ה’ אלוקיכם אמת לש”צ

 

שאלה:

כיצד נוהג הש”ץ באמירת “ה’ אלוקיכם אמת” לעצמו בלחש, קודם שהוא חוזר בקול?

אדה”ז מביא שני שיטות ואינו מכריע.

ראיתי שהרבה נוהגים שאומר בלחש “ה’ אלוקיכם אמת”.

 

מענה:

הש״צ אומר אני ה״א בלחש, וחוזר ואומר ה״א אמת.

 

מקורות:

כ״ה דעת הרמ״ע מפאנו בעש״מ מאמר אכ״ח א, יז, ובספרו אלפסי זוטא ברכות פ״ב. (ויש שחשו בדבר גם מטעם אחר, משום דמיחזי כב׳ רשויות). וכדבריו, כתב במנחת אהרן פארדו יד, ט. ועוד. וכ״ה דעה ראשונה בשו״ע אדה״ז סא, ג. (אבל להעיר מאג״ק יח ע׳ תקס בכללי ההלכה בל׳ י״א וי״א. אלא שגם שם לא נהגו כהכרעה זו, עיי״ש. ועוד, שבנדו״ז הל׳ יש נוהגין, והיינו דבמנהגא תליא מילתא. כן להעיר שמחד גיסא סגנון המג״א מורה שנוטה יותר לדעה זו. אבל לאידך סיים עלה בל׳ ״אבל״, וידוע בכללי ההוראה שבד״כ העיקר כשיטה שהקדים הפוסק לפני׳ תיבת ״אבל״. אלא שאין כלל זה מוחלט. והוא רק משמעות בעלמא ולא מופת חותך). וכן הכריע בביהגר״א שם שהעיקר כן. וכ״כ למעשה בקיצור של״ה סז, ד. שם סח, א. וכ״פ ביפ״ל שם. וראה גם שו״ת הרשב״ש לו שאין לומר אמת ב״פ. וכן דעת המקובלים והפוסקים שנטו לדבריהם – ראה גם שלמי ציבור צט, ב. מחב״ר ג. שלחן הטהור קאמארנא א. וכ״מ בסידורי האר״י ובתפלה ישרה. ועוד. וכן כבר העיד על המנהג בשו״ת הרדב״ז ד, נה (עיי״ש מש״כ לקיים המנהג, אף דלי׳ לא ס״ל). וראה בארץ החיים סתהון כאן, שכן נהגו בעיה״ק צפת״ו. והביא גם מפחד יצחק ערך א – כא, ג, שכצ״ל, ושכן נהגו באיטליא. וכן העיד בס׳ נתיבי עם כאן שכן מנהג ארץ הצבי. וכן בכה״ח יא הביא שנהגו עד״ז. וראה גם זכרי כהונה א, ערך ק אות כא. וכן נהגו בק״ק בית א-ל. (וזאת, למרות שבפמ״ג בא״א א, ומשנ״ב שם ח, כתבו שהמנהג לומר גם בפעם הראשונה אמת. וכן הכריעו כמה פוסקים. וראה בא״א מבוטשאטש תנינא שם ג, ד״ה אני, שהרגיל עצמו שלא לומר אמת, ושוב ראה מש״כ בפמ״ג, ובדעתו כשיזכור לעשות כן. ומדבריו נראה גם שהמנהג הראשון הי׳ באו״א. וכן מוכרח קצת גם ממנהגנו ביחיד שלא חשו לההפסק בין אלקיכם לאמת בפעם הא׳. (ודלא כשו״ת רב פעלים ב, טו שגם היחיד יאמר אמת בפעם הראשונה). וכן נמסר בהנהגת כ״ק אד״ש – ראה התקשרות גל׳ ריא ע׳ 17.

והנה, יש שכתבו להכריע שאם הש״צ ממתין לציבור או לאדם חשוב יאמר אמת מיד שלא יהא הפסק גדול בין אלקיכם לאמת. ולפ״ז, יתכן בהנהגת כ״ק אד״ש, שמחמת שלא המתין על אחרים עשה כן. אבל שאר הפוסקים לא חילקו בדבר. ובדבר הרגיל הו״ל לאשמועינן בהדיא. וגם צ״ע החילוק בין הפסק גדול להפסק קטן. ובכלל ה״ז הפסק מועט בשתיקה. ובכל אופן, ראה בכפ״ח גל׳ 508 ע׳ 29, שכן הורה כ״ק אד״ש גם לאחרים.

וי״א מפי השמועה בהנהגת כ״ק אד״ש, שאמר אני ה״א, ושוב אמר תיבת אני עוה״פ בלחש וסיים ה׳״א בקול. [ולהעיר שכ״ה בשו״ת מהרש״ל סד, שנהג לחזור אני ה״א כש״צ. ובמט״מ פט הסכים עמו. אבל בב״י סא כתב כן בשם ס׳ הפליאה, וכתב שראוי לגעור בנוהג כן. וכ״כ בשו״ת נחלת שבעה כו, והובא בבאה״ט סא, ב. אבל היינו לשיטתייהו שאין ראוי להשלים התיבות כך בכלל, אבל לדידן כן ראוי לעשות ביחיד. ועוד, דאינהו מיירי בנוהג לאומרו בקול, משא״כ בנדו״ד].

ואם השמועה נכונה, אולי הוא בדרך פשרה ולהוציא עצמו מפלוגתא, שכן כך עושה היחיד, ולא חשו שיהא רמ״ט תיבות (מאיזה סיבה שתהי׳. ועכצ״ל שבאופן זה לכו״ע תיבת אמת מצטרפת לברכה שלאחרי׳, וכמו ביחידים השומעים מהש״צ ואומרים אמת לעצמם לפנ״ז, וראה בקובץ מגדל אור דלקמן. ועכ״ז הציבור יוצאים השלמת רמ״ח תיבות בתיבות ה״א אמת). וק״ל. ובכל אופן, אין לנו בירור אם השמועה נכונה, וגם אי״ז הוראה לרבים. וראה סידור רבינו הזקן עם ציונים והערות בסוף הל׳ תפלין – ע׳ צ. (ומש״כ שם להוכיח מהל׳ בסידור ״חוזר ואומר״ – יל״ד בקל). העו״ב חיפה י. ושוב י״ל ס׳ הליכות מנחם והביאו שם עדויות סותרות.

ובהבנת ב׳ השיטות ודעת אדה״ז בדבר, נתקשו טובא בכ״מ. וראה בארוכה מגדל אור ח.

 

 

#18134