געפילטע פיש וחריין

 

נשאלתי במי שצריך לאכול חריין מחמת בריאות, וקשה לו לאוכלו לבד, ולכן אוכלו עם דגים, געפילטע פיש, מה מברך?

ואם יש נפק״מ אם רעב כעת?

כמו״כ, מי שזקוק לשתות חלב, מטעמי בריאות, וקשה לו לשתות חלב לבד, ואוכלו עם קורנפלקס שברכתו האדמה וכדומה, מה מברך?

ושמעתי כמה סברות:

1. רק ברכת הדגים.

2. רק ברכת החריין.

3. ב׳ ברכות (אם נהנה גם מהדג).

4. אם רעב מברך רק על הדג, ואם לא מברך על החריין.

5. ברעב, מברך ב׳ ברכות, ובאינו רעב, רק על החריין.

ולהלן מה שעלתה במצודתי.

ועיקרי הדברים, שאם הי׳ אוכל חריי״ן לבד – לא מחמת רפואה אלא לאכילת תיאבון – אלא שנוח לו יותר עם דגים, שמברך על החריין, ונפטר הדג. אבל במקום שהי׳ אוכלו לבד מחמת מטרת רפואה, מסתבר שהוא טפל.

וכל זה, רק אם אוכל עכשיו הדגים גם בשביל שתאב לאכלם, אבל אם אינו תאב עכשיו לאכילת דגים ואינו אוכלם רק למתק חריפות החריי”ן, אז החריי”ן עיקר והדג טפל.

א. הנה, כמה חילוקים יסודיים בין זה למליח ופת, שכאן נאכל בתערובת. וגם פת שאני שהוא סעודה. ואפילו בפת הבאה בכיסנין שאוכלה עם המליח (כדי שלא יזיקנו), ותאב לשניהם – אין המליח נעשה טפל, וצריך לברך על שניהם (בדה”ש סי’ נח סק”ח).

ב. ולכאורה יש ללמוד נדו״ד מדין שמן ואניגרון, שאם מתכוון רק לרפואה, השמן הוא העיקר גם אם הוא דבר מועט. וא״כ גם בנדו״ד אם כוונתו רק לרפואה ובל״ז לא הי׳ אוכל הדגים, אף שעכשיו נהנה גם מהדגים החריין עיקר, שכיון שכוונתו עכשיו לאכילת החריי”ן שזה נצרך לו לרפואה אלא משום שאין נוח לאכילה בפ״ע אוכלו עם דג, אין צד לומר שהחריי”ן יחשב טפל.

אלא שעדיין צ״ע באופן שעיקר המטרה הוא לרפואה אבל למעשה נהנה גם מהדג (אלא שבלי צורך רפואה לא הי׳ אוכל דג עכשיו), אם נימא דהדג טפל ולא יברך עליו, או שמקום לומר שהואיל ונהנה גם מהדג צריך לברך גם עליו, וכמו בפת ומליח שאם נהנה גם מהפת צריך לברך עליו.

ואינו דומה לתערובת אניגרון ושמן זית, שבאופן זה מברך רק על השמן, דהתם ה״ז משקה אחד המעורב, ולא שייך לברך ב’ ברכות. וצל״ע.

אלא שיש לברר הספק, מדין אגוז מושקא״ט, שכשיש לו שלשול ונותן המושק”ט לתוך השכר כדי שיעצור אם אינו צמא ואינו שותה אלא לרפואה המושק”ט עיקר והשכר טפל ומברך רק עליו (ראה אדה״ז רב, כג. סדר ברכה”נ ו, כ).

אבל אם שותה גם להרוות צמאו וגם לרפואה, האנגירון עיקר ומברך רק עליו, וא”כ ה”ה כאן שאם רוצה גם לאכול הדגים ואינו אוכל רק לרפואה מברך רק על הדגים. וראה שו״ע אדה״ז רב, י.

