אמתלא בנדה

 

שאלה:

נשאלתי באשה שהביאה לבעלה מראה שנראה כדם ביום השביעי, ומשום כך אמר לה שאסורה, וזרק לפח ואינו לפנינו. וביום השמיני אמרה לו שהולכת לטבול. ולשאלתו, אמרה לו שהיא טהורה וזה היה איפור, ועשתה כן כי כעסה עליו אתמול – האם מהני או לא?

 

תשובה:

מה שהביאה מראה והראתה לו לכאורה הוא כעשיית מעשה כמו לבשה בגדי נדות (שהרי לא היתה מוכרחת לעשות כן ויכולה לומר לו שראתה והיא אסורה בלי להביא לו מראה) וא”כ לא מהני אמתלא.

ובהקדם, שבגוף השאלה, בטבח שעשה סימן הטעם שנאמן באמתלא, לב״ח וש״ך, מחמת שלא הי׳ אפשר בענין אחר, והי׳ מוכרח לעשות מעשה.

אבל כאן אינה מוכרחת לעשות מעשה, דסגי שתאמר טמאה אני וא״צ להראות לו עד בדיקה. ואין לומר, שאם היתה אומרת לו שהיא טמאה הי׳ שואל אותה היכן הבדיקה או הכתם שטימא אותה, או אפילו אם הוא אומר שלא הי׳ שואל אותה, מ״מ חששה שישאל אותה – שהרי יכולה לומר שראתה איזה ראיה בלי בדיקה (ואע”ג שאין זה שכיח לראות באמצע ימי נקיים, מ”מ ראיה מועטת שייכת. ואשה הרואה ראיה אין דרכה להראות בגדה לבעלה, וגם אין דרך הבעל לחקור ע”ז). ויכולה לאמר שזרקה לפח (כפי שגם עתה שאחרי הראתה לו האיפור זרקה).

ואל תשיבני, שבאופן שהאשה הניחה את העד במקום מסוים ואח”כ הבעל ראה אותו שלא בנוכחותה (ואיני יודע אם כך קרה כאן), פשוט שהעדיפה לעשות בצורה זו מאשר לשקר בפניו בלי להסמיק ולגמגם – שמה שמעדיפה לעשות באופן מסויים אינו בגדר שאא״פ בענין אחר. וכדמוכח שבטבח הוצרכו לבאר מדוע הוכרח לעשות סימן בכמה אנפי. וראה מה שביארו בכמה אופנים מה שהטבח מוכרח בזה, בפר״ח ובפמ״ג ובשו״ע אדה״ז.

וכן באשה שמסתירה עיבורה שהוכרחה ללבוש בגדי נדות.

וכן בלבישת בגדי נדות, שכתבו הפוסקים דגרע לפי שיכולה לומר טמאה אני – מוכרח שבעצם יכולה לגרום לבעלה להאמין לה באמירה גרידא.

וצ״ע אם תתן אמתלא על מה שלא אמרה, שסברה שאא״פ בע״א (שהרי עיקר סברת אא״פ בע״א הוא כדי להשיב על הטענה ש’די היה לה שתאמר’ וסגי בכל אמתלא טובה למה לא היה די לה), דאל״כ היתה נתפסת מיד בשקרה (וכידוע שיש כאלו אנשים שלא יודעים לשקר בפנים בלי להיתפס), וכמו במסתירה עיבורה, דחשיב אא״פ בע״א דאם לא תלבש ה’״תרגיל״ לא יצליח ותתפס בשקרה – אי מהני. ולכאורה גם בלבשה בגדי נדות יכולה לומר שהוכרחה בכך מה״ט גופא, שלא יודעת לשקר בלי להסמיק והתרגיל לא יעבוד. וצ״ע.

ונראה, שאם בלובשת בגדי נדות אמרינן ד״כיון שראינוה לובשת בגדי נדותה הוי כאילו ראינו שראתה שאז אינה נאמנת לומר לא ראיתי״, וביארו באחרונים שכעת מוחזקת בנדות, כש״כ כשראה עד הבדיקה שלה. (אלא שיש לחלק שבלבישת בגדי נדות הוחזקה גם לאחרים. וראה שו״ת חמדת שלמה אה״ע נו).

ולכאורה עדיין יש לדון, שכאן הוא מעשה זוטא. ובעובדא דשמואל מוכח שנאמנת בכה״ג. אבל אינו מוכרח, שאם נפרש כהדעות בעובדא דשמואל כהדעות דמהני אמתלא במעשה, כפי שהוכיח משם בשאילתות צו, נסתרה הראי׳.

ובלא״ה, התם ה״ז בשוא״ת. וכ״כ לחלק בדע״ת למהרש״ם יו״ד א, סד. שו״ת דבר אליהו לרמאן כא ד״ה וכפי. וראה גם קנה בשם כללי טהרה כלל ב, ב. שו״ת דברי משה מז ואילך.

והנה, בהאשכול לט, שכיון שעשתה מעשה אין דבור מוצא מידי מעשה. וכ״ה בשו״ת מהרי״ט א, קמט, והובא בהגהות רעק״א. ולפ״ז, כ״ה גם במעשה זוטא.

ולשון הדרישה,״למה לה לטרוח חנם במעשה כשאפשר בדיבור״ – מתפרש לכאן ולכאן.

