בענין יצאת אבל מפתח ביתו בפורים

יהיו הדברים נר לזכר הרה״ג הרה״ח הרב יוסף יצחק ע״ה ווילשאנסקי ראש ישיבת חסידי חב״ד ליובאוויטש צפת וסניפי׳, שנפטר בסמיכות לימי הפורים אשתקד (ח׳ אדר תשפ״ה), הרביץ תורה ברבים והעמיד תלמידים הרבה, ועסק בחיזוק ההתקשרות בקרב אנ״ש והתמימים, ובמיוחד בשליחות היחידה להכין העולם לקבלת פני משיח צדקנו.

 

שאלה:

אבל בתוך שבעה שהולך לבית הכנסת בליל פורים לשמוע מקרא מגילה, האם מותר לו להקדים ולילך גם לערבית? והאם עדיף שיעשה מנין בביתו גם למקרא מגילה?

 

תשובה:

כתבו הפוסקים שאם יכול לקרוא מגילה בעשרה בביתו עדיף.

ומכל מקום אם אין מנין, אין צריך לילך ולקבץ עשרה. ואדרבה, מקום לומר שעדיף שלא לעשות כן. ויש מקום להקל לו לילך לבית הכנסת.

וכל שהולך לבית הכנסת לשמוע מגילה – מותר לילך גם לתפלת ערבית.

 

מקורות:

הנה רבו המתירים לילך לביהכ״נ גם לערבית – ראה כה״ח תרצו, לא. וכ״כ בכ״מ באחרוני הזמן (בשם הגריש״א – אשרי האיש או״ח ג, מג, כ. וראה פני ברוך ע׳ תסג וע׳ תצ בשם בעל אבן ישראל והגר״ש דבליצקי. וראה בארוכה בהגהות אבן ישראל למשנ״ב תרצו, טז).

והקשה אחד הרבנים שליט״א, שלכאורה מפורש שלא כדבריהם ברא”ש (מו”ק ג, פה), ממש״כ שלאחר שהתפללו בבית האבל בליל פורים בערב הורה מהר״ם שילך לבית הכנסת בעת קריאת המגילה.

אמנם, בהקדם שד׳ דעות מצינו בנוגע אבלות בפורים: שאין אבלות כלל ובהתחיל לפני פורים מפסיק האבלות, שאין אבלות אלא שאינו מפסיק, שנוהג אבלות רק בצינעא כבשבת, שנוהג אבלות לגמרי כיום חול. (וראה בביאור השיטות בארוכה בשו״ת צמח יהודה סגל ה, פח. עלי אור קוקיס מו״ק עיונים מא. ס׳ החיים אבלות קלופט קג).

והנה דברי הרא״ש הנ״ל הם בשם מהר״ם. וכברא״ש, כ״ה בכ״מ – במרדכי מגילה א רמז תשפה (ובדעת המרדכי עצמו – ראה שו״ת עמק יהושע מאמאן א, יח, ב. ולהעיר, דלדידי׳ שאבלות נוהגת, א״ש דקמ״ל שמ״מ למקרא מגילה הותר לו לצאת, וכדלקמן), וכן בטור או״ח תרצו. ויו״ד סוסי׳ תא. הגמ״נ טירנא פורים ט. האגור בסוף דיני פורים. ועוד – חלקם נסמנו לקמן.

ומצינו ב׳ אופנים (וסתירה) בראשונים בדעת מהר״ם (וכן העירו בדעת השו״ע שסתר משנתו בשו״ע או״ח תרצו, ד, וביו״ד תא, ז. ולהעיר גם ע״ד הסתירה בחיי״א קנה, לו למש״כ בספרו חכמ״א קסט, כז) – דס״ל שאין אבלות בפרהסיא בפורים, או שהוא כיום חול ונוהג אבלות לגמרי. (וכמה אופנים נאמרו בישוב הסתירות בדעת מהר״ם וכן בסתירת השו״ע – ראה דרישה יו״ד תא, ג. ש״ך שם ד. באה״ט שם ב. א״ר תרצו, ה. שו״ת מהר״ש הלוי ג. שו״ת בית דוד תצז. שו״ת מהר״י קצבי – רב יוסף ו. כנה״ג בהגב״י תרצו. שולחן גבוה תרצו, יא. וראה מה שהאריך בעמק יהושע שם. ועוד. וראה גם להלן. ואכ״מ.

