רב שהתיר אחר שרב אחר כבר פסק לאסור

 

שאלה:

שאלנו באתר בנוגע מקרה של חמץ שעבר עליו הפסח והרב התיר. כעת נודע לנו שא׳ התלמידים שאל אצל הרב כאן ואסר. מה לעשות?

אבהיר שהרב הראשון לא שמע כל הפרטים כשאסר.

 

תשובה:

לפענ״ד אין כאן בית מיחוש כלל.

ואבאר:

לרוה״פ אין האיסור על השואל ורק על החכם, ול״ש בנדו״ז שהחכם השני לא ידע. וגם השואל לא ידע על הוראת הראשון. (וראה מזה בזכרון אלימלך דלקמן סי׳ יד בסופו. שם סי׳ יז).

וכש״כ ועיקר בעניננו, כשלא שמע הראשון פרטי המאורע, ראה גם מהרש״ם אה״ע יז בכעי״ז. וראה חוט שני נדה ע׳ קא אות יח שכשנתברר לשואל שיש עוד צדדי ספק מותר לשאול אצל שני כיון שנתברר שלא נגמרה הוראת הראשון. 

וי״ל בסגנון אחר, שהוראה בלי טעם י״ל שאינה בגדר הוראה. (אבל ראה אג״מ יו״ד ד, לח). ועיקר דין חכם שאסר היינו כשחידש הוראה מחודשת ע״פ דעתו או הכריע מסברא כדעה מסויימת. (וראה כעי״ז כנה״ג רמב, נג. בל״י שם ט.). אבל, בגילוי מילתא בעלמא – שרוב ההוראות בזמננו הם כן שהמורה אומר לו הדין בשו״ע  – ל״ש גדר חכם שאסר (ראה כעי״ז שו״ת דברי חיים יו״ד ב, פא. שערי דעה מהדו״ח קצב). וממילא, גם בל״ז כיון שהראשון לא הורה כ״א בדרך גילוי מילתא, והשני בירר שהמציאות באו״א – אין כאן חכם שאסר. [ולהעיר שבזמנינו שרגילים לשאול אצל הרבה, י״ל דל״ש כל עיקר ד״ז, לפי שמעיקרא לא סמך השואל על הראשון. ומצאתי כן בשו״ת דברי יוסף קאנוויץ ו. וצ״ע למעשה]. וראה פרטי הדין בצ״צ דלקמן.

ובפרט, ככשהביא השני ראי׳ מהפוסקים – ראה שכנה״ג רמב, נא.

ולהעיר גם שלכמה דעות בדרבנן ל״ש חכם שאסר – ראה עבודת עבודה ע״ז יח. ובפרט אם הוא מדין שויא אנפשי׳ חד״א, להדעות דל״ש בדרבנן – ראה מחזה אברהם ג, יא. הנסמן בכוכבי יצחק ירו׳ ברכות ג, א אות יח. אבל ל״מ כן בשו״ת הצ״צ יו״ד קצז.

[ויתירה מזו במעדני ארץ שביעית הערות ז, שעל האוסר לומר לשואל להיתר בדרבנן כיון שהשני התיר. (אבל טעמו שבדרבנן הלך אחר המיקל. ויתכן שבדין חכם שאסר נתחדש דלא אזלינן בתר המיקל)]. 

ובנדו״ד יש להוסיף נימוק נוסף לקולא, של״ש שאחד״א, כיון שהשואל אינו הבעלים, שעיקר דין חכם שאסר מפני שקיבלו דעתו – ריב״ש שעט. נמוק״י ע״ז ז, א. רדב״ז א, שסב. תומים כה, יג. שו״מ קמא א, ה. (וצ״ע במשיב דבר ב, ט שתלוי בנשאל ולא בשואל. וכתב שכ״ה גם כשהורה שלא ע״י שאלה. ושם ר״ל להוכיח מד׳ הר״ן בעובדא דארבא דצחנתא. אבל בכהנ״ל משמע שלא כדבריו. ושו״מ שהקשה כן בשו״ת אפרקסתא דעניא ג, יו״ד קעד. ושם דתרוויהו איתנהו שהשואל והחכם עשאוהו חד״א. ושוב חזר בו וכתב דתלוי רק בשואל. ובסו״ד עלה ונסתפק שוב, דמשמע שהוא רק מחמת שיצא קול איסור. ואינו תלוי לא בשואל ולא בנשאל. כן להעיר שנעלם ממנו שבשטמ״ק חולין מד, ב ד״ה והיכי הביא ליישב מתוס׳ שאנץ שכשאינו ע״י שאלה מותר. וגם במרדכי חולין פ״ג תריא – הובא בד״מ רמה, ז – מפורש שכשלא נשאלה שאלה ל״ש ד״ז. ומצאתי שגם בשו״ת אבן יקרה קמא או״ח מג כתב כדברי הנצי״ב. וכדבריהם משמע קצת ברי״ו הובא בש״ך רמב, נח. ואולי ס״ל להמשיב דבר, שכשהוא המרא דאתרא שייך שאחד״א אפילו ללא הסכמת הבעלים. וראה מאירי סנהדרין כט. ערוה״ש רמב, ב. ומ״מ בנדו״ד שלא שמע כל הפרטים ג״ז ל״ש). ויל״ע לטעם מפני כבודו של חכם, או שלא תיעשה תורה כשתי תורות, או דנפיק עלה שמא דאיסורא. וראה הגהות יד שאול רמב. וכעי״ז נמצא בספרו עדות ביהוסף נדה כ, ב לתוד״ה אגמרי׳ דל״ש כן באשה לבעלה, שאין בכחה לשווייא חד״א לבעל.  ושו״מ שעלה ונסתפק מזה בזכרון אלימלך זינגער קונט׳ ד, סימן ח ואילך. סי׳ יז. גם י״ל מסברא בלא״ה שכשאין השואל הבעלים ה״ז בגדר לא חלה הוראת הראשון.

ויש לצרף, שלכמה דעות ל״ש דין חכם שאסר בזה״ז – ראה כנה״ג רמב בהגב״י נד (אבל ראה שם סד). בל״י רמב, לא. האלף לך שלמה יו״ד סוסי׳ רנה. ערוה״ש רמב, סג. אפרקסתא דעניא שם. הנסמן בכוכבי  יצחק שם סק״ח.

ובכלל בספק בדין חכם שאסר יש להקל – עבודת עבודה ע״ז ז, א. וראה שו״ת חכ״צ נג.

ואם ירצה להחמיר, לכל היותר יצרף עוד שנים שיתירו, ולסמוך שברבו המתירים ל״ש כ״ז. 

 

 

#11993 (2)