ד אינו הפסק בגדר אכילה אלא שגורם שברכתו הראשונה אינה מועילה לו עוד, שהרי בשינוי מקום ס״ל לתוס׳ שהוא היסה״ד ומחייב ברכה ראשונה ולא אחרונה, ואילו בהפסק חייב בברכה אחרונה – ראה תוס׳ פסחים קא, ב ד״ה כשהן. שם קג, ב ד״ה בריך. שם ד״ה רב אשי. אבל לרמב״ם שמברך ברכה אחרונה אפשר שהוא כהפסק וגרע מהיסה״ד. ודוק היטב בלבוש קעח, א-ב, הובא בחלקו בשעה״צ קעח, ד ובמשנ״ב יט. וגם מדוייק בל׳ הרמ״א קעח, ב דאינו אלא כהיסה״ד ולא שהוא גרוע יותר. (ויל”ע מנ”ל שהרמב”ם אינו סובר כן גם בהיסח הדעת שצריך ברכה אחרונה. וכפי שנראה באמת מתוס׳ שם שהשוו הדברים. וג״ז ראי׳ שהי׳ ברור להם שבהיסה״ד אינו כן. ושאין לומר, שהיסה״ד גורם לחלק אכילתו ועד להצריכו ברכה אחרונה – דבר שאין לו שום מקור).

ומצינו בברכת אשר יצר בס׳ ז, שכתבו כל הפוסקים שהיסה״ד הוא כהיסה״ד באכילה שעכ״ז מברך פ״א ברכהמ״ז.

וכעין ראי׳ מהשיטות שאסור לאכול ב״פ אפיקומן. ולכאו׳ אם היסה״ד אינו מפסיק, איך שייך לאכול ב״פ. וכן מצינו בהעמק שאלה שאילתא נג שכל שהסיח דעתו אינו בגדר קיום מצות תק״ש, אף שלולא זה איכא קיים מצוה גם אחרי שיצא ידי חובתו.

והנה, במט״א תרכה באלף למטה פז שמצטרף לכזית לליל א׳ דסוכות (וכן בכלל), ולא לקביעות דיותר מכביצה לחיוב סוכה. וא״ש מה שמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ולא חשו שימלך. וגם לא אמרו בזה דחזי לאצטרופי. וראה נטע שורק עקב ד״ה אופן ה. חמודי אפרים באלאיטי סוגיא דח״ש ד״ה בנטע. (וזהו נוסף להתי׳ דל״א באיסור עשה דין ח״ש, ראה אור גדול יומא ח, א. או שאין איסור אכילה חוץ לסוכה רק חובה לאכול בסוכה. ועוד תי׳). ועצ״ע מאי שנא מקב״ס בקסח, ו שמצטרף כנ״ל. ואולי סוכה שאני דתלוי בדעתו אם קובע שאז הוא בגדר כעין תדורו.

ולהעיר שבתורת חיים סופר קנח, ה ד״ה והנה בהגר״א, כתב מסברא שמה״ט חייב בנט״י בפחות מכזית שמא ימלך וחזי לאצטרופי.

והנה, בבה״ל סוסי׳ קפד ודאי פשיטא לי׳ שאין ברכה אחרונה מפסקת שאינו מצטרף. וספיקו רק שבפועל בירך ברהמ״ז אף שנתחייב בה רק מדרבנן (ראה גם מכתבי תורה לשפ״א לד). וחזו״א לד,ד שהוקשה לו – כנראה פי׳ אחרת במג״א. אמנם, התם מיירי בכדי שביעה ולא בכזית.

והדבר נוגע מאד למעשה בחולה הצריך לאכול שיעורים ביוהכ”פ, וכמדומה דלא אישתמיט שום פוסק לומר שאם הסיח דעתו מאכילה או שתי׳ שוב אין צריך להמתין עד שיעבור כדי אכ”פ. וראה שו״ת שבט הקהתי ד, סז.

#33248