והנה, הרא״ש נקט בדעת מהר״ם שנוהג אבלות רק בצינעא. ומה שיוצא למגילה – לפי שמקרא מגילה דוחה אבלות דרבנן.

ומה שאינו קורא המגילה בביתו אף שנמצא כבר בבית עבור תפלת ערבית – כתב הב״י יו״ד תא, משום פרסו״נ דברוב עם.

ובהדיוק מלשון הרא״ש, שערבית אינו מתפלל בביהכ״נ, הנה בפמ״ג תרצו במ״ז ב, כתב דמשמע ברא״ש דאבלות דוחה רק מגילה ולא ערבית. ולפ״ז, גם בשחרית מתפלל בביתו. והוא כהט״ז ב, שתפלה בבית אינו בגדר פרהסיא. ולדעת הט״ז משמע שגם בשחרית לא יצא לתפלה כמ״ש בפמ״ג במ״ז ב ובא״א ח. וכ״ה דעת הלבוש שאינו יוצא מפתח ביתו כמו בשאר ימי אבלות. וראה בשולחן גבוה תרצו, יא שהקשה בדעת מהר״ם, שאם יתפלל בביתו אין לך פרסום גדול מזה, ומה״ט הולך בשבת להתפלל בביהכ״נ. ולכן כתב, שבפורים שמענות ומטפחות אבל לא מקוננות, לית לי׳ דינא דמועד אלא לענין קינה והספד, ומה״ט נקט מהר״ם פסק ממוצע, שכל שנוגע להספד או בפרהסיא (כנעילת סנדל וישיבה על הארץ) אינו נוהג, אבל להתפלל בבית אינו פרהסיא כ״כ. ויש להעמיס כדבריו בשיטת הט״ז.

ועוי״ל בדעת מהר״ם, דאתיא כמ״ד שגם בשבת אינו יוצא לביהכ״נ (ראה בטור יו״ד שצג. אלא שכ״ז בדעת מהר״ם. אבל לדברי הרא״ש, הובא בטור שם, שהמנהג שבשבת הולכים לביהכ״נ – לא א״ש מה שהביא הרא״ש ממהר״ם להתיר לצאת למקרא מגילה שדוחה עבודה, שבלא״ה מותר לו לצאת. וי״ל שכ״כ רק בשיטת מהר״ם. וראה להלן עוד אופנים בישוב הדבר לדעת מהר״ם. ולאידך למ״ד שיוצא גם בחול, כדברי רי״ץ גיאת שבטור שם, פשוט שמותר לצאת למגילה, וגם לערבית שלפני׳. וראה נמוק״י מו״ק יג, ב, הובא בד״מ יו״ד שם). וראה גם בפחד יצחק ערך אבל בפורים – במהדו״ח ע׳ פ – בשם מהר״ר גא״ל תרצו, ד, שבאותם המקומות שאין אבלים נוהגים לילך לביהכ״נ בשבת גם בפורים אין להם לילך.

אבל במג״א תרצו, ח, דייק מהטור שבשחרית מתפלל בביהכ״נ. ובפמ״ג בא״א שם, שהמיקל לצאת בשחרית אף לתפלה לא הפסיד. וכ״כ בדרה״ח ומשנ״ב. וכן נקטו כמה אחרונים.