אמנם, מקום לחלק בין מעשה זוטא למעשה רבה ע״פ לשון הרשב״א בתוה״ב הארוך ז, ב ״לעשות מעשה כולי האי״. וכ״כ כתב בחוט שני ע׳ סה. בדה״ש קפה, מז. ולהעיר מלשון הפלתי קפה, ב: ועושה מעשה רב. אמנם, ראיתי למי שכתב שבלשונו ״מעשה רב״ אין כוונתו לשלול מעשה זוטא, אלא לשלול מעשה שלפעמים עושים בימי טהרה – ראה כעי״ז בשו״ת חו״י דלקמן. ובביהגר״א קפה, ט העתיק דברי הרשב״א בקיצור ״דודאי מעשה לא עבדא״.

אמנם, מזה שלא תירצו בהחילוק בין סימן שעשה הטבח להוחזקה נדה בשכונותי׳ שלבשה בגדי נדות, דהתם הו״ל מעשה זוטא (וכ״כ לחלק בשו״ת די השב אה״ע ז ד״ה אך אכתי. ונדפס גם בשו״ת אבני צדק בסיס ב אה״ע ז) – מוכח שאינו. אא״כ נאמר שלבישת בגדי נדה וטבח שוים בגדר המעשה. (אלא שי״א דשאני בגדי נדה שאינה מנוולת עצמה מחמת שמאוסים בעיני׳ – שו״ת חו״י קלח. שיו״ב א, יג. זכרון יוסף אה״ע ח. או שמשיאה שם רע בשכנותי׳, כבתוה״ש ו. וגם בשו״ת הרמ״א ב הלשון: דכולי האי לא הויא שטיא להחזיק עצמה בין שכנותי׳. וראה בשו״ת צ״צ אה״ע שב, שהיקל בלבשה צעיף לומר שהיא גרושה. ויש לחלק).

ופשטות הט״ז א, כב, שגם במעשה זוטא לא מהימן. ולשונו מעשה כל דהו. וכתב שם שאין לחלק בין מעשה למעשה. וראה פמ״ג במ״ז שם. וכן במהרי״ק שרש פז, נקט מעשה כל דהו. וכן בפר״ח א, מ.

ומענין לענין, בכתבה לו בטקסט שנטמאה, האם חשיב כמעשה, ראיתי שדנו בזה. ולפענ״ד בכה״ג ל״ש לומר שלמה לה לטרוח בחנם שהרי אפשר שתאמר, שהרי בימינו כתיבה כדיבור ממש, מבחינת הקלות. והרבה מעדיפים לכתוב אם מחמת זמינות או שאר טעמים עד״ז.

גם אין כאן בעצם עדיפות בהכתיבה על הדיבור, רק שחילוק ביניהם באופן ההודעה. ואילו בשאר הדברים החזיקה עצמה בטומאה ע״י מעשה אחר המוכיח שהיא טמאה במקום שרק תאמר לבעלה. וק״ל ההבדל.

ומש״כ א׳ הרבנים שצ״ב החילוק בין לקיחת עט ולכתוב טמאה ללקיחת עד ולצבוע באיפור – הוא לפי הצד שכך עשתה, שהרי יתכן שהביאה באמת לו עד בדיקה שנצבע בדם.

השאלה צריכה להיות בסגנון אחר: מה ההבדל בין לכתוב שהיא טמאה לבין להראות לו עד בדיקה שנראה כמראה טמא. ויותר נכון – מה ההבדל בין לכתוב שהיא טמאה ביחס לאמירה שהיא טמאה, לבין להראות לו עד בדיקה שנראה כמראה טמא ביחס לאמירה שהיא טמאה.

וע״ז כתבנו לעיל שעל כתיבה ביחס לדיבור, ל״ש לומר שלמה לה לטרוח בחנם שהרי אפשר שתאמר.

ואם באנו לדון מדין שויא אנפשה חד״א, הרי למ״ד שהוא מדין נדר, גם בכתב מהני רק שום דיבור. אלא שז״א שהרי גם בשאר מעשה נאמנת.

ושקו״ט בדיני ממוות, במתחייב בכתב אי מהני אמתלא. ומצינו בשו״ת תרוה״ד שכו, והובא ברמ״א יו״ד רלב, יב, דמהני. וכן בשו״ע חו״מ פא, יז. והובאו שניהם לעניננו בשמ״ח א, עו. אלא שהוא להוכיח דעתו דמהני אמתלא גם במעשה.

וראה דע״ת כאן יו״ד קפה, שהביא ממהרשד״ם יו״ד פ דלא מהני אמתלא בחתם בכתב ידו. וכ״כ לחם רב עב. אבל בשו״ת דברי ריבות קמה דמהני. ויש לחלק.

ושקו״ט בכ״מ באומר שלא להשביע כתב, אם מיהימן. ובקצוה״ח פא יז, שהביא הא דטבח דבראש הכבש, להוכיח לענין זה, שתלוי אם נצרך לכתוב דוקא שלא הי׳ יכול שלא להשביע ללא כתיבה. ורכה גם חזקה רבה בלוך הלכה קפד ע׳ 321.

וראיתי בקובץ מה טובו אהליך יעקב כז ע׳ קטז בשם הגר״א נבנצל, לעניננו, שבכתיבת טקסט נאמנת באמתלא.

וראה עוד מזה בגופי הלכות קפה במשנת סופרים א, ב. שו״ת יד שלום אונגאר טו, ב. דברי דוד טהרני ו, נא. מחקרי ארץ שעיו ה, יו״ד יג.

 

 

#46899