חולה ספרדי שטעם ללא הבדלה – אם יכול להבדיל במוצאי ת״ב

 

שאלה מאחד מחשובי הרבנים באה״ק שליט״א:

מעשה שהיה בת”ב תשפ”ה שחל ביום ראשון בחולה ספרדי שאכל בצום בהיתר גמור אלא שלא עשה הבדלה על הכוס ביום התענית. במוצאי התענית שאל אם יעשה הבדלה על הכוס כמו כל ישראל שעושים הבדלה על כוס במוצאי התענית.

ויסוד השאלה, דהנה בשו״ע (סימן רצט סעיף ו) כתב “שכח ולא הבדיל במו”ש, מבדיל עד סוף יום ג’. ויש אומרים שאינו מבדיל אלא כל יום ראשון ולא יותר, ודוקא בפה”ג והמבדיל בין קודש לחול. ויש מי שאומר דהא דקי”ל טעם מבדיל ה”מ היכא דהבדיל בליל מו”ש, אבל אם לא הבדיל בלילה כיון שטעם שוב אינו מבדיל. הגה: והעיקר כסברא הראשונה עכ”ל. מבואר מדברי השו”ע בשם יש אומרים ב’ דינים. א. אם לא הבדיל בליל מוצאי שבת יכול להבדיל רק ביום ראשון בלבד. אי אפשר להבדיל ג’ ימים. ב. אם טעם ולא הבדיל במוצאי שבת. לא יבדיל ביום ראשון בבוקר. ובבן איש חי (פרשת ויצא אות כג) וכן כף החיים (סימן רצט סקכ”ו) פסקו להחמיר בב’ הדינים משום ספק ברכות להקל. והיינו שדין טעם מבדיל רק בליל מוצאי שבת בלבד אבל ביום ראשון בבוקר אינו יכול להבדיל. וכן פסק אור לציון חלק ב. ולפ״ז, האם נאמר שחולה ספרדי שאכל ביום צום ת”ב בלי הבדלה על הכוס לא יעשה הבדלה בליל מוצאי התענית, כיון שדין טעם מבדיל הוא דוקא בליל מוצאי שבת.

והצעתי ד״ז לפני גדולי ההוראה שליט״א, ואמרו שליל מוצאי התענית נחשב כמו ליל מוצאי שבת, שנחשב עיקר זמן הבדלה כיון שכל כלל ישראל מבדילים בליל מוצאי התענית.

וראיתי בהלכה ברורה רצט, כט, כתב שיזהר שלא יטעם במוצאי התענית קודם שיבדיל על הכוס. ואם שכח וטעם, ישמע הבדלה מאחר ולא יבדיל בעצמו. ולענ״ד, דין זה אינו.

 

תשובה:

נראה שישמע הבדלה מאחר. ואם אינו יכול לשמוע לא יבדיל.

 

מקורות:

באמת, עדיפא הו״ל להסתפק בבריא שטעם במוצאי ת״ב קודם הבדלה, והוא מילתא דשכיחא.

אלא שבבריא איכא למימר דעדיף, שעד כאן לא שמענו שטעם אינו מבדיל אלא במוצ״ש, לפי שאח״כ הוא תשלומין, וס״ל לבה״ג שאין תשלומין לטועם, אבל כשנדחה ההבדלה מחמת אונס, כבמוצאי ת״ב, אפ״ל דעדיף. (ובפרטיות, שהרי דעת הבה״ג בכלל שאין להבדיל רק עד יום ראשון. ומ״מ ס״ל שאפשר להבדיל במוצאי ת״ב. ומשמע דשאני מוצאי ת״ב שמעיקרא הכי תיקנו. אלא שאינו מוכרח. ובבה״ג כתב הטעם שרק היכא דשרי לי׳ למיכל אין לו להשלים אחרי יום ראשון , משא״כ בדלא שרי לי׳ למיכל. והובא במג״א רסי׳ תקנו. ונתחבטו בדבריו. אלא שאינו מוכרח כלל לפרש שמעיקרא תיקנו זמן מחודש, אלא שתשלומין אינו מועיל אא״כ באונס גמור. וראה לקמן. וראה גם בין הדברים אצלנו 44569).