ג. ולכאורה צ״ע מ״ט בכה״ג אניגרון עיקר, ומאי שנא ממשנ״ב ריב, ו, ובשעה״צ כא, שכל שאוכל ללפת נחשב כטפל אף בתאב לו. (אמנם, לכאורה דעת אדה״ז אינה כן, שבמלפת לחוד אינו נעשה טפל (זולת בה׳ מיני דגן מדין כל שיש בו) , ורק כשבא לתקנו ולהכשירו – ראה אדה״ז ריב, א. והיינו שלא הי׳ אוכלו לולא העיקר. וכ״כ שבילי דוד  כלל ה, א שליפות הוא טפל רק אם לא הי׳ אוכלו לולא העיקר. וגם בדעת המשנ״ב, ראה מגילת ספר לז, ה).

ולכאורה הי׳ אפ״ל, דלא דמי שמן ואניגרון, שהאניגרון אינו בגדר מלפת, אלא מכשיר השמן לאכילה. ועוד דשמן גרע משאר מאכלים, שמזיק לו, ואינו ראוי לאכילה. וראה בפמ״ג רב בא״א י משה״ק. משא״כ באוכל שאר מאכל ולפתן. ונפק״מ לנדו״ד.

כן אפש״ל וליישב, מה שבתאב לאניגרון מברך עליו, ואילו כאן כתב המשנ״ב שגם בתאב לטפל נקרא טפל – דשאני שמן ואניגרון שהוא תערובת לח בלח, שהוא כאוכל אחד, והשאלה מהו העיקר. ותלוי בכוונתו. ואילו בב׳ מאכלים, שהאחד בא ללפת השני, אף ברוצה בלפתן, חשוב טפל.

וי״ל יתירה מזו, ובהקדם שבשותה ין מזוג, פשוט דלא אזלינן בתר רובא, ששמו יין (וראה ביהגר״א רסי׳ רב. פמ״ג הובא בבה״ל שם). וה״נ בשמן [ובהדמיון ליין – להעיר משו״ת בית יהודה עייאש סוסי׳ כ], שהשקו״ט מהו שמו וגדרו, אם הוא בעצם שמן רק שנמזג באניגרון או איפכא. ותלוי בכוונתו ורצונו. ואילו בשאר עיקר וטפל תלוי במציאות איזה עיקר.

והנה, באוכל תפוח בדבש לסימן טוב, נהגו שמברך על התפוח, אף שאצל כמה הדבש הוא העיקר לסימן טוב. (ובכ״מ שהתפוח הוא הסימן, או שבשניהם סימן. ועכ״פ נפק״מ בחושב שהדבש הוא הסימן או שאוכל תפו״א בדבש). ונימא שגם ברפואה כ״ה, ומ״ט איכפת לן בשמן אם כוונתו לרפואה, ולא נלך אחר העיקר באמת.

ובהקדם, שסברא מקום לומר, דמטרת רפואה לא משווי על המאכל שם עיקר, שהרי על אכילה רפואה ל״ש שם אכילה ואינו טעון ברכה. (וראה בירורי סוגיות לידידנו הגר״י וקסשטוק שליט״א במקומו – לבאר כן בשיטת ה”ר יהוסף שהובא בראשונים). ומ”מ ראינו בדברי הפוסקים דנקטו להלכה שגם באופן שמצד דיני עיקר וטפל האנגירון הוא עיקר (או משום רוב או משום שמתקן המאכל), אם עיקר כוונתו עכשיו הוא לרפואה, שמן עיקר.

ואפ״ל, דשאני התם שהתערובת נקראת ע״ש השמן, דשאני  שמן ואניגרון שהיא תערובת לח בלח ונבללים זב״ז, שלכן הקביעה מהו עיקר התערובת תלוי במטרה. וכיון שאפשר רק ברכה אחת צריך לדעת איך נקראת התערובת, וכעת שחושש בגרונו אומרים שכולו נקרא שמן. ודומה ליין מזוג, שבודאי עיקרו יין אף שהרוב מים. ואילו כשאינו חושש בגרונו, או כשגם צמא לאניגרון, נקרא בשם אניגרון, אף שיודעים שיש לו מטרה רפואית ולכמה דעות גם כשרובו שמן.

אבל באוכל ב׳ מאכלים שאינם נבללים, שאחד בא ללפת השני, ואין לנו ספק מי המלפת, רק שנאמר שכיון שמטרתו לרפואה נקרא המאכל הרפואי עיקר, צ״ע, כיון שאין ברכה על מאכל רפואי, וכחנקתי׳ אומצא, וכתפוח בדבש, אף שלפעמים שהמטרה הדבש לסגולה.