ועפ״ז, להדעות שמותר להתפלל ביהכ״נ בשחרית, בהכרח צ״ל במה שאינו מתפלל ערבית בביהכ״נ בחד מתלתא אנפי: א) דשאני ערבית שהתפללו מבעו״י – פמ״ג שם. וכ״מ במט״מ תתריז, הובא בא״ר ה, דעדיין לא נכנס ימי משתה ושמחה. (ואולי הטעם מחמת שההליכה לביהכ״נ היא מבעו״י, ולא מחמת שהתפלה אז). וקצת משמע כן מהגירסא באיזהו מקומן (בתשובות מיימוניות דלקמן. ובמרדכי בכת״י. וראה גם בתשובות פסקים ומנהגים ג, יד. שו״ת מהר״ם לקוטים דלקמן) ״ולאחר שהתפללו בבית האבל בליל פורים בערב קריאת המגילה״. וגם לגירסא דידן ״בערב לעת קריאת המגילה״ – יכון הדבר, דמוכח שאחר שהתפללו בביתו עדיין יש שהות עד עת קריאת המגילה. ב) שבלילה קודם מגילה עדיין לא חל פורים כולי האי, כבמחה״ש שם. ג) דשאני יום פורים מליל פורים, דימי משתה ושמחה כתיב – משנ״ב שם טז. (ואולי פירש כך בדברי מט״מ וא״ר. אבל המעיין במט״מ יראה מפורש שכתב, ״דעדיין לא נכנס ימי משתה ושמחה עד קריאת מגלה״. והיינו קריאת הערב. ובמהדורות חדשות שיבשו והשמיטו תיבת עד. ובא״ר העתיק דברי מט״מ בקיצור, וניתן להבין שבלילה שאני. אלא שבמט״מ גופא איכא לפרושי בחדא מגו תרתי: מחמת שהתפללו מבעו״י (ראה גם ד״מ תרצג, א ממהרי״ל. ולהעיר מהגהות הגר״ב פרענקיל למג״א תרצו, י – לענין אחר), או שגוף היו״ט חל רק אחר קריאת המגילה (וכהשיטות בראשונים שלא לומר ועל הנסים בערבית רק אחרי קריאת המגילה, ראה הגמי״י תפלה ב, ו, ובסוף הלכות מגילה בשם רע״ג. ויש שכתבו גם בזה דקאי כשמתפלל מבעו״י. וראה מאורות נתן קופרשטוק פורים לז. ובכל אופן לא קייל״ן הכי)).

ובמשנ״ב שם, חידש יתירה מזו, שלהט״ז שאינו יוצא לתפלה, מ״מ לגבי יציאה לקריאת המגילה יש לחלק בין לילה ליום, שביום יוצא למגילה גם כשיש לו מנין בביתו. וציין לפמ״ג ולדרה״ח. וכבר הקשו בכ״מ במקור הסברא לחלק כך. וגם לא מצינו כך בפמ״ג ודרה״ח. ואדרבה משמע בדבריהם איפכא. וכתבו ליישב בכמה אנפי. ועכ״פ, משמע דס״ל למשנ״ב דשאני ליל פורים שאבלות נוהגת בו. ואולי הכרעת עצמו היא.

[ואולי יש לדחוק בלשונו ובדעתו, שכוונתו כדברי פמ״ג בשם א״ר מחמת שמתפללים מבעו״י, אף שהביא טעם אחר. ולשונו ״דימי משתה ושמחה כתיב״ – אולי הכוונה שעדיין לא נכנסו ימי משתה. ודוחק. וא״ש הציון לפמ״ג. גם בדרה״ח דיני אבלות ב, כתב שבלילה מתפלל בביתו וביום הולך גם לשחרית. ואם נאמר בדעת הדרה״ח כדברי הפמ״ג, והרי הציב ציון לפמ״ג, אפשר שג״ז מכוונת המשנ״ב. ודוחק].