אמנם, בחולה מקום לומר דגרע טפי לפי שזמנו כבר להבדיל לפנ״ז, שלכתחילה צריך להבדיל על הכוס ביום התענית ויכול גם להוציא בריא, וא”כ יום ת”ב נחשב זמן הבדלה שלו.

אלא שד״ז לא יכון כדמוכח מדין אונן דנקטו הפוסקים שגם בזה שייך הסברא דטעם אינו מבדיל, אף שאין כאן פשיעה שהרי אסור לו להבדיל. וכדלקמן. והה״נ בבריא שנדחית זמן ההבדלה אצלו מחמת ת״ב, וכפי שית׳ לקמן.

והנה, בדעת המחבר לא ברירא מילתא. וכמה נקטו דס״ל טעם מבדיל גם למחר – ראה שכנה״ג רצט בהגה״ט ב. וכן מוכח בשו״ע יו״ד שמא, ד גבי אונן (אף שי״ל דשאני אונן שמותר לו לטעום ללא הבדלה, וכ״כ באול״צ ב, כב, י – הרי ברא״ש ברכות ג, א מוכח דלא ס״ל לחלק כך. וכן העיר בשו״ת יבי״א ט, קח, קמג). ובשו״ת יבי״א ז, מז, ה, ושם ט, צא, ד, וכן בספרו הליכות עולם ג ע׳ קסב, נקט בדעת המחבר שמבדיל אע״פ שטעם. ושהסומך להקל כך אין מזחיחין. וראה גם חזו״ע אבלות ע׳ קעב.

אלא שכמה פוסקים נקטו דסב״ל גם נגד דעת המחבר. וכ״נ כאן דעת הבא״ח ש״ב ויצא כג.(אלא שכתב שיבדיל ללא שו״מ ויהרהר בלבו. וכבר כתבו שמסתבר בדעתו שיברך בפה״ג אחרי ברכה ז). כה״ח רצט, כו. וכ״ה בשו״ת יבי״א ו או״ח מח, יג. חזו״ע שבת ב ע׳ תטו. וראה שם ע׳ תיח. וסתר משנתו. (אבל ראה שואל ונשאל א או״ח כג דהכא הספק בהמצוה כסברת הרדב״ז א, רכט. הידועה. וביבי״א ט שם השיגו. וה״ט, דהכא שאני שהברכה היא היא המצוה. והדברים עתיקים. ולהעיר שכ״ד הרדב״ז גופי׳ ב, תרמב, לענין הבדלה במוצאי ת״ב דנקטינן סב״ל).

ובנדו״ז גרע, שיש כאן עוד ספק להחמיר מחמת דעת הרמב״ן שבכלל אין להבדיל במוצאי ת״ב. ואף שלא נתפשטה הכרעה כמותו, עכ״פ גרע טפי בנדו״ז שגם טעם. ואיכא למימר שיש ס״ס להחמיר שלא לברך.

ובס׳ ברוך השולחן א ע׳ ריא הביא בשם בעל יבי״א להחמיר בטעם לפני הבדלה דמוצאי ת״ב, וכנראה הוא לפי סברתו להחמיר בטעם מבדיל כבה״ג, ולא כפי שהכריע בשאר דוכתי. וכ״כ בנו בהלכה ברורה רצט, כט.

ומש״כ שדין זה אינו – תמוה, שמהו היסוד שמוכרח לומר שבמוצאי תשעה באב שאני.

ואף שמבדילים רק במוצאי ת״ב, היינו כיון דלא אפשר אבל זמנו לפנ״ז, וברא״ש סוף תענית, ויותר מפורש במאירי סוף תענית – דמשמע שהזמן באמת במוצ״ש רק שנדחה משום אונס. ולא נעלם ממני דעות האומרים שבקביעות כזו מעיקרא זמנו במוצאי ת״ב. אבל מהו ההכרח לומר כן, ועד כדי כך, לומר שמחוייב להבדיל וליכנס לחשש ברכה לבטלה (להחוששים לבה״ג), ועד שנקט, שהאומרים שאין ליכנס לספק – ״דין זה אינו״! ומנא לן בהכרח שליל מוצאי תענית הוא עיקר הזמן ולא שנדחה מחמת אונס.