[אלא שגם בתפוח בדבש לא ברירא מילתא, באופן שהדבש עיקר לסימן טוב. והאריכו בזה בכ״מ. ויש ראיות לכאן ולכאן. ועוד, שאפשר דלא דמי אכילה לסגולה לאכילה לרפואה.

ובגמרא כיון דאית לי׳ הנאה בעי ברוכי. ונתחבטו הרבה לרי״ו ורמ״א שבאוכל לרפואה אין מברך או שברכתו שהכל. ועיקר הענין, דשאני כאן שהאניגרון מכשיר השמן. ולא דמי לשאר אוכל לרפואה, כ״מ ברשב״א ברכות לח, א. ועוד שהבריאים אוכלים אותו – ראה ב״י רד. וכ״ה בנמוק״י ברכות לו, א. מאירי ברכות לח, א. אלא שכל עיקר הסוגיא דאוכל לרפואה צריך בירור. והאריכו בחילוק בין זה למטעמת ובדין תרופות ממותקות. והדברים עתיקים. (ראה בארוכה אסוקי שמעתתא ליברמן ברכות שיעור יח. ובכ״מ). ובפשטות נקטינן שגם בכוונה לרפואה מברך. (וראה שו״ת משנ״ה יח, קכח ד״ה נראה מדבריהם)].

ד. אלא שבכ״מ למדו כל עיקר דיני עיקר וטפל מאניגרון.

ועוד, שהסברא דשאני שמן ואניגרון שהוא לח בלח, משאר מאכלים, נסתרת משכר ואגוז מושקא״ט. ומוכח דלא כנ״ל.

וראה בשו״ע אדה״ז ריב, ג, במאכל שאחד מהם אוכלו גם אילו הי׳ לבדו והשני לא הי׳ אוכלו לבדו נעשה זה טפל לזה ואע״פ שכוונתו על שניהם בשוה, ויש חולקים, וסב״ל. ומציין לדין אניגרון. וכוונתו לפלוגתת מג״א וט״ז, באינו חושש בגרונו, שלט״ז מברך כברכת השמן שהוא רוב ולמג״א כיון שאניגרון ראוי לאכול לבד מברך ברכת אניגרון. [ובדעת אדה״ז בסידורו בד״ז – ראה סדר ברכה״נ ז, יא, ובביאור הר״א אלאשוילי לשם].

והנה, באבן האזל לרמב״ם ברכות ח, ב, ששמן עיקר בתערובת מי שלקות כמו ה׳ מיני דגן. ואין מכאן ראי׳ לשאר מאכלי רפואה. אלא שהוא בדעת הרמב״ם. ואינו עיקר לדינא.

[ולהעיר, משו״ת בשמים ראש קעא (ואכ״מ בענין סמיכה עליו),הוהביאו בדע״ת רד, ח, במי שעורים שנותנים לחולה לשתות, שעל מי שעורים אינו מברך כלל, ובמתוקן בסוכר מברך שהכל כברכת הסוכר. ול״ד לשמן ואניגרון, דהתם בתערובת הרי הוא חפץ בו ובטעמו אבל כאן טעם השעורים פוגם. ועוד, דהתם השמן הוא בענינו ובחשיבותו. (וראה בהערת המהדיר שם. נשמת אברהם א ע׳ רד)].

ה. ויש ללמוד בנדו״ד גם מדין שמן עם הפת. ואנן קייל״ן שגם בשמן עם פת הכל תלוי אם מתכוון רק לרפואה או גם לאכול פת. ולהעיר שבמג״א רב, ח, בחושש בגרונו ששמן עיקר לגבי פת, כתב, דמיירי בפת מועט. וכן העתיק במשנ״ב רב, כט. אבל בשו״ע אדה״ז שם י, השמיט ד״ז. ומשמע שכל שאוכל פת שלא יזיקנו השמן, גם במרובה הפת טפל. ובחי׳ צ״צ לקיצור פסקי הרא״ש ברכות ו, ב העתיק ״מעט פת״. (וראה פס״ד להצ״צ או״ח ריב ד״ה בטור בסופו).