ולכאורה במהר״ם גופא מוכרח הפכו, שהרי התיר לצאת לביהכ״נ למגילה אחרי שהתפללו ערבית בביתו – ונקט לשון רבים, דהיינו שהתפלל האבל עם המנין שהיו שם עמו. ומוכח דקאי באופן שהי׳ מנין לתפלת ערבית. (ומ״מ יש להעיר שבאחת הגירסאות במרדכי השלם, הנוסח הוא: ״דלאחר שהתפלל בבית האבל״, בלשון יחיד. אבל לא מצינו כדוגמתו בשאר המקומות). ודוחק לומר דקאי באופן שנתבטל המנין מיד אחרי ערבית.

ובדעת האחרונים שהבאנו בתחילת דברינו שכתבו להקל לצאת גם בלילה לערבית, נראה שכ״כ עפ״ד המג״א, וכסברת מט״מ א״ר ופמ״ג. (ולהעיר מכעי״ז שאם האבל נכנס לקרה״ת מותר לו להקדים לבא לסליחות – נה״ש תקפא, ג. יפ״ל שם בקו״א. תורת חיים שם ד).

כן להעיר שבראשונים אחרים לא נזכר בשם מהר״ם ד״ז שהולך רק אחרי תפלת ערבית בביתו, ראה הגמי״י סוף הלכות מגילה. תשובות מיימוניות להלכות אבל טז. הפרנס רסט. מנהגים למהרא״ק פב, יב. מהרי״ל הל׳ פורים.

ויומתק אם נאמר בדעת מהר״ם שאין אבלות כלל בפורים (זולת לדברים שבצינעא).

אבל ברא״ש שם, וכן בהלכות שמחות למהר״ם בסופו, ונדפס גם בשו״ת מהר״ם מהדו״ח ג לקוטים תקד, אף שנזכר שאין אבלות רק בצינעא, נזכר ג״כ שילך אחרי שהתפללו בבית האבל.

[ואם נאמר כדעת חקרי לב יו״ד ח״ב בשיורי ברכה יט, לאו״ח תרצו – לב, א (ליישב הסתירות בדעת מהר״ם), שאף דס״ל דאין אבלות כלל בפורים, הניחם על מנהגם ולא ביטל מנהגם רק לקריאת המגילה – וכ״כ בא״ר שם בדעת השו״ע שמדינא אין נוהג אבלות ורק ממנהגא – א״ש. וקצת משמע כן מלשון מהר״ם ״והי׳ נ״ל דלא יתאבל״, היינו שכך הי׳ נ״ל לולא שנהגו בהיפך. וראה גם הלשון בהגמי״י סוף הלכות מגילה. ודוק. וכן יש להעמיס בתשובות מיימוניות שם].

והנה, יש שר״ל באופן מחודש, שבליל פורים שאני שנוהג אבילות, אלא שהתירו לצאת רק למצות מגילה בלבד ברוב עם, שמגילה דוחה האבילות. וקצ״ע שמ״ט תדחה אבלות מצוה דברוב עם משום פרסו״נ. וראה גם בשו״ג שם, שכל מקום דאיכא עשרה איכא פרסו״נ, ושמה״ט כתב הרמ״א שאם יוכל לאסוף מנין בביתו לקריאת המגילה עדיף טפי.

ובכלל, פלא גדול לומר כן, דלדידן שאבלות אינה נוהגת – אין טעם וסברא לחלק בין לילה ליום. ואי׳ איפוא מצינו יו״ט וכו׳, שרק בבוקר מתבטלים דיני אבלות.

גם לא שמענו ולא ראינו בשום מקום לנהוג בחליצת מנעל וישיבה על הארץ בליל פורים.

ובפשטות אסור גם בליל פורים בהספד. וכ״כ בטורי אבן מגילה ה, ב. ולא מצינו בשום מקום לחלק בהכי. ובכל הימים שבמג״ת אין חילוק בין יום ללילה. (אבל להעיר ממאירי מגילה ד, א לענין שהחיינו). ובריטב״א מגילה שם שאבלות תלוי באיסור הספד. ובאמת גם בדברי מהר״ם מפורש בטעמו, שאבלות נדחית מחמת איסור הספד ותענית. (אלא שבתשובה אחרת בשו״ת מהר״ם, לקוטים תקה, הביא טעם אחר מחמת שמחת פורים ולא גרע משמחת חופה. עיי״ש). ולפ״ז, גם בליל פורים דינא הכי. ואכן, בכ״מ הוכיחו דאיכא שמחה גם בלילה.