ולסברת ערוה״ש רצט, ז, בטעם שטעם אינו מבדיל למחר, שבאמת ל״ש להבדיל בין קדש לחול ביום א’ ורק מחמת שנמנע מלאכול שפיר מיקרי עדיין כעין קדש לגבי׳, משא״כ אם טעם – מובן שכ״ה גם במוצאי ת״ב, דסו״ס עבר כבר זמן מוצ״ש. (ורק לסברת בני ציון ליכטמאן רצט, י, ועמק ברכה קידוש והבדלה ה, בדעת בה״ג, שעיקר זמן הבדלה במוצ״ש, ואח״כ תשלומין (וכ״מ בהגהות רעק״א או״ח רצט) – מקום למיסבר סברא לחלק, דשאני במוצאי ת״ב, זולת אם נאמר שגם במוצאי ת״ב עיקר זמנו במוצ״ש, אלא שנדחה משום אונס, כנ״ל)

והנה, ברא״ש ברכות שם מוכח שדין טעם מבדיל קאי גם לענין טעימה באנינות, הן לדעת ר״מ והן לדעת ר״י. ולא אמרו דשאני אונן שמה שטעם באנינותו אינו בגדר טעם מאחר שאינו זמן ההבדלה. ומוכח שלמ״ד טעם אינו מבדיל, גם בכה״ג אינו מבדיל. וראה גם הגמ״י אבל ד, ה. ודון מינה.

איברא שבמרדכי פסחים קו, ב וכן בתוס׳ ר״פ שם, חילקו כה״ג בין אוכל בהיתר לאוכל באיסור. (אבל בתוס׳ שם שם ד״ה טעם שתי׳ באו״א מוכח דלא ס״ל הכי. וראה מים עמוקים פתח הבית ושפ״א שם. אבל ראה רעק״א פסחים ק, ב. הגהות רעק״א או״ח רעא, ד). וראה פסחים קב, ב תוד״ה מניחו ובמהרש״א שם. תר״י ברכות נב, א. וראה ערוה״ש שם.

וכ״מ בבעה״מ פסחים כא, ב בדפי הרי״ף בדין טעם אינו מקדש שהוא מחמת זלזול בקידוש. וראה גם מהרם חלאווה פסחים קז, א בשם ראב״ד עד״ז.

[אבל לרא״ש שם – מוכח שאינו. וכן מוכח ברשב״ם פסחים קה, ב ד״ה וש״מ, דמ״ד טעם אינו מבדיל היינו גם בהיתר. (ובדעת המרדכי ור״פ צ״ל בפי׳ הגמ׳ דש״מ טעם מבדיל – דבכה״ג לכו״ע מבדיל). ואם נאמר בדעת בה״ג שהוכיח דבריו מאמימר שלא טעם לפני הבדלה ביום, והבין שהוא מחמת שטעם אינו מבדיל (וכ״מ ברי״ץ גיאות הבדלה), ולא ניחא לי׳ לתרץ כברי״ף דהוא מצד איסור טעימה קודם הבדלה, ולכאו׳ ה״ט דנקט שאין איסור בכה״ג שאין לו יין. ולפ״ז מוכח שטעם אינו מבדיל גם בהיתר).

ואת״ל הכי, יתיישב דעת המחבר בשו״ע שביו״ד בדיני אונן קרא שמיט״ה לדעת הבה״ג. ואילו בדיני הבדלה הביא ב׳ הדעות, דס״ל לחלק בין אונן שהוא בהיתר לשאר אופנים שהוא באיסור. וא״ש דברי האול״צ שכתב לחלק כך. ומיושבת השגת יבי״א עליו].