[אלא שהמשנ״ב חושש לדעות שגם באוכל לרפואה, פת עיקר, ראה משנ״ב שם בסופו. אבל ראה היטב בנחלת צבי ד הובא בא״ר ח, והביאם בפמ״ג רב בא״א ח, ונסמנו בשעה״צ לא, שלדבריהם יוצא שאין להוכיח מכאן לכל מאכל לרפואה עם פת, שהפת עיקר גם באוכלו שלא יזיקנו].

וברעב לפת, נפטר השמן מחמת כל שיש בו מה׳ מיני דגן, והיינו כשמטבל הפת בשמן, ומחמת דברים הבאים מחמת סעודה – כשאוכלו בפ״ע. ומיושבת קושיית קצוה״ש נג בבדה״ש י.

ודוקא שמתכוון להשביע רעבונו כבמשנ״ב בשעה״צ ל, או שרעב ותאב לפת כבאדה״ז. (וצ״ע בלשון המשנ״ב שכתב בשמו להשביע רעבונו. ולכאורה בכה״ג פשיטא היא ומאי קמ״ל). אבל מה שנהנה מפת לא סגי.

ולכאורה מזה שברעב לפת, הפת עיקר מדין דברים הבאים מחמת הסעודה, מוכח שגם האוכל שהוא לרפואה נעשה טפל, אף שמטרתו העיקרית לרפואה, אלא שיש לו גם תאוה לפת.

ומכאן לנדו״ד, שבתאב גם לדגים, הדגים עיקר ואינו מברך כלל על חריין. ולא נימא דשאני מאניגרון עיקר, שמברך רק על אניגרון, דהתם אפשר לברך רק ברכה אחת – שהרי בשמן ופת שהם ב׳ מאכלים, מברך רק על הפת בתאב לפת. וכמו״כ בנדוננו, כשבא ללפת הדגים ורעב או תאב לדגים, שהחריין נעשה טפל לדגים, ככל מאכל  המלפת, וכדברי משנ״ב שהבאתי.

ובפשטות, שכיון שאוכלו בדרך לפתן, אף שיש לו טעם צדדי שרוצה בחריין, הרי מחמת טעם צדדי זה, החליט לאכול דגים, ושהחריין יהא המלפת. ולכן מברך על העיקר.

והדבר מוכח  גם מאגוז מושקאט ושכר, שמברך על השכר ופוטר האגוז.

[והנה, באפיקי מגינים רב, ו, הקשה בשמן ואניגרון כשתאב לאניגרון, דסו”ס הרי יש לו גם מטרה של רפואה ויברך ב’ ברכות.  ועיי״ש, שהעמיס במג״א שבכה״ג אזלינן בתר רובא. אלא שד״ז נסתר מחמתו מדין אגוז מושקאט ושכר. ומפורש בשו״ע אדה״ז שתלוי בדין שמן ואניגרון, ושגם אם האגוז רוב מבאך על השכר. ונראה, שעל מטרת רפואה לא תיקנו ברכה, ולכן אין מטרה זו מונעת שיחול עליו שם טפל. וכן באר ידידנו בספרו שם].

ובפירוש ״תאב״  – הנה, כשאינו תאב לדבר, אלא שנהנה מהטעם, לית מאן דפליג שבכה״ג אינו בגדר תאב וטפל הוא. ושקו״ט בגדר תאב, אם הוא שהי׳ אוכלו גם לולא העיקר, או שגם אם לא הי׳ אוכלו, כעת שאוכלו יש אצלו תאוה לדבר, ולא רק שנהנה הימנו גרידא. ודעת אדה״ז שתאב הייינו שהי׳ אוכלו גם לולא העיקר.  וראה במשנה ערוכה פולק בבירורי הלכות ז. שם יז.

ואכתי צל״ע קצת, שלשון אדה״ז בצמא או תאב לשכר, בטעמא דמילתא שהשכר פוטר האגוז, כתב במוסגר ״הואיל ובליעת המושק”ט הוא ע”י שכר ובלעדיו לא היה בולעו״. (ולכאורה כ״ה במציאות גם בפת ושמן). ומשמע, שאם הי׳ בולע האגוז בלי זה, רק שנוח לו יותר עם השכר, אין האגוז טפל. והוא נגד סתימת שאר הפוסקים שלא כתבו דדוקא באופן זה נעשה האגוז טפל.