ואפשר גם שאיסור אבלות בליל פורים הוא מדברי קבלה לטו״א שם.

ולכל היותר איכא למימר שבלילה הוא רק מצד מג״ת, ולא מדין ביטול אבלות כבשבת. ומובן הדוחק. ואין סרך רמז לסברא זו ברא״ש. ונאמר, דשאני מהליכה לביהכ״נ ביום, כיון שלט״ז גם לדידן שאבלות אינה נוהגת בפרהסיא לא ילך דחשיב כדברים שבצינעא. וג״ז צ״ע.

וראה גם הליכות שלמה יט, כט, שאין אבלות נוהגת גם בליל פורים. וראה חזו״ע פורים ע׳ קעח ואילך. אבלות ע׳ קכו ואילך. ומה שאונן אסור לאכול בשר, שאין חיוב בלילה בבשר ויין. ובכל אופן, הוא רק להשיטה שאבלות נוהגת בפורים.

ואם נפשך לומר בישוב ההנהגה המקובלת שלא לחלוץ מנעלים, שהוא מדין איסור הספד – הרי לבישת סנדל וישיבה על הארץ אינו שייך לדין הספד אלא לאיסור אבלות.

ואת״ל לחלק, שבדברים התלויים בשמחה אינו נוהג, כבא״ר בדעת הלבוש – הרי כתב בא״ר לפ״ז שאפשר שיחלוץ גם מנעליו. אלא שלמעשה כתב שבחליצת מנעלים אפשר להקל, והוא רק לפ״מ שפירש, שמדינא אין נוהג אבלות ורק ממנהגא. וגם בשו״ג בדעת מהר״ם, היינו למאי דנקט בשיטת מהר״ם שיש איסור גם בתפלה בביתו בשחרית.

אבל אם נאמר שבאמת מדינא איכא אבלות בליל פורים – מחוייב הוא בחליצת מנעלים. ולפ״ז, צ״ע מה שהובא שמהר״ם הנהיג שינעול מנעליו בלכתו לביהכ״נ בלילה למגילה, דמהו ההיתר.

ואת״ל שבליל פורים אבלות נוהגת גם בפרהסיא, מאי שנא איזה סוג אבלות. ולא מצינו בשום מקום שיש יום שנוהגים רק סוגי אבלות מיוחדים – זולת החילוק בין פרהסיא לצינעא.

(אלא שבמג״א ז, חילק בין נעילת הסנדל וישיבה על הקרקע לשאר דיני אבלות מטעם אחר, שכיון שהמנהג שלא להתאבל, אף דלדידי׳ אינו עיקר, אין לו להחמיר בדברים אלו מפני הבריות, עיי״ש. ונראה בטעמו שיבלבל לשמחת הקהל, ראה כעי״ז בראש יוסף דלקמן. אבל אנן בדברי מהר״ם עצמו קיימינן השתא. ועוד, דלפום סברא הדין ליכא למ״ד שאין אבלות נוהגת בליל פורים, ומ״ט להקל).

ועכ״פ, בפמ״ג שפירש מחמת שמתפללים מבעו״י – מוכח דלא שמיעא לי׳ כסברא זו.

ומש״כ ברא״ש שאבלות דוחה מגילה – היינו מחמת אבלות בצינעא. וכ״מ מהמשך דבריו. ואיסור יציאה מהבית היינו מחמת הסברא שהוא דברים שבצינעא.

איברא שי״ל שממה שבשבת הולך לביהכ״נ אף שדברים שבצינעא נוהג בשבת, ומ״מ נזקק לומר שמקרא מגילה דוחה, משמע לפי שבלילה אבלות נוהגת. ואינו מוכרח, שי״ל שכיון שמתפלל בביתו אינו אבלות בפרהסיא במה שאינו הולך לביהכ״נ.