אלא שד״ז לא יושיענו לענין נדו״ד לפני הבדלה דמוצאי ת״ב שהוא באיסור. ונשארה רק הסברא שכיון שאינו זמן הבדלה לית הכא חומרא דטעם אינו מבדיל. אלא שסברא זו אינה מוכרחת. ובאונן ראינו דלא אסיק הרא״ש אדעתי׳ סברא זו.

ובפרטיות, יש כאן ב׳ סברות:

א. שבמוצאי ת״ב כיון שאסור לו להבדיל לפנ״ז, אינו בכלל טעם אינו מבדיל. ודחיית סברא ניתן לראות מדין אונן. והכוונה כאן למקרה שאכל בזמן שהי׳ אסור בהבדלה. וגם באכל במוצאי הצום כשהי׳ מותר בהבדלה, ניתן לומר שכיון שהי׳ אסור עד עתה – לא הי׳ ראוי להבדלה עד זמן מוצאי ת״ב. וממילא מוצאי ת״ב דינו כבמוצ״ש (וע״ד – ולא ממש – סברא הב׳).

ב. סברא נוספת, דשאני מוצאי ת״ב שנתחדש זמן חדש דהבדלה. אלא שסברא זו אינה מוכרחת כלל, אף שכ״מ בכמה אחרונים. ועוד, שפשטות דברי הרא״ש ומאירי, שזמנו במוצ״ש, אלא שכיון שנאסר בשתיית הכוס נדחה.

ועוד זאת, שהטור כתב שאינו יודע לחלק בין מוצ״ש ליום ראשון. ואין אתנו יודע עד מה בדעת הבה״ג להבין טעמו, ולהכריח בדעתו שבנדו״ז יסכים. (וכבר כתבנו שלסברת ערוה״ש שאינו תלוי כלל בעיקר זמן הבדלה ותשלומין, אלא שגוף הגדר הבדלה בין קדש לחול מתאים רק אחרי שבת ולא למחרת, אא״כ עדיין אינו אוכל – אינו נוגע כאן מה שאפ״ל שבקביעות כזו עיקר זמנו במוצאי יום ראשון).

ולסיכום הענין, קושייתי במקומה עומדת, מהו ההכרח ש״דין זה אינו״?

ואחזור על הראשונות: אם תימצי לומר שכיון שהי׳ אסור בהבדלה עד עתה דינו כמוצ״ש, אי״ז מוכרח, וראי׳ מאונן איפכא.

ואת״ל שבמוצאי ת״ב קבעו זמן הבדלה למוצאי יום ראשון, ג״ז אינו מוכרח. ובכ״מ משמע איפכא. וגם אם נאמר כן, אכתי י״ל שדברי בה״ג מתאימים גם כאן, ע״פ סברת הערוה״ש.

שוב עלתה בדעתי סברא אחרת, שתלוי אם טעם בליל מוצ״ש או ביום ראשון, שיש מקום לומר שמה טעם אינו מבדיל למחר לבה״ג, היינו כשטעם למחר ולא כשטעם מאורתא. ודוק בלשון רשב״ם ותוס׳ פסחים קה, ב, בדעת מ״ד שטעם מבדיל שכתבו דלא ימתין למחר קודם אכילה. ומוכח שגם למ״ד אינו מבדיל למחר, יכול להבדיל אם הוא קודם אכילה למחר. אבל ראה הגמי״י שבת כט, ו בשם ראבי״ה שאין נפק״מ בדבר אם טעם בלילה או ביום. וגם ברי״ף פסחים כא, ב בדפיו, בהא דאמימר לא טעים מידי ובת טוות, שאינו מדינא דטעם אינו מבדיל אלא לפי שאסור לאכול קודם הבדלה, מוכח דלמ״ד אינו מבדיל גם בכה״ג שטעם בלילה אינו מבדיל, שאל״כ מה הקס״ד להוכיח מאמימר דטעם אינו מבדיל, שמדוע נזקק ללון בתענית לסברא זו אם ההבדלה רק למחר. וגם בשו״ע לא נחית לחלק בהכי.

 

 

#44848