וצ״ע בנדו״ז, היאך נדייני׳ להאי דינא, כשבאמת הי׳ אוכל חריין לבד, רק שנוח יותר עם דגים.

אלא שדברי אדה״ז הם במוסגר. וצ״ע.

ובדוחק אפ״ל בכוונת אדה״ז שלשם אכילה של תיאבון לא היה אוכל האגוז מושקא״ט בעצמו, אבל בשביל מטרת הרפואה מסתבר שהי׳ אוכלו גם בלי השכר, ואעפ”כ הואיל יש לו עכשיו גם מטרת אכילה האגוז נעשה טפל. ומכיון שלא מצינו מפורש כך במק״א, וגם הוא במוסגר, מסתבר לומר כנ״ל.

[והנה, באוכל שמן עם אניגרון ביחד, הרי השמן גופא אישתני לעילויא, שנשתנה השמן מלהיות דבר המזיק משא״כ כשאינו מעורב ממש. ויתיישב מה שהביאו בגמרא דוגמא דשמן ואניגרון, ולא דשמן ופת. וראה קובץ שפתי צדק ב ע׳ מ.

ומ״מ חריין ל״ד לשמן, שאינו מזיק, ומברך עליו כשאוכלו לבד. ושמן גרע טובא מחריין, שי״א שמצ״ע לאו שם אוכל עלה כלל. וראה פמ״ג רב בא״א יא. קובץ יגדי״ת כולל צ״צ תמוז תשלח ע׳ 65 ואילך. אבל ברוב המקומות ל״מ כך. ולהעיר מחידושי צ״צ ברכות לט, א ד״ה והנה דבריו, ח, ב, שתורת אוכל עליו ולא משקה].

ו. שוב נתחדשו לי כמה פרטים.

ובהקדם שבתאב גם לשכר, או לאניגרון, מ״ט השמן טפל. ובשלמא בדבר שא״ר לאכילה. אבל אם הוא ראוי לאכילה היאך נעשה טפל.  ובהכרח לומר כיון שלא הי׳ שותה השמן  ללא האניגרון, ואילו האניגרון הי׳ שותה לבד.

ועיקרי הדברים מבואר בספר משנה ערוכה על ברכת הנהנין להגר״א פולק שליט״א בבירורי הלכות יג.

ותוכן דבריו, שמדברי אדה״ז מבואר שהכלל שהאניגרון עיקר בתאב אליו אינו רק בשמן שא״ר לאכילה, אלא כל אוכל שלא הי׳ אוכלו לולא מין השני, והשני הי׳ אוכל לבד, השני עיקר, וכדמוכח מלשונו בסי׳ ריב, א ואילך. ושם ג, קאי גם ביי״ש שבודאי ראוי לאכול בעצמו. גם כתב שם רב, כג, באגוז מושקאט ושכר, שברכת האגוז העץ מחמת שרגילים לאכלו ביובש. וא״כ מוכרח שראוי לאכילה. ועפ״ז מש״כ במוסגר שלא בולעו רק ע״י השכר – היינו רק שהוא לא היה אוכלו, אף שראוי מצ״ע. ובסגנון אחר, שאפשר לאכלו רק שאינו טעים. עוד כתב שם, ״אף שי״א שאפילו שמן שא״ר לאכילה אם עירבו באיזה משקה אין המשקה נחשב עיקר אא״כ השמן מועט״, ומלשון ״אפילו״ מוכח דה״ה בראוי לאכילה.

ואפשר שמש״כ שרגילים לאוכלו ביובש – היינו בלעיסה, אבל בבליעה אינו בולע רק ע״י שכר. וי״ל גם בפשטות, שרגילים ביובש אבל רק עם דבר אחר.