ושו״מ בשו״ת חקרי לב יו״ד ג, קנ ד״ה והנה אמת – ע׳ שנה – שר״ל שלא התירו הליכה לביהכ״נ רק בשבת מחמת קדושת שבת ולא בפורים. וצ״ע המקור לחלק כך.

ובשו״ת מהר״י קצבי שם נמי עמד בזה, שאם נוהג רק בדברים שבצינעא כמו בשבת מ״ט ילך רק לקריאת המגילה, ומדוע נזקק לומר שמגילה דוחה אבלות. ור״ל שחזר בו מהר״ם מהוראתו, וס״ל שבאמת נוהג אבלות, אבל אין לו לנהוג אבלות בפני העם (לא מחמת שאין אבלות בפרהסיא אלא) בכדי שלא לערבב שמחת הקהל או שלא יזלזלו במצות פורים. (וה״ט שכתב שחייב בשילוח מנות מחמת שאבל חייב בכל המצוות). אמנם שוב פקפק בדבר, וכתב שהפירוש אינו עולה יפה בהמשך הדברים, עיי״ש. וסיים עלה, שדברי תשובה זו כפי הנוסחא וכו׳ יש כמה גמגומים בדבריו.

גם בראש יוסף למהר״י אישקאפה סוף הלכות מגילה הקשה כן, שאם אבלות נוהגת מדוע הוצרך להביא ראי׳ שמגילה דוחה. וכן קשה, שאם אינו הולך להתפלל בביהכ״נ ה״ז אבלות בפרהסיא. ועיי״ש לענין אחר (במש״כ מהר״ם שחייב בשילוח מנות שאבל חייב בכל המצוות) שכתב בכוונת מהר״ם, דהיינו אפילו את״ל כהדעה שאבלות נוהגת. וא״ש גם במרדכי שהביא דעת רבינו גרשום ומהר״ם בזאח״ז כאחד. וכן י״ל גם לענין זה. ולפום סברא הדין נתיישבו הרבה מהקושיות.

אלא שעדיין אינו מיושב מדוע מתפלל ערבית בביתו. ודוחק קצת לומר, דגופא דעובדא הכי הוה, שכן הי׳ מעשה שאחרי שהתפלל בביתו הורה לו מהר״ם לילך לביהכ״נ, אף שכ״מ גם בלשון הרא״ש. ומה גם שבכל הראשונים העתיקו הדבר בדרך הוראה, כדת מה לעשות. ובהכרח ליישב כאופנים האמורים דשאני בליל פורים לפני מגילה.

סו״ד, לא מצינו מי שיפרש שלכן בלילה מתפלל בביתו מחמת שאבלות נוהגת בלילה.

והנה, לכאורה משמע שמש״כ הרמ״א שאם יוכל לעשות מנין בביתו עדיף טפי הוא רק למ״ד שאבלות נוהגת. ולפ״ז, דברי הרמ״א קאי אדברי המחבר דס״ל שאבלות נוהגת. וחולק עליו במש״כ לדעה זו שלא יצא למגילה (ראה מג״א תרצו, ו, שהקשה מ״ט לא כתב בלשון י״א. גם בביהגר״א כתב שהרמ״א חולק). ורק לאח״ז הביא דעת י״א שאין אבלות נוהגת. וכ״ה בט״ז שם בתחילת דבריו שלהי״א הולך גם לתפלה. אלא שדחה, שהרי הי״א הוא דעת מהר״ם, ומפורש בדברי מהר״ם שמתפלל בבית ואח״כ יוצא למגילה. ולכן ס״ל לט״ז דשאני תפלה שאינו נקרא פרהסיא.

אבל למג״א שהולך בשחרית לתפלה, בהכרח לומר שתפלה בכלל פרהסיא, ודשאני ערבית משחרית מטעמים האמורים. ולא תיקשי, שהרי משמעות הרמ״א שגם אם אבלות נוהגת מותר לצאת, דאה״נ דברי המג״א קאי רק למ״ד שאין אבלות נוהגת, ומוסבים על דברי הרמ״א בדעת י״א. ולפ״ז, אין טעם לשיטה זו שיעשה מנין בביתו דוקא.

וכן במהרי״ל במנהגים שכתב שאם יוכל לקבץ עשרה בביתו ה״ז משובח – היינו לדעתו שאבלות נוהגת. וכמבואר שם בדבריו, וכ״ה גם בלשונו שם בענין זה גופא: ולחזור לאבלותו.

ומכאן למה שכתבו בכ״מ שמה שהולך לשמוע מגילה מיירי כשאין מנין, וכתבו עפ״ז ליישב קושיית המג״א ו, במה שלא כתב בלשון י״א, לפי שאין כאן מחלוקת, והרמ״א מיירי כשאין לו מנין (ראה א״ר תרצו, ו. והובא בפמ״ג בא״א ו. נה״ש ג. ספר פלאים תוס״ש למג״א ו. משנ״ב י. כה״ח כג). אלא שבאמת כ״ז רק למ״ד שאבלות נוהגת, אבל לדעת י״א, א״צ שיעשה מנין בביתו. ומוכרח מדברי מהר״ם גופא, דמיירי באופן דיש כבר מנין לערבית בביתו, וכנ״ל.

וכ״כ במשנ״ב טז, שלמ״ד שאין אבלות נוהגת גם ביש לו מנין הולך לביהכ״נ. אלא שכתב לחלק שבלילה שאני. וכבר נת״ל שסותר לדברי מהר״ם, וגם נת׳ הדוחק בד״ז.

ונראה, שלדינא ודאי מותר שילך לביהכ״נ לשמוע מגילה גם ביש לו מנין, וכמפורש במהר״ם, וכ״פ המג״א. ועוד, שגם למשנ״ב שאם יש לו מנין מתפלל בביתו בלילה, הרי לא כתב דאמרינן לי׳ דעדיף לסדר מנין.

וחזי לאצטרופי השיטות שיוצא לכל דבר מצוה. וכן הדעות שאין אבלות נוהגת כלל בפורים גם לא בדבר שבצינעא. ובסגנון אחר, שלהדעות שאין אבלות נוהגת כלל ודאי יוצא. ואף את״ל שנוהג בדבר שבצינעא – קשה למצוא טעם לחלק בין פורים לשבת. ואף למ״ד שנוהג אבלות לגמרי – הא י״א שיוצא לכל דבר מצוה. ולדעת המחבר ביו״ד שצג, ג יוצא גם לקרה״ת, וכש״כ למגילה.(וצ״ע בדעת המחבר תרצו, ה, שלא יצא למגילה רק במוצ״ש, דהא לדידי׳ יוצא גם לקרה״ת. ובמאמ״ר תרצו, ב וכן בכה״ח לא, העירו בנוגע לשחרית שיש שם קריה״ת. ומסברא מגילה לא גרע מקריה״ת. ואכן בכה״ח שם, כתב שאפשר שלמחבר בשצג, ג, מותר לצאת למגילה, וגם לתפלה, וגם בערבית).

ולאידך, מאחר ובחיי״א שם, וכן בערוה״ש תרצו, ו, הביאו לדינא שאם יוכל לעשות מנין בביתו עדיף, צ״ע לעשות מעשה בהיפך.

ונראה, שכיון שמעיקר הדין מותר לצאת לדבר מצוה, ולאידך בדליכא עשרה אצלו, הרי שבקיבוץ עשרה למנין איכא חשש דאבלות בפרהסיא, וגם יתבטלו הם ממגילה ברוב עם, וגם הוא יתבטל מברוב עם, מקום להקל לילך לביהכ״נ.

 

 

#49463