ובס׳ הנ״ל ר״ל שלמשנ״ב רק באינו ראוי כלל לאכול בעצמו הו״ל טפל. [ולפום ריהטא לא ראיתי שהסביר איך מסתדר מש”כ עם מה שכתב המשנ”ב שם פ,  ששם העתיק שם להלכה מש”כ המג”א דאם הוא גם תאב לשתות השכר, אינו מברך על האגוז, והרי כתב שם דהאגוז ראוי לאכילה בפנ”ע, ואעפ”כ כתב להלכה דהואיל ולא היה אוכל האגוז בלי השכר אינו מברך רק על השכר, וא”כ איך שייך לומר שהמשנ”ב חולק בזה על ש”ע הרב. וכן העיר ידידנו הגר”י וקסשטוק שליט”א בעל בירורי סוגיות, שלמה לבנות מחלוקת בין המשנ”ב לבין ש”ע הרב על סמך דיוקים קלושים, בזמן שפשטות הדברים הוא שאין כאן מחלוקת ושניהם סוברים דאם יש ב’ מטרות באכילה, גם מטרת רפואה וגם מטרת אכילה לרעבון, ומה שאוכל לרפואה לא היה אוכלו לבדו, אז מטרת האכילה מתגבר ואין מברכים רק על מה שעיקר אצלו בתור אכילה (והדברים מוסברים היטב, שהרי על תועלת רפואה לא תיקנו חז”ל ברכה, א”כ במקום שיש התנגשות בין מטרת אכילה לבין מטרת רפואה תמיד מטרת אכילה גובר).

ושוב כתב אלי המחבר, דלק”מ, וע”פ הפמ”ג שציין שם בשעה”צ דאם כוונתו לשניהם אזלי’ בתר רוב, כמו בכל תערובת, והמוסקט מיעוט ולכן הוא  טפל. ושו”ר שגם במשנ״ב המבואר כתבו ג״כ כאן בס״ק פ, דמיירי בשכר רוב, וכבסיום דברי המשנ״ב לגבי אניגרון ושמן, דנקט ״אם הם הרוב״. והכי דינא להט״ז, שבתאב לאניגרון מברך עליו רק אם הוא רוב, כמפורש במשנ״ב רב, לג ובשעה״צ לה.

ועוד שלח אלי מגליונות שתח”י בהערות על המשנ”ב, ודבריו אינם מובנים לדידי ולדכוותי. וכ”כ אלינו בעל בירורי סוגיות, שמש”כ שבצמא וכו’ מברכים על השכר כדין כל ב’ אוכלים דאזלינן בתר הרוב, הוא נראה כדברי נביאות, מאן יימר דהשכר הוא הרוב].

וצ״ע, שבנדו״ד לא רק שהחריין ראוי לאכילה בעצמו אלא שגם במציאות הי׳ אוכלו בעצמו. ומ״ט יהא טפל.

ומ”מ לדינא נראה, שהכל תלוי אם הי׳ אוכל חריי״ן לבד – לא מחמת רפואה אלא לאכילת תיאבון – אלא שנוח לו יותר עם דגים. אבל במקום שהי׳ אוכלו לבד מחמת מטרת רפואה, מסתבר שהוא טפל. והני מילי אם אוכל עכשיו הדגים גם בשביל שתאב לאכלם, אבל אם אינו תאב עכשיו לאכילת דגים ואינו אוכלם רק למתק חריפות החריי”ן, אז החריי”ן עיקר והדג טפל.

ז. עוד יש לדון שבמאכל העומד לרפואה בלא״ה לכמה דעות מברך שהכל, כבשתיתא  רכה בברכות לח,א שלכמה דעות אין הטעם משום שהוא לשתות ולא לסעוד אלא מה״ט גופא שהוא לרפואה. וכ״ד כמה ראשונים שם – רשב״א, רא״ה, הלכות ברכות לריטב״א, רי״ו ורשב״ץ. וכ״פ רמ״א רד, יא.

אבל ראה מג״א שם כד. ובבה״ל ריב, א ד״ה ואינו, שהרמ״א לשיטתו במאכל טפל שאוכלו לפני עיקר.

אלא שחריין אינו מאכל שעומד רק לרפואה ואינו מאכל בריאים, שהרי אוכלים אותו בדרך ליפות.

ח. אלא שבעיקר ברכת חריין גם במעורבת עם סלק נחלקו אם ברכתו שהכל או האדמה. אלא שהחריי”ן אין דרכו לאכול מבושל ועיקר הדרך הוא לאכלו מעורב בסלק וא”כ ברכתו בפה”א. ומש”כ בבה״ל תעה, ב, לדון מה ברכתו – היינו דוקא אם אכלו בלי תערובת שאז ה״ז אכילה שלא כדרך, אבל אם אכלו מעורב עם סלק ברכתו בפה”א.

ומ״מ לכאורה מוכרח בדעת משנ״ב, שכיון שחריין שהכל גם בתערובת להכשירו נשאר שהכל. וכ״ה במשנ״ב רג, י. ודלא כעו״ת רג, ד, הובא בא״ר שם ג, שמברך האדמה. ובא״ר חולק וס״ל לברך שהכל. ואף שבפמ״ג כתב לחלוק שחריין ראוי לאכילה. וגם אם א״ר לאכילה – כשריקחו ונעשה ראוי מברך האדמה. ומ״מ כתב לברך שהכל מטעם אחר, ראה בפמ״ג רג במ״ז א ורה במ״ז ג. אבל ראה שם רב בא״א יב שנשאר בספק. וראה דברי הלכה ובר רג, ו  ע׳ צח ואילך בדעת המשנ״ב. נתיבות הלכה מלכה לסי׳ רג – סימן ו בסימני הספר, סק״ו.

והנה, במשנ״ב הציב ציין לפמ״ג ומגן גבורים. ואם כי בפמ״ג נתן טעמו מחמת עשבי דדברא, במגן גבורים קאתי עלה מחמת סברת הא״ר, שלפי הא״ר כשהוא חי אף שריקחו לא נשתנית ברכתו. וכדרכו, הביא בשעה״צ ב׳ המקורות, לומר שב׳ טעמים בדבר. ורמז לזה בשעה״צ טז ממה שהביא מפמ״ג שאפילו חי אפשר שברכתו שהכל. ואולם אין הדבר יוצא מידי ספק, ותלוי בישוב הסתירה בין זנגביל מרוקח לאגוז רך. והאריכו בספרים שציינתי.  גם לפלא שהמשנ״ב לא הביא כדרכו מהחיי״א ונשמ״א.

ומ״מ, בשערי הברכה בלוח הברכות הביא מבעל שבה״ל לברך האדמה. וכנראה ר״ל שגם למשנ״ב בימינו שמעורב עם סלק שאני. וכן מסתבר שבימינו שרובו סלק, ברכתו האדמה. (ויש שהביאו משלחן הטהור רב, לב. אבל, התם מיירי כשמיתקו בחומץ או בסוכר. ואינו שייך לנדו״ד). וצ״ל, שבמשנ״ב מיירי במרקחת חריין שרובו חריין. ואולי עירבו אז עם דבש וסוכר. (וראיתי למי דקאי בחריין לבד. ותמוה, שהרי מרקחת היינו שעירבו בדברים אחרים).  ולכאו׳ תלוי אם הסלק חי או מבושל. וכמדומה בד״כ מבושל.

גם תלוי אם הסלק או החריין מרוסק לגמרי שאין תוארו ניכר. ואם דרכו בריסוק כזה. ולהעיר, שבזמנינו כמדומה נטעי להו אדעתא שיאכלו מעורב עם סלק.

וכ״ז לדעת המשנ״ב. אבל בסדר ברכה״נ ו, יב נקט בבצלים שברכתם האדמה גם כשהוא חי, שירקות שאין דרך לאוכלם חיים אלא עם פת או ד״א מברך האדמה, כבח״י תעה, טז, בתירוץ הא׳ש לגבי תמכא. וכ״כ בשו״ע שלו רה, א במוסגר. ועה״ג ציין לח״י שם. והוא דלא כמ״ש בשו״ע תעה, כג. וראה הנסמן בשו״ע אדה״ז מהדו״ח. ויתר על כן גם בשום ובצל שהזקינו ושורפים מאד שבשו״ע אדה״ז רה, שם ובלוח ט, יא כתב לברך שהכל – השמיטו בסדר ברכה״נ.

ח. ובשאלתנו – ראה קונטרס מלכות דוד הולס ע׳ כה. והנפלענ״ד כתבנו.

 

 

